אבי בלום מציג: אמריקה זה כאן

בבית הלבן, בו קידמה את פנינו מקהלה על טהרת 'קול באישה', כמו בבית משפחת גלמן בוושינגטון, שם התאספה הנהגת הקהילה היהודית בעיר הבירה. בשגרירות בוושינגטון, כמו בקונסוליה בניו יורק. בגבעת הקפיטול, כמו בבית הכנסת האורתודוקסי פיפט אבניו במנהטן, לכל מקום שרק פנינו, הידרו המארחים והקשו בסוגיית 'הדרת הנשים'.

לסיור בן עשרה ימים יצאנו, במסגרת משלחת שאורגנה על-ידי הפדרציות היהודיות צפון אמריקה - ארגון הגג היהודי הגדול בארה"ב, בשיתוף עם משרד ראש-הממשלה ומשרד ההסברה והתפוצות. הזהירו אותנו מראש כי לא נישאל על שלום ועל ביטחון, גם לא על ימין ועל שמאל. הסבירו לנו, שהיהדות האמריקאית פגועה עד עמקי נשמתה מקמפיין של משרד ההסברה הישראלי, משולב בסרטוני הסברה ובשלטי חוצות שפורסמו בריכוזי ישראלים בניו-יורק, לוס-אנג'לס וסן-פרנסיסקו, עם מסרים מעודדי עלייה ומעוררי חשבון נפש: "לפני שחנוכה יהפוך לכריסטמס, לפני שאבא יהפוך ל-DADDY – הגיע הזמן לחזור לישראל".

בין שבעים זאבים. בלום והשגריר באו"ם באולם מועצת הביטחון

"אחר כך מגיע הנציג הכוויתי ומששבן ('לייק' בעגה האו"מית – א.ב.) את ההחלטה נגד סוריה. אני נדהם בכל פעם מחדש מהמציאות החדשה. לא היה כדבר הזה שהערבים מכבסים בחוץ את כל הכביסה המלוכלכת".

לפרושאור אין זמן מיותר כדי ליהנות מהמאבקים הפנים-ערבים. בקרב הבלימה נגד הכרה במדינה פלסטינית, הוא עומד עד כה בהצלחה. שאלתי אותו, האם לא מדובר במלחמה שתוצאותיה ידועות מראש – מדינה פלסטינית עוד תוכרז, ואם לא לפני הבחירות בארה"ב – לכל המאוחר לאחריהן.

"יש לנו מאבק בשתי חזיתות מקבילות", השיב פרושאור, "ישנה החזית בעצרת הכללית – שם יש לערבים רוב אוטומטי לכל הצעה שיעלו. בכל רגע נתון הפלסטינים - שיושבים לצד מדינת הוותיקן - יכולים לבקש להפוך ממשקיפים קבועים למדינה משקיפה קבועה, כשהמשמעות היא, לדוגמה, יכולת לפנות לבית-הדין הבינלאומי בהאג".

זהו אינו דבר של מה בכך...

"נכון, אבל במגרש הזה של בית הדין הבינלאומי שני הצדדים יכולים לשחק וגם לפלסטינים יש מה להפסיד. הרי לא אנחנו, אלא הם, יורים טילים שמכוונים לעבר אוכלוסייה אזרחית.

"ישנה חזית נוספת, שמתנהלת באולם שבו אנו נמצאים, במליאת מועצת הביטחון. כדי להפוך למדינה הם צריכים לעבור כאן ולגבי זה, יש לנו תוכנית עבודה מסודרת מול חמש החברות הקבועות (ארה"ב, צרפת, בריטניה, רוסיה וסין), ומול חמש החברות שמתחלפות כל שנה. יש מאזן כוחות בין החברות הקבועות לבין עצמן (ארה"ב, צרפת ובריטניה, מול רוסיה וסין), ובין החברות הקבועות לחברות המתחלפות. קחו את ברזיל, הודו, ודרום אפריקה, שחברות כיום – עד לסוף שנת 2011. העמדות שלהן מתואמות, ולו בשל העובדה שהן מסתכלות על צרפת ואומרות, מה פתאום צרפת חברה קבועה ולא אנחנו? התפקיד שלנו הוא למפות כל מדינה, לבחון את הנכסים שיש לנו מולה ולהשתמש בזה בעת הצורך, רק במקרים חריגים".

ואת מצבנו נכון להיום היית מגדיר, קריטי אך יציב?

"להערכתי, לפחות בשנת 2012, הפלסטינים לא יקבלו הכרה כמדינה".

תוכנית העבודה מתחילה ונגמרת באיתנותה של ההגמוניה האמריקאית. חולשתם-חולשתנו: "ההיחלשות האמריקאית מורגשת, הילדים המופרעים בכיתה מרשים לעצמם להתפרע עוד יותר, אבל עדיין, אני לא מתאר לעצמי מה היינו עושים ללא ארה"ב. צריך להיות כאן כדי להבין את זה".

שגריר - שירותי גרירה

פרושאור, בבניין האו"ם בניו יורק, נלחם בכל העולם ואשתו, ומסביר שאנו לא לבד, כל עוד האמריקאים לצידנו. לעומת זאת, את היחסים מול הממשל, מתחזק השגריר הישראלי בוושינגטון, מייקל אורן. אחרי כל כך הרבה משברים בין ממשלת ביבי לממשל אובמה, הוא נראה לעיתים כמו שגריר – שירותי גרירה.

אורן, היסטוריון, חוקר וסופר שפרסם ספרים ומאמרים לרוב בנושא ההיסטוריה של המזרח התיכון, הוא הכלאה של פטריוט ישראלי בגופו של יהודי אמריקאי. הוא נאלץ לוותר על אזרחותו האמריקאית עם מינויו לשגריר, אבל הדי.אן.איי. שלו - כמו שפת האם - היה ונותר אמריקאי. את הערכותיו אומנם צריך לקחת בעירבון מוגבל – מתוקף תפקידו, אך לזלזל בנתונים שהוא מציג, אי אפשר.

"בניגוד לרושם שנוצר בתקשורת, יחסי הממשל האמריקאי וממשלת ישראל איתנים. יש לנו קשר ביטחוני הדוק מאי פעם שבא לידי ביטוי בפיתוח מערכות נשק: חץ 2, חץ 3 וכיפת ברזל, שזו מערכת הטילים נגד טילים הראשונה בהיסטוריה שהצליחה במבחן בזמן אמת – ואת זה אני אומר כהיסטוריון. יש לנו שיתוף פעולה מודיעיני, ובכל המישור של המחויבות ליתרון הצבאי, היכולת לעמוד מול כל אויב פוטנציאלי ושילוב של אויבים, הקשר חזק מאי פעם.

"גם תחום הסחר מתפתח בקצב מסחרר. ישראל השקיעה בארה"ב יותר מ-55 מיליארדי דולרים, כשהאמריקאים מצידם השקיעו בישראל יותר מ-80 מיליארדי דולרים. חברת טבע, לדוגמה, מעסיקה אלפי אמריקאים, וזה קורה כשחברות אמריקאיות מעבירות את קווי הייצור לסין. אחרי ארה"ב וסין, ישראל מיוצגת שלישית בנאסד"ק. ישראל היא הלקוח מספר 20 של ארה"ב. לפני רוסיה, אירנלד, צרפת וארגנטינה".

הכל טוב ויפה בתחום הכלכלי-צבאי, אבל במישור המדיני, מצבנו מול הממשל מעולם לא היה רע יותר. אין טיפת אמון.

"לא מדויק. כהיסטוריון, אני עוד זוכר תקופות קשות בהרבה. לפני 67', השגריר האמריקאי לא היה מגיע לפגוש את ראש ממשלת ישראל בירושלים, והיו עוד תקופות קשות לא פחות. דווקא כיום, אומנם יש לנו חילוקי דעות בנוגע לתהליך השלום, אבל ניתן לומר שאלו חילוקי דעות טקטיים. אנחנו מסכימים על המסגרת ועל הדרך - שהיא הצעת הקוורטט למו"מ על כל נושאי הליבה ורעיון שתי מדינות המבוסס על הכרה הדדית והסדרי ביטחון. יש הסכמה על הליכה להסדר קבוע ולא להסדר ביניים. יחסית לשנתיים וחצי האחרונות, אנחנו כיום הכי קרובים. ראינו את זה בנאומו של אובמה באו"ם, אנחנו רואים את זה אפילו בתגובה לבנייה בירושלים. בדיפלומטיה יש אוצר מילים: מגינוי בתוקף ועד גינוי רפה. התגובה האמריקאית לבנייה בירושלים הייתה ברף הגינוי הכי נמוך שיש".

כל זה קורה בגלל הבחירות. תכף לאחריהן המרחק ייפתח בהתאם והנקמה בוא תבוא...

"לא מדובר רק בבחירות. מה שקרה מסביבנו במרחב המזרח תיכוני הוכיח שישראל היא לא הצד הרע. כיום הפלסטינים הם אלו שמסרבים לשבת ומנסים לכפות מהלכים חד צדדיים. גם מי שחשב בתחילה אחרת מבין כיום שישראל היא ממש לא הבעיה של המזרח התיכון".

אורן הוא שגריר של רצון טוב, בעיקר רצון. האיש הנכון, במקום הנכון. לא בטוח שבעיתוי הנכון. אך גם אופטימיסט מושבע כמוהו, מזהיר מפני שאננות: "צריך להבין שזאת לא אמריקה של שנות ה-60, וגם לא של שנות ה-80. יש תמורות חברתיות פנימיות, קהלים חדשים שצוברים כוח, ארה"ב עוברת תהפוכות כלכליות, שיעור האבטלה מרקיע שחקים. נשמעים לפתע קולות של אישים כמו רון פורסט – שמובילים מגמת בדלנות, שאנחנו חייבים לקחת אותה ברצינות.

"אני אומר זאת למרות התמיכה הציבורית חסרת התקדים. בסקרים שאנו עושים ישראל זוכה לשיעור התמיכה הגבוה ביותר מאז מלחמת המפרץ. התמיכה נעה בין 63 ל-68 אחוזי אמריקאים שמגדירים עצמם כפרו ישראלים. ישראל היא אחת מארבע מדינות שאמריקאי ממוצע רוצה שהצבא יגן עליה. בסקרי העומק שעשינו גילינו ששישים אחוזים מהבוחרים האמריקאיים לוקחים בחשבון את הגישה לישראל כשיקול חשוב בהצבעתם, זה יותר ממה שאכפת לבוחר הישראלי. יש לנו תמיכה אדירה בקונגרס. אני עולה לגבעה פעמיים בשבוע וחוזר מלא השראה.

"ובאותה נשימה אני אומר שאסור לנו להיות שאננים. כי באופן כללי יש תחושה של הסתגרות, התבדלות, התנתקות מבעיות המזרח התיכון. הצבא האמריקאי מסיים את הנוכחות בעיראק ואנשים רוצים הביתה, הם חשים עייפות מהמזרח-התיכון. אם נהיה שאננים, זה יהיה בעוכרנו".

נכנס יין

השגריר אורן בוושינגטון מתחזק את הקשר מול הממשל ומזהיר מפני שאננות. הקונסול בניו יורק עידו אהרוני, ישראלי שחי ונושם אך ורק את ההוויה הציבורית האמריקאית בלי התיק של תחזוק יחסי ממשל-ממשלה על הראש, מדבר דוגרי:

"כשלנו בלתקשר את עצמנו אל הציבור האמריקאי, ובמובן הזה, גם האוכלוסייה היהודית אינה שונה וישראל מאבדת את הרלוונטיות בעיניה. תקשרנו רק בלשווק את הבעיות שלנו. אנחנו חיים בסרט שהכל מתחיל ונגמר בתמיכה פוליטית וזהו משחק סכום אפס, או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. האמת שנוצר חלק שלישי: אמריקאי שתומך בי וסולד ממני. בכל הסקרים יש רוב שתומך בישראל, רוב האמריקאים היו בעד כניסה לעזה בעופרת יצוקה אבל מה זה נותן לנו? הם תומכים אבל מאבדים עניין.

"במשך שנים לקחנו את התמיכה האמריקאית כמובנת מאליה, ואנחנו פה כדי לומר: זה לא מובן מאליו. הרי את ששת הימים עשינו בנשק צרפתי. בשנות החמישים המוקדמות הייתה דרישה אמריקאית לסנקציות על ישראל. ארה"ב משנה את הרכב האוכלוסייה וגם תחומי העניין משתנים. אם כבר ניהול משברים, את התושבים כיום מעניין הגבול הפרוץ עם מקסיקו ומשבר הסמים שמתחולל שם ולא גבולותיה של ישראל. לטווח הרחוק מצבנו לא טוב, כי נכון שישראל היא אולי, עדיין, הידידה הכי טובה אך לא בהכרח הידידה הכי חשובה".

עם הקונסול בניו יורק, אהרוני

איך מייצרים רלוונטיות? בהכל – רק לא בענייני מדיניות וביטחון: "מעל לכל, בשיווק הרוח הישראלית של חדשנות, בעריכת היכרות עם פניה היפות של ישראל. קחו לדוגמה את ד"ר יוסי לשם, ישראלי, חוקר נדידת ציפורים. יש לו כיום קהילה של 60 אלף עוקבים אחרי נדידת ציפורים בישראל – שמוגדרת כמכה של נדידת ציפורים. קחו את פרויקט המיתוג של היין הישראלי: הטסנו ייננים אמריקאים לישראל, החדרנו את המותג וזה עבד. האמריקאים מגלים פתאום שישראל היא לא רק מדינה של סכסוכים מעייפים ומתישים.

"הבעיה היא שאנחנו לא משקיעים בזה. לא מחשבתית, לא תקציבית. תקציב ההסברה השנתי לנציגויות הישראליות, עומד על ארבעים מיליון לשנה למאה נציגויות. מתוך זה שבעים אחוזים למשכורות. באטלנטה לדוגמה, התקורה היא 2.5 מיליוני דולרים לתחזוק הנציגות, מתוך הסכום הזה, נשאר לקשרים ולהסברה רק 40 אלף דולר".

אבל בסוף, כמה שתמתג את היין הישראלי, תבוא כותרת אחת על הגרעין האיראני ותכבוש את הכותרות?

"אולי את הכותרות אבל לא את הלבבות. את רוב רובם של האמריקאים זה פשוט לא מעניין וכאן הכשל שלנו. מדינת ישראל לא מבינה איך לייצר רלוונטיות לציבור האמריקאי וליהודים הצעירים. הנה, שנת 2010 הייתה שנת שיא בגידול בתיירות הישראלית אבל לא שמנו לב שהגידול הוא מרוסיה ומאוקראינה ולא של התיירות מאמריקה".

אהרוני מדבר במספרים. בידיו נתונים בדוקים: "70 אחוזים מהאמריקאים מגלים חוסר הבנה וחוסר יכולת להתחבר לסיפור הישראלי. זה לא עניין של תמיכה פוליטית, שם היחס הוא מתנגד אחד על כל ארבעה תומכים, אלא חוסר יכולת להתחבר לסיפור. אין להם מושג והם גם לא מתעניינים כי ישראל משדרת ניהול משבר לא אטרקטיבי ולזה אנשים פשוט לא מתחברים".

העימות האחרון שהיה בין המועמדים הרפובליקנים, נראה כמו עימות שנועד לקהל המצביעים בפריימריז של הליכוד. המועמדים התחרו ביניהם מיהו התומך האולטימטיבי בישראל. את הקונסול אהרוני זה לא מרגש. אדרבה: "הנכס הגדול ביותר של ישראל הוא ה'בי-פרטזניות' - התמיכה חוצת המפלגות. צריך להיזהר שלא נהיה כדור פינג-פונג בין המפלגות. זה לא משרת אותנו, זה רק מעצים את תחושת המיצוי של המצביע האמריקאי".

האם יש סיכוי שתחושת המיצוי הזאת, ובפרט על רקע המשבר הכלכלי, תבוא לידי ביטוי בסיוע החוץ?

"דווקא מזה אני הכי פחות מודאג, כי מדובר במנגנון ששומר גם על התעשייה האמריקאית. הרי 70 אחוזים מכספי הסיוע, הולכים, על פי חוק הסיוע האמריקאי, לרכישת מוצרים ושירותים אמריקאיים. החוק גם שומר על האינטרס האמריקאי כשהוא מגביל, למשל, ייצוא לסין ולהודו. לא לחינם, רמת הסיוע שנקבעה עוד בידי הנשיא רייגן, לא שונתה עד היום וכל הנשיאים האמריקאים שימרו אותה. ולא רק בגלל האינטרס הישראלי".

תשאלו את דודו

אל נא תחפשו ברחובות מנהטן את העדות למשבר הכלכלי הפוקד את ארה"ב, ומוגדר כאן כמשבר הגדול ביותר מאז 1929. הקניונים מלאים, המונים משתרכים בתורים לקופות. זוהי "עונת החגים" ובולמוס השופינג בעיצומו. רק הנתונים ששופכים על ראשנו מומחי כלכלה אמריקאים, עושים לנו חושך בעיניים. גם בשלל האורות של ניו-יורק המנצנצת אין די כדי להאיר באפלה הכלכלית.

עד כדי כך גדול הייאוש, שמביאים פה את ישראל כ'אור לגויים', כמושא לחיקוי כלכלי. הנה דוגמה, אקראית ממש, לא מוזמנת ולא מתוזמנת: עם כניסתנו למליאת הסנאט, עמד ונאם הסנאטור ג'וני איזקסון מג'ורג'יה, ועל מה דיבר הסנאטור הנכבד? לא פחות ולא יותר מאשר על "הצלחתה של ישראל להשיג איזון תקציבי אשר צריכה לשמש דוגמה לארצות הברית". מי פילל ומי מילל שיום יבוא והכלכלה החזקה בעולם תיקח דוגמה ממדינת ישראל הקטנה.

יהדות ארצות הברית, בשר מבשרה של כלכלת אמריקה, מצויה באחד מרגעי השפל הכלכליים היותר קשים שלה. במפגשים עם אינספור ארגונים יהודיים שצצים בכל פינה - ולרגעים נדמה שמספרם עולה על מספר יהודי ארה"ב - הוצגו בפנינו נתונים מדאיגים. נציג הפדרציות בבולטימור, מייקל הופמן, מדבר על 18 אחוזים מבני הקהילה שאיבדו את מקום העבודה ועוד 22 אחוזים ששכרם קוצץ משמעותית. בארגון 'צדקה וגמילות חסדים' בניו יורק, מספרים על 350,000 יהודים ניו-יורקים שמגרדים את קו העוני. הארגון מחלק 15,000 חבילות מזון לחודש, ומפעיל 25 בתי תמחוי במסווה של מסעדות – ועדיין, לא עומד בעומס.

רק ישראלי לשעבר מרשה לעצמו. במטה משטרת ניו יורק

במפתיע, זה כמעט לא משפיע על החינוך היהודי – שבהיעדר מימון ממשלתי, עולה כאן אלפי דולרים לשנה. עצרנו לחניית ביניים בבית הספר היהודי 'בית תפילה' בבולטימור. המנהלת, ציפורה שור, ישראלית ירושלמית במקור, מקפידה על קלה כבחמורה, בינה לבין קונה ובינה לבין תלמידיה. היא מנהלת את המקום בהיררכיה צבאית ומודעת לגודל הפרדוקס החינוכי. מודעת? היא חיה אותו בכל יום ויום: "כן, יש לי ילדים בבית הספר שיחזרו בערב הביתה וימצאו עץ אשוח לצד חנוכייה", היא אומרת בלא מעט כאב, "אבל המטרה שלנו היא: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ואכן, תשעים אחוזים מהתלמידים נשארים יהודים שמחוברים למסורת. יש לנו כבר דור שני לתלמידים מהמקום".

אין כאן יהדות מובנת מאליה, ובוודאי שלא יהדות אורתודוקסית. ולכן, תקוותה של היהדות המסורתית ושרידותה - גם בקרב קהילות שאינן חרדיות-דתיות, מקופלת בין הכתלים של מוסדות כגון אלו. מבולטימור בואכה ניו יורק, פגשנו בצד שני של אותו מטבע, בבית הכנסת 'פיפט אבניו' במנהטן, שם ממש לא מורגשת מצוקה כלכלית, אך ניכר צימאון יהודי. המתפללים עתירי הממון, חילוניים ברובם, אך כשהם מגיעים בשבת לבית הכנסת, הם מחפשים יהדות אותנטית.

סופר השואה אלי ויזל, נמנה על קבוצת המתפללים הוותיקה של בית הכנסת. "יש תקומה ליהדות האורתודוקסית המסורתית, גם בקרב ציבור שאינו חרדי ודתי", הוא פוסק בנחרצות ומחווה לעברו של של יהודי בעל מאור פנים, עטוי בגלימת חזנים – "תשאלו את יוסי".

יוסי, הוא החזן בעל קול הטנור ר' יוסף מלובני, חזן בית הכנסת בהגדרתו, ואב הקהילה באישיותו, שמגיש לבני הקהילה יהדות אותנטית באריזה מהודרת, מדי שבת בשבתו, שלושים ושמונה שנים ברציפות: התפילה מתובלת בקטעי חזנות ושירי נשמה, לאחריה קידוש רב משתתפים שהוא חלק בלתי נפרד מהטקס. "תופתעו, אבל זה עובד", אומר החזן מלובני, וגם לו – כמו לכל מי שפגשנו – יש ביד נתונים: "עשינו השוואה סטטיסטית בשנה האחרונה בין היהודים שעזבו את הקהילה, רובם הלכו לעולמם, לבין המצטרפים החדשים והופתענו לגלות שעל כל יהודי שעזב, נוספו למעלה משלושה".

לא נס ליחה של הנקודה היהודית. לא פג תוקפה של מסורת בית אבא וניחוח בית סבא. בלי חיקויים רפורמיים. בלי בלבולים קונסרבטיביים.

אפרופו רפורמים וקונסרבטיביים, הללו מלאי תלונות כרימון, לא רק על הממסד בישראל, אותו הם לא מצליחים לחדור (וטוב שכך), אלא גם על גורמים שדווקא אנחנו, החרדים, נהנים לנגח. אחד מהם, הוא איש ישראל ביתנו, ח"כ דודו רותם, יו"ר ועדת חוקה. הקונסרבטיבים והרפורמים לא ישכחו לו את מה שהטיח בהם בביקורו בארה"ב – בעת ש'חוק הגיור' עמד בעין הסערה: "אתם לא תלמדו אותנו מהי יהדות. אנחנו בישראל נמשיך לשמור על היהדות האורתודוקסית, זה מה שרוב רובו של העם רוצה, וזה מה שיהיה".

אוי, כמה שהאמת כואבת. הרפורמים והקונסרבטיבים לא שוכחים ולא סולחים. המשפטים שניפק רותם ננעצו בליבם כמדקרות חרב. הם מכנים זאת עד היום: "חוצפה ישראלית".

עבורנו, זוהי "גאווה יהודית".