אאא

בהיותו נער צעיר, החליט לבדו על דרכו שלו. הוא חבש כיפה סרוגה ונראה כמתנחל מובהק. למעשה, גם היה כך עד לאחרונה. אבל השינוי החיצוני הסתיר משהו עמוק יותר. מהותי. שינוי אידאולוגי בדרך חיים. שלושים שנה אחר כך, הוא סב לאחוריו. לא בוש להודות (לטענתו) על טעות בה חי זמן ארוך כל כך, ועל הדרך חזרה אל האמת (שלו) אותה מצא בשנית. אהרון גרנביץ – גרנות מספר על השינוי הכפול שהותיר השלכות מלאות משמעות על חייו, על משפחתו ועל כל הסובבים.

מה היו הנסיבות לשינוי האידיאולוגי שעשית בחייך?

"גדלתי בבית של חסידי גור. אבי וסבי זצ"ל הינם חסידי גור, והאגדה מספרת שסבו של הסבא שלי היה חברותא עם מרן השפת אמת זצ"ל. מעבר לעובדה שמשפחתי הינה דורי דורות בגור, תורת חסידות גור מלאה בנושאי ארץ ישראל, אהבת הארץ, ואיחוד העם. אדמו"רי החסידות היו מגדולי פעילי העלייה של הדור הקודם," פותח גרנביץ – גרנות בהסברת הרקע לשינוי שעבר "הבעל ה"אמרי אמת" לדוגמא, ייסד קרן דרכה רכשו אדמות לחסידים בפולין, וישיבת "אמרי אמת" בבני ברק עומדת כיום על אדמה שהוא קנה."

אהרון גרנביץ - גרנות עצמו בא מבית מאוד לאומי ושמו המלא הוא אהרן יאיר על שם יאיר שטרן. אביו היה איש לח"י וכל אחיו חסידי גור. סבו תרם את מפעל הטקסטיל שלו לפועלי לח"י, והבית שהקים הוביל את הדרך הזו הלאה. "שמתי לב בהמשך הדרך שאת נושא הלאומיות וארץ ישראל ממשיך במרץ דווקא הציבור הדתי לאומי ולא חסידי גור," אומר גרנביץ - גרנות, "ואז אמרתי לעצמי: רק רגע, אני רוצה להכיר לעומק את הציבור הזה. וככה, בגיל 13 סיימתי את תלמוד התורה בבני ברק וביצעתי מהפך. הלכתי ללמוד בישיבת 'אור עציון' של הרב חיים דרוקמן שליט"א שהוא מורי ורבי. הוא ליוה את צעדי הראשון שם, ואחר כך הלכתי לצבא."

כיפה סרוגה בשילוב גרטל

גרנביץ - גרנות: "אבא שלי לא ידע 'איך לאכול את זה', מצד אחד 'החלקתי לו' מבין הידיים אבל מצד שני לא המרתי את דתי או חדלתי מקיום מצוות. להפך, נותרתי יהודי ירא שמיים. הציצית הונפה בגאון, הפאות נשארו, אך כמובן הייתי נראה כאחד המתנחלים: כיפה סרוגה גדולה, חולצה ומכנסיים צבעוניים, הגרטל נשאר והציציות בחוץ."

אביו של אהרון לא התאבל, התבייש או הסתיר אותו. באותה תקופה הגדיר בנו את עצמו כדתי לאומי, חד וחלק, אך המשיך בד בבד לשמור על קשר עם חסידות גור: "בנקודות קריטיות בחיי נכנסתי גם לבעל ה"לב שמחה", ל"פני מנחם" ויבדלחט"א הרבי שליט"א. חתונה, מגורים ועוד - הכל בהתייעצות עם רבותינו מגור. אבל חבשתי כיפה סרוגה ועם התקדש ליל 'חג' העצמאות, הייתי מתמלא רצינות תהומית, אומר הלל בברכה, בבית המדרש של ישיבת 'אור עציון' שהיה נראה בערך כמו בימים הנוראים. גם אחר כך, משהמשכתי בישיבת 'שבי חברון', היה זה אחד ה'חגים' החשובים."

גרנביץ - גרנות: "כך היה עד שהעניין החל לכרסם בי, שלא כמו שאומרות הבריות ברחוב, עם ההתנתקות, משום שזה קרה כבר קודם לכן. הגירוש מגוש קטיף הפך את ההרהורים הכבדים ל'נוק אאוט' אבל הם קיננו עוד לפני. הסדקים הראשונים בתורה הדתית לאומית החלו להיווצר אצלי כשלמדתי בישיבת שבי חברון, הדעה ש'אני זה המדינה והמדינה זה אני ולא משנה מה שיקרה' לא הייתה מקובלת עלי כל כך. זה הריח לי לא טוב, וכאן התחלתי לבדוק אם החבר'ה לא הגזימו פה קצת."

הוא מנסה להסביר את הרקע: "ישנו הזרם המאוד ממלכתי בציבור הדתי לאומי והמאפיין שלו היא ישיבת 'שבי חברון' שהייתי ממייסדיה. ממש המחזור הראשון בישיבה, שאגב, חוגגת בשנה הבאה 30 שנה להיווסדה. לאט לאט החלו הגירושים למיניהן מאדמות ארץ ישראל, עד לגירוש הגדול של יהודי גוש קטיף. המדינה החריבה את בית הכנסת שבו אני מתפלל כבר 35 פעמים! בתואנה שהוא לא חוקי. ואם תפילות יום העצמאות מתקיימות על חורבות בית הכנסת הזה או על חורבות גוש קטיף, משהו פה תמוה. זה כבר נשמע פחות אידיאולוגיה והרבה יותר עבודה זרה."

החזרה לאחור

"זה קרה לפני שש שנים." הוא משחזר, "הגירוש מגוש קטיף היווה את נקודת הפתיחה לשינוי. האמת היא שלא התאכזבתי מהתנהגות המדינה בפרשת גוש קטיף, זה היה צפוי מראש. אבל ציפיתי מהציבור הדתי לאומי שיבוא ויגיד "עד כאן" וזה לא קרה. מצב כזה נובע מתוך אמירה אפולוגטית לציבור החילוני, אמירה התנצלותית מתגוננת שצרמה באוזני מאוד. 'למרות שאנו דתיים גם אנחנו בסדר, אנחנו בצבא, ילדים טובים כמוכם'."

"פתאום, לצד זה הופיעה מולי דמותו הכבירה האיתנה והבלתי מעורערת של מרן האדמו"ר מגור שעל בסיסו חונכתי בעצם. חסידות גור כחטיבה מלוכדת מאוחדת ובלתי ניתנת לשינוי. זה החזיר אותי בפלש בק אחורה, ואמרתי: 'אם ככה, צדקו רבותי בגור'. ואני לא חזרתי למקום שהוא אנטי ארץ ישראל ואנטי התיישבות. להפך, אפילו את הלאומיות ינקתי משם. לא ציוניות אומנם, אבל הרבה 'ארץ ישראל'. זו הנקודה שבה החלטתי לשוב גם בצורה גלויה בצורת הלבוש ולהכריז: אני בעצם חסיד גור! ולא רק משתייך בצורה אידיאולוגית לציבור הדתי לאומי."

איך זה מסתדר מבחינת משפחה וחינוך ילדים?

"זו סוגיה קצת רגישה. דבר אחד אמרתי לעצמי: אי אפשר לפרק את המשפחה בגלל זה. המשפחה שלי גדלה כדתית לאומית, ואני הודעתי בבית ששום דבר לא משתנה מלבד הלבוש שלי. הרי לא החלפתי את הש"ס והספרים... הילדים שלי כבר גדולים. בני הקטן חוגג בר מצווה עכשיו. יש לי בן אחד מאומץ שנשאר חובש כיפה סרוגה. בת אחת נישאה לחסיד גור, והם דווקא גרים פה מולנו. אני מגדל כבר דור שלישי בקרית ארבע." הוא אומר בגאווה, "זו הייתה הוראת הרבי. כשחתני נכנס לשאול היכן לגור, ענה לו- 'ליד חמיך'. יש לי עוד בן בחינוך מיוחד שלמד במוסד ששייך להנהלה גוראית ונראה בהתאם."

אהרון הוא ההורה היחיד שעשה שינוי במשפחתו. אשתו נותרה דתית לאומית. חד וחלק: "מה היא הייתה צריכה לעשות?" הוא מחייך, "מעניין שהחברה הסובבת אותה חוץ מהשכנים בקרית ארבע דומה לחברה שסובבת אותי, אלה נשים חסידות גור, כי למדה בצעירותה בבית ספר גוראי בתל אביב, וחברות הילדות שלה גוראיות..." גם בתו הצעירה דתית לאומית, והוא מציין בוודאות שבעלה לא יהיה חסיד גור. "אני אפול מהכסא אם זה יקרה ואינני שאף לזה. לקחתי בחשבון שכך יהיה העתיד."

גרנביץ - גרנות: "חשוב לי לציין כי 'בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן'. אידיאולוגית השתנתי. זה לא הפך את הרבנים הד"לים בעיני לשווים פחות אפילו במניה אחת. על פי הוראת מורי ורבי האדמ"ור מגור שליט"א, מורי ורבי בהלכה, לקולה ולחומרה שאליו אני צמוד בכל דבר ועניין, הוא רבה של קריית ארבע הרב דוב ליאור שליט"א. נראה לי שאני החסיד היחיד המשתייך לחסידות גור, שהולך עם פתיל תכלת לפי פסקו. בנושא עלייה להר הבית שהוא פסק להתיר, אינני עולה, כי כאן כבר מעורב עניין אידיאולוגי. פה ההבדל. לכן גם לא אומר הלל ביום העצמאות למרות שהרב ליאור כן נוהג לומר. ואני מקפיד בכבודו כיום עוד יותר מאשר נהגתי בהיותי חובש כיפה סרוגה, כדי לשדר לחברי ליישוב, שהעובדה שהפכתי לחרדי, לא הפכה את הרב ליאור בעיני לפחות גאון וחשוב."

איך אתה מתייחס כיום ליום העצמאות?

"יום חג חילוני. ברור שקרה נס שיבת ציון כשהגענו לארץ, אך לחגוג אותו דווקא בה' באייר, כי ככה הכריזה המדינה. אני לא יודע..." הוא אומר, "להפוך אותו לחג כמו אחד משלושת הרגלים - זה רחוק ממני מאוד. בחסידות גור עצמה נהגו מקצת יום טוב, ולא אומרים תחנון אז. אני שמח באותו היום כמו כל האזרחים במדינה ולא מעבר לזה. לא אומר עוד הלל ולא נוהג בשאר מנהגי הציבור הדתי לאומי."

איזה שינוי אתה מגדיר כקשה יותר, משמעותי יותר?

"ברור שהפעם השנייה," גרנביץ – גרנות לא מבין את שאלתי בכלל. "כי אני מכריז בעצם, שמה שעשיתי שלושים שנה זו טעות. מהלך לא נכון. כשנכנסתי לרב'ה בשובי לחסידות גור, הוא חייך. כאילו: 'אמרתי לך שעוד תחזור אלינו'... בגור לא מקבלים זרים בכלל. זו חסידות מאוד סגורה. אך מי ששב אליה אחרי שנולד והלך רחוק, הוא מתקבל בתרועות גיל."

איך קיבלה אותך החברה בקרית ארבע?

"אני נוהג לעשות ספורט, רץ שלוש פעמים בשבוע עשר קילומטר במגרש ספורט ליד ביתי. לפני שבועיים בא אורח לבקרני ושאל אותי את השאלה הזו. בדיוק אז צלצל הטלפון ועל הקו היה אחד מבני הנוער בקרית ארבע, ובפיו הייתה שאלה בענייני ריצה. אמרתי לחברי: אתה רואה, אם מישהו פה שואל אותי שאלה המיוחדת לי, זה דווקא בענייני ספורט... העובדה שאני חרדי היא פרטית מאוד והקהילה כאן לא מציקה. והאמת, דווקא את הנקודה הזו צריכה החברה החרדית צריכה ללמוד, איך להתייחס לשונה ממנה...."

התגובות של הסובבים התחלקו לכמה סוגים. חלקם קיבלו אותו בתרועות. "כל הכבוד, היינו עושים זאת גם אילו היה לנו לאן לחזור..." וחלקם התווכחו איתו. "זה לגיטימי. אף אחד לא החרים אותי או זרק. בקרית ארבע אתה יכול ללכת עם גיגית הפוכה על הראש ואף אחד לא יעיר, וכאן ספודיק זה לא רחוק מזה..." מתלוצץ גרנביץ – גרנות.

"המתווכחים אמרו שעשיתי טעות ועד היום טוענים כך. אבל זכותי לטעות... גדולי המתווכחים עשו זאת על שולחני בסעודות השבת, הסוערות מאוד... וגם אני כשאני מתארח אצל חברי בשכונה הנושא עולה לעיתים לדיון סוער, אולם החברות נמשכת. גם אלו שאינם מסכימים לא לקחו זאת באופן אישי, חס וחלילה. לא יודע אם כך היה מתקבל הצעד שלי במקום אחר. כאן בקרית ארבע אנשים הם מאוד פלורליסטיים." הוא מפאר את שכניו.

אלו טיפים או המלצות יש לך לאנשים שרוצים לעשות שינוי בחייהם?

גרנביץ - גרנות: "אל תחשוב שהעובדה שעשית צעד מסוים, מחייבת את כולם לנהות אחריך בשורה. וזה שאתה מצאת את האור – לא אומר שהשאר הולכים בחושך. זה לא ככה."

והוא מדגים. "בתי הצעירה הלכה לשרות לאומי בראש העין. הייתי אז כבר יהודי חרדי והייתי אמור לא להסכים לזה, לפי דעת גדולי הדור החרדיים. אבל היא לא שאלה אותי וטוב שכך. הקפדתי לבוא ולבקר אותה יותר מאבות אחרים, כדי שהיא תבין שהעובדה שהיא לא הלכה לפי רצוני האישי, אבל נהגה לפי רבותיה שלה, זה לא דבר רע בעיני."

"כמובן שהדברים אינם כך בדברים הנוגדים את ההלכה. עכשיו אני עורך בר מצווה לבני, ועמדתי על כך שהאירוע יהיה נפרד. אמרתי לבנותיי: 'בנושאי צניעות, תלכנה כמו שראש האולפנה שלכן מאשר, זה מקובל עלי. בסדר, שהרב שלכן ייתן את הגבול אבל שייתן את הגבול.' כן. ככה זה אצלנו. כשרואים אותנו יחד, אנשים מביטים בפליאה. זאת הבת, דתית לאומית, וזה האבא, חרדי. ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, שלא יסתכל עלינו..." מסיים אהרון גרנביץ – גרנות כשהוא גאה בדרכו בה בחר, ואינו מתבייש להציג קבל עם ועדה את השינוי שעשה. שינוי שיכול לגבות מחיר יקר, אבל כשעומד מאחוריו אדם השלם עם עצמו, הכול נראה אחרת.

שינויים משמעותיים

נראה כי אהרון גרנביץ – גרנות חובב שינויים משמעותיים בחייו. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שבנוסף לאידיאלוגיה ששינתה כיוון, גם את מראהו החיצוני הוא דאג להפוך מן הקצה אל הקצה...

בואו נשמע איך הוא מתאר זאת בוידוי אישי: "לפני עשור שנים, הייתי נקרא אדם שמן. במחשבה שנייה, שמן זו מילה עדינה. אפשר לתאר את דמותי דאז כחבית..." משקלו עמד אז על מאה ושלושים קילוגרם וכאשר התקרב לעשור הרביעי בחייו, החליט כי לא עוד. הוא יעשה מעשה.

"הייתי בין הראשונים ביישוב שלי, ומהחלוצים במגזר החרדי בכלל, שהעזו לגשת לניתוח לקיצור קיבה. מה שנקרא בקיצור בימינו 'טבעת'. העובדה כי מעולם לא היו לי שיניים טובות, ולא יכולתי ללעוס כמו שצריך, הצטרפה לניתוח בו הידקו הרופאים את הטבעת בקיבתי, והתוצאה שלא אחרה לבוא, הייתה מיעוט אכילה בצורה קיצונית למדי."

גרנביץ-גרנות השיל 83(!) קילו ממשקלו בתוך שנה וחצי. "רזיתי מאוד." הוא מתאר, "הייתי שדוף עד כדי 'מוזלמ'ן ממש. סכנת נפשות כמעט. כשהרופאים ראו את מצבי הגופני שהדרדר, הם החליטו לפתוח קצת את הטבעת. במקביל, עברתי טיפול יקר של השתלת שיניים חדשות בפה. בעקבות זאת, עליתי במשקל מחדש כ-30 ק"ג בערך. כיום אני נראה טוב יותר, אך ממשיך להקפיד על כושר גופני ורץ 3 פעמים בשבוע. התפריט הנוכחי שלי הוא חופשי כמעט לחלוטין."

עדיין, מנסה הסגל הרפואי לבדוק האם אהרון גרנביץ- גרנות לא איבד גן מסוים מגופו האחראי על תהליך חילוף החומרים, כתוצאה מן הניתוח, בתקופה שלא הכניס כמעט דבר לפיו והקיא כל הזמן. "איך שאני נראה לעומת הכמויות שאני אוכל כיום... אני לא יכול להיות שמן." הוא מסביר בחיוך.

גרנביץ - גרנות מרוצה מאוד מהניתוח, וממליץ בחום לאחרים לעבור זאת גם. "היום יש שיטות מתקדמות, אבל לדעתי אין דרך אחרת, מלבד ספורט. זה גם עניין של גיל," הוא מודה, "אני מרגיש צעיר אך מתקרב לגיל 50. בתוכניתי העתידית לגלות את הגן הפגום כדי לשוב למשקל תקין ככל האפשר."

(הכתבה מתפרסמת בגיליון החדש של מגזין פיין - מגזין איכות וסגנון חיים לציבור החרדי - דתי)