אאא

הראש כבר החל לכאוב בפיתולים של שער הגיא בואכה מחלף מבשרת. התנועה מזדחלת לאיטה, מותירה לעיתים את התחושה כאילו מדובר בפקק אינסופי שלא יסתיים לעולם. בשתיקה הוא מוציא את בקבוק המים שטרח להקפיא מבעוד מועד אבל כבר הספיק במהלך שעות הנסיעה הארוכות לחזור ולהתחמם שוב טרם זמנו. “בדיוק כמו החיים שלי" הספיקה מחשבה מרירה לחלוף לשביב רגע במוחו, הוא דחה אותה בנחישות וחזר לעיין בספר שלפניו.

עוד כמה דקות של דומייה ומכשיר הטלפון מצלצל. “כן אימא", הוא משתדל לענות באדיבות למרות שהוויכוח הרועם בלילה הקודם הסתיים בכעס ובהתרסות הדדיות. בישיבה בירושלים מלמדים שחלק ממצוות כיבוד אב ואם מתקיים דווקא ברגעים בו הופכים היחסים לעדינים ומורכבים. “לא, אני כבר לא אהיה החג בבית. אם הייתי יודע הייתי נשאר, אבל כבר הגעתי קרוב לירושלים ואני אעבור את החג בישיבה".

השיחה מתנתקת והדמעות פורצות מעיניו מאין הפוגה. רק בראש השנה הסביר לו יוסי, החברותא המבוגר ממנו אך בשנה, אשר הידע התורני שלו עולה עליו עשרות מונים בגלל פרק הזמן הארוך יחסית מאז גילה את האור. "עשרה ניסיונות התנסה אברהם אבינו ובכולם עמד. הניסיון", הסביר יוסי בקסם האישי המיוחד שלו, “הוא להתגבר על מצב שנראה לא הוגן וקשה לעיכול ולהצליח לראות בו את רצון ה' והטוב האלוקי".

הוא לא היה ילד "דווקא" או נער מתבגר המתריס על חינוכו. מאז שחר ילדותו דווקא סיפק לא מעט רגעים של אושר והיווה מקור גאווה למשפחתו. בכיתת המחוננים במקיף ד' בחיפה ידעו שעמית כהן נועד לגדולות. כושר התפיסה, יכולת הניתוח והידע הכללי הנרחב שעמל לטפח בשקידה, היו כרטיס הביקור שלו בכל פעם שחשף את העליונות האינטלקטואלית שניחון בה.

הפיגוע שינה את חייהם מקצה לקצה. עד היום הוא זוכר בבהירות את שיעור ההבעה ששנא נקטע, כשסגנית מנהלת בית הספר נכנסה לכתה והתלחשה עם המורה. הוא התבקש לצאת ולהתלוות אל מחוץ לכיתה, למבטיהם המשתהים של חבריו. בחוץ חיכה הצוות הסוציאלי והרפואי שסיפר לו שאבא הלך ולא ישוב.

מאז ולאורך כל השנים האחרונות השאלות רדפו אותו ללא מנוחה. “מי מחליט מתי אנשים ייהרגו? ולמה דווקא הוא רצה את אבא שלי"? בהלוייה, בשבעה, בקבוצות התמיכה שמעולם לא מצא בהם נחמה ובכל מהלך השירות הצבאי שלו עלו המחשבות שניסה להשתיק ולהדחיק במוחו. הוא התרכז בלבנות את חייו מחדש ולעודד את אימו עד כמה שניתן.

*

לפתע הבינה את שגרמה במחי התעקשות מטופשת ותסכולה התעצם. עמית היה מזכיר לה בכל פעם את אלוף נעוריה בעקשנות ובהחלטיות שאפיינו את מעשיו. “אתה לא תבנה לי פה סוכה בתוך הבית ולא תכניס את המנהגים הדתיים המטופשים שלך לחיים שלי" צעקה בכעס כשהבינה שהוא לא מוכן לוותר על בניית הסוכה והשימוש בה לאורך שבוע החג.

מאז שחזר לשבוע "רגילה" (חופשה צבאית של שבעה ימים) ונרשם לסוף שבוע של הגות יהודית, היא הולכת ומאבדת את הביטחון שלה בהכרות שהייתה לה איתו. לנגד עיניה השתנה צעד אחד צעד, בתחילה בספרים שהחלו להגיע הביתה, בשיחות הטלפון שניהל עם הרב, שאת שמו הגה ביראת כבוד ואחר כך בשינוי החיצוני שהלך והחמיר בהתמדה ככל שעבר הזמן.

היא לא יכלה לספר לו למה הייתה התקרבותו לדת כצנימים בעיניה ולמה נחרדה כשהוא סיפר לה בהתלהבות על הרב יחיאל מתנה ראש הישיבה שקירב אותו אליו באהבה ובחיבה. הוא הרבה בסיפורים שהלכו ועשו אותה קיצרת רוח, וגרמו לו אט אט להפסיק לשתף אותה במתרחש בעולמו כדי למנוע את הפגיעה ואת תגובות הכעס שציערו אותו יותר מכל דבר אחר.

מחדר השירות היא גררה ארגז תמונות משפחתי כבד ואת תוכנו הניחה על המיטה בחדר. בעדינות ובסבלנות החלה לעבור בין התצלומים השונים שחלקם הצהיבו עם השנים והעמיקה מבט על תווי הפנים של בני משפחתה לשעבר. בהארה של רגע הבינה שהיא רוצה שעמית יישאר בבית בחג גם אם זה אומר שהוא יבנה את הדבר הזה של הדתיים בביתה וחייגה אליו שיבוא, אבל הוא כבר היה בכניסה לירושלים בדרכו לעשות את החג בישיבה.

הידיעה הזאת הפילה את השמיים על ראשה באחת. לפתע היכו בה הבדידות, השכול והתסכול במלוא עוצמתן הקטלנית. הזמן פעל לרעתה וליבה הלם בפראות. לבסוף היא עברה לחדר העבודה והרימה את שפופרת הטלפון. אצבעותיה חייגו את המספר שאצור בזיכרונה כל השנים וכששמעה קול של ילדה קטנה והמולה של בית ביקשה ממנה לדבר עם אימא.

**

האוטובוס כבר הצליח להשתחל ולהגיע אל רמזור הכניסה לירושלים. ברגע האחרון החליט לא לרדת בגבעת שאול אלא להמשיך למרכז העיר ושם לקחת את קו 2 לכותל המערבי. חישוב מהיר לימד אותו כי יש לו מספיק זמן על מנת להתפלל בשריד בית המקדש, להגיע לישיבה, לנוח מעט ואף לטבול לפני שיהיה עליו להגיע אל ביתו של ראש הישיבה ולהתלוות עימו אל התפילה בבית הכנסת.

ההגעה אל הכותל המערבי ריגשה אותו כל פעם מחדש. הוא ניגש באיטיות וברגשי כבוד והתמקם בפינה נסתרת שאפשרה לו להתבודד בינו לבין קונו. פסוקי התהילים כמו קלעו בדיוק לתחושה שליוותה אותו בערב החג. “כי יצפנני בסוכו, ביום רעה יסתירני בסתר אוהלו בצור ירוממני".

כשסיים הרגיש מרוקן וטהור מאי פעם. הוא התחזק בדעתו שצריך לעמוד בניסיון ורגליו בדרך חזרה היו קלות בהרבה. את ההתארגנות והמנוחה ניצל כפי שרצה מלכתחילה וכשעה טרם התקדש החג עשה את דרכו בהתרגשות לביתו של ראש הישיבה האהוב תוך שהוא מקפיד ליטול עימו את דפי המקורות לחידושים שיאמר על שולחן החג.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

המכונית בכניסה לביתו של ראש הישיבה הייתה נראית לו באופן חשוד. אולם עד שלא פתח את דלת הבית וכמעט נתקף בדום לב לא הבין מהיכן. בבית ראש הישיבה הוא רואה את אימא שלו מחכה, יושבת עם רעייתו של הרב מתנה ושניהם מדברות ביניהם בשפה משלהן. אחרי שהרגיעה אותו ביקשה ממנו לשבת וסיפרה לו את הדבר שמעולם לא חשב שיכול להתרחש.

"עמית, אני מקווה שלא תכעס עלי אבל בילדותי הרחוקה הייתי בת למשפחה חרדית. הגירושין שעברו ההורים אילצו אותי ואת שרה אחותי להתפצל ואני בחרתי לעבור לעיר אחרת ולשנות את אורח חיי. שרה אחותי המשיכה במסלול התורני והתחתנה עם הרב מתנה, ומטבע הדברים מיעטנו לעמוד בקשר אחת עם השנייה אלא לעיתים נדירות".

"כשהלכת הבוקר מהבית, חשתי ריקנות עצומה והחלטתי להתקשר ולספר לאחותי על הבן שלי שבתעתועי הגורל הגיע ללמוד בישיבה של בעלה. על אתר היא הזמינה אותי לעזוב הכול ולהגיע לעשות את השבת בירושלים כדי לאחד שוב את המשפחה. בהחלטה מיידית נכנסתי לרכב ומיהרתי להגיע".

פניו של ראש הישיבה נראו קורנות מתמיד כשלבש את חליפת הפראק החגיגית וחבש את כובעו לראשו. הוא הניח את ידו בחיבה על כתפו של עמית ונטל את מחזור החג. “בואו נלך, התפילה בישיבה תתחיל בכל רגע"...