אאא

חודש קשה עבר על כוחותינו. כך, במילים הללו פחות או יותר, יהיו מן הסתם כאלו שיסכמו זאת, ובכך ייפטרו את עצמם מעריכת חשבון נפש. חשבון שכל אדם ראוי שיעשה מפעם לפעם, בפרט כאשר המדובר ביהודים חרדים, שהאיסור על חילול ה´, אמור להיות נר לרגליהם.

אלא שאחרי חודש, בו נדמה כי לקורא בעיתונות החילונית, מתקשרת המילה "חרדי" כמעט באופן אוטומטי עם זורקי טיטולים, מרעיבי ילדים, דורסי קופאיות ומלביני הון, ייתכן כי אין לנו את הפריבילגיה לטמון את הראש בחול, ולגלגל את האשמה כלפי "החילונים והתקשורת ששונאים את החרדים". חשבון נפש, ובדק בית יסודי בנקודה הזו, הינם מחויבי המציאות.

אז נכון, כולנו יודעים שהציבור החרדי אינו כפי שציירו אותנו בעיתונות החילונית. שהציבור החרדי סובל הכי פחות מכל תופעות האלימות בחברה, שאין אצלנו בעיות של רציחות, אלימות, סכינאות, סמים, ושאר מחלותיה של החברה החילונית. אלא שהעובדה הזו אינה מתרצת את השאלה, אלא דווקא מחדדת אותה יותר: הכיצד דווקא אנו, הגענו עד למצב הביש הזה, בו שמו של החרדי, הפך להיות שם נרדף למעשים פלילים.

התשובה הפשוטה ביותר, אותה אגב שמענו מלא מעט אנשים חכמים נבונים ובעלי ניסיון רב, הינה: "הם שונאים אותנו, ומה שלא נעשה הם תמיד יאשימו אותנו". אלא שלצד עוני התשובות הללו, קמו רבים אחרים השואלים: "מה אנו עשינו, שהם כך שונאים אותנו".

ויש גם את השאלה שאותה השמיעו רבים בשבועות האחרונים: אם אנו כחברה וכציבור חרדי, אכן צריכים להציב את עצמנו לימין מקרה פרטי.

את ליבון הסוגיות הללו, בחרנו לעשות בצוותא עם שישה מבכירי המשפיעים בציבור החרדי מחד, ובציבוריות הישראלית החילונית מאידך. לשמוע מהם, איך הם, מנקודת מבטם המקצועית והמנוסה, רואים את הנעשה, איך זה השפיע עליהם, ומה לדעתם היה ראוי לעשות בנקודת הזמן הזו, אילו המלאכה הייתה מוטלת על כתפיהם.

מן הצד החרדי שמענו את הרב מרדכי נויגרשל מגדולי המרצים והמחזירים בתשובה בדורנו, את העורך הראשי של משפחה משה גרילק, ואת אברהם בריסק מבעלי פרסום ´בולטון פוטנציאל´.

מן הצד החילוני לא חיפשנו כאלו שיעשו לנו הנחות. רצינו להבין דווקא את אלו שרואים אותנו באופן הגרוע ביותר, איך הם מנתחים את מצבינו. שוחחנו עם אייל ארדהנחשב לאחד מגדולי האסטרטגים ליחסי ציבור בארץ, עם שדרן הרדיו חד הלשון

"למרות שאני אולי לא דוגמא. אני מסכים, שהאירועים הללו אכן גרמו לציבור החרדי נזק תדמיתי רב מאוד. הם החזירו אותו שנים רבות אחורה ויצרו לו בעיה תדמיתית קשה"

גבי גזית, הנחשב לבוטה ביותר (גם) בכל הקשור לביקורות על הציבור החרדי. ועם רזי ברקאי, השדרן הפופולארי במיוחד של גלי צה"ל, הנחשב אף הוא ל´מבקר´ לא קטן של הציבור החרדי.

כמה נושאים הצבנו על הפרק. האם אותם אנשי תקשורת מן המגזר הכללי אכן סבורים כי החרדים הינם כפי שזה מצטייר מכלי התקשורת. איך קרה שהציבור החרדי כולו יושב בעצם על ספסל הנאשמים. האם יש סיכוי לתיקון המצב, וכמובן, מה הם היו עושים, אילו הייתה מוטלת עליהם מלאכת ההסברה ועצירת מתקפת ההשמצות.

דווקא בשאלה הבסיסית אותה הצבנו בפני בני שיחנו שאינם חרדים, קצת הופתענו מהתשובה. מסתבר דווקא, כי הם אינם סבורים שהציבור החרדי נגוע באופן קשה בכל הבעיות המיוחסות לו בכל התקשורת, אלא שסדרה של טעויות שעשה הציבור החרדי עצמו בהתנהלותו, גרמו ליצירת הרושם השגוי הזה.

 אייל ארד: "אני באופן אישי לא חושב שהציבור החרדי הוא כזה בעייתי כפי שזה הצטייר בתקופה האחרונה בתקשורת, למרות שאני אולי לא דוגמא. אני מסכים, שהאירועים הללו אכן גרמו לציבור החרדי נזק תדמיתי רב מאוד. הם החזירו אותו שנים רבות אחורה ויצרו לו בעיה תדמיתית קשה".

גם גבי גזית אינו סבור שהציבור החרדי הוא כזה אלים, מרעיב וחשוד בפוטנציה על כל הדברים הללו, כפי שהוא מצטייר בתקשורת: "ברור שלא. אני לא מדבר אפילו על מקרה הרעבת הילדים. שום חרדי ושום חילוני אינו חשוד בעיני. כל אירוע הרעבת הילד כלל אינו אירוע חרדי. אין קשר בין המקרה עצמו של ההרעבה, לבין היותה של האם חרדית. ובכלל, אין שום דבר מיוחד כעת ביחס שלי לציבור החרדי. יש לי בעיה בסיסית עם הכפייה הדתית וחוסר הנאמנות למדינה. האירועים האחרונים לא עשו עלי שום רושם, בס"ה זהו עוד רצף של אירועים ברצף הכללי של התבדלות והתנשאות".

רזי ברקאי מצידו, מסכים שהדבקת התווית אינה מוצדקת, ובכלל הוא מצר על תופעת הסטיגמות בציבוריות הישראלית, סטיגמות שבדרך כלל חסרות בסיס: "אני חושב שרצף האירועים האחרון, צריך ללמד לקח את שני המחנות. המחנה שלי שלצורך העניין הוא ה´חילוני האשכנזי´ הכאילו שמאלנים, צריך נורא להיזהר מלהדביק סטיגמות לציבור החרדי. אבל גם המחנה שלכם צריך נורא להיזהר מלהפוך כל עניין נקודתי למאבק מחנאי".

וזו בדיוק הנקודה, עליה מסכימים שלושתם. אם הציבור החרדי אינו כזה, כיצד הוא הגיע למצב, בו הוא מזוהה כל כך, עם המקרים הללו.

אייל ארד: "הבעיה היא הגיבוי שהציבור החרדי נתן לה. במקום להקיא אותה מתוכו, כמו שכל ציבור אחר היה עושה, הציבור החרדי בחר כציבור לעמוד לימין האם. זה אולי מגיע ממקום של גיבוי של הקהילה לחבריה, אבל תחשוב על איך זה מצטייר לעומד מן הצד, מה המשמעות של העדפת האינטרס הקהילתי על פני טובת הילד. במקום להתנער מהמקרה, בחרתם להתנפל על בית החולים... . הדבר הזה הוא כחוט השני לכל אורך הדרך, והיא שגורמת לתוצאה של התמונה של הקהילה החרדית, כפי שהיא נתפסת בעיני החילונים. הציבור כציבור, נתפס ככזה שפועל בצורה שמגבה נורמות מעוותות ועבריינות כלפי ילדים. הציבור שואל, האם ילד חרדי שווה פחות מאם חרדית".

רזי ברקאי: העובדה שמאות ואולי אלפי חרדים בירושלים, יצאו להגנתה של האם, מלמד שעבורכם היא הייתה סוג של סמל למרות שהייתם צריכים להתנער ממנה, כי היא לא מייצגת את המחנה החרדי. והמחנה שלי היה צריך להיזהר מאוד מהדבקת תוויות כמו "האם החרדית המרעיבה" או האם הטאליבן מבית שמש. ההתייחסות צריכה להיות מאוד עניינית מבלי להדביק תוויות. אבל אין ספק שאם הציבור החרדי מצידו, היה מתייחס לאם באופן נקודתי ולא רואה בה סמל, זה היה משהו שתורם להרגעת הרוחות ולדיווח יותר אובייקטיבי".

גבי גזית: אירוע האם, ועוד אירועים רבים, לא היו כלל אירועים חרדיים. מה שהיה ´חרדי´ בזה, הייתה העובדה שהציבור החרדי התגייס למענם שלא כדין".

אילו היית צריך להיות מסבירן חרדי, מה היית אומר או עושה?

רזי ברקאי: "אם הייתי דובר חרדי, הייתי מתנער לחלוטין מהמקרים הללו. הייתי אומר שהמקרים הללו יוצאים מן הכלל ואינם מעידים על הכלל. לומר שהאמהות הללו מייצגות את החרדים, זה כמו לומר שהטרוריסטים מייצגים את הפלסטינים, והמשתמטים מייצגים את התל אביבים. המציאות מורכבת הרבה יותר. אבל הבעיה היא שאתם בדיוק ההיפך, מחבקים אותם ויוצרים תחושה שכולכם אותו הדבר".

"יש בעיה בסיסית שאנחנו מרגישים שאתם לא מכבדם אותנו. אנחנו בעיניכם כופרים מחללי שבת ורשעים, שבעיניכם אין לנו בכלל זכות קיום. את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" אתם שוכחים"

גבי גזית: " קודם כל לא הייתי רוצה להיות כזה, כי לדעתי לא ניתן להיות אחד כזה. ראשית, לא הייתי אומר כלום - לפני שהייתי עושה משהו. תבין, יש בעיה בסיסית שאנחנו מרגישים שאתם לא מכבדם אותנו. אנחנו בעיניכם כופרים מחללי שבת ורשעים, שבעיניכם אין לנו בכלל זכות קיום. את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" אתם שוכחים. הייתי מסיר כמה מהפרמטרים של הכפייה הדתית, אל תתערבו לנו בצלחת. לפני הסברה אתם צריכים לעשות כמה פעולות, להראות לנו שבעיניכם גם אנו בני אדם, שאתם מכבדים אותנו".

אייל ארד: "הציבור החרדי מאופיין במנהיגות. אני קודם כל הייתי פונה אליהם, ואמר להם אתם חייבים מלהתערב, זה שאתם לא יוצאים נגד הבערת הפחים וניפוץ הרמזורים. המשמעות היא שאתם הרבנים כביכול מגבים את התופעות הפסולות הללו. מבחינת הצבור החילוני זוהי זילות במעמדם של גדולי התורה. הציבור החילוני מסיק מכך שזוהי התנהגות המקובלת עליהם".

האם אתה חושב שיש כאן איזה שהוא סיכוי לשינוי, ובמה זה תלוי?

רזי ברקאי: "בהרבה דיבורים הדדים, והלוואי שהיה אפשר לשתול עיתונאים חילונים בתקשורת החרדית, ועיתונאים חרדים בתקשורת הכללית, זה היה יכול להביא הרבה תועלת לשני הצדדים. אולם אני מסופק אם בכלל זה ניתן להיעשות, למרות שהצד שלי פתוח יותר לעניין".

גבי גזית: "אין כאן שום סיכוי לשינוי. הסטטוס קוו ימשך. הפוליטיקאים יתנו לכם הכל תמורת האצבעות שלכם. כל זה יהיה עד שיקום מישהו אצלכם ויקבל החלטה להפסיק להתערב לנו בחיינו, ואז אני יהיה הראשון לבא אליכם, לשבת אתכם וללמוד מכם כל מיני דברים".

אייל ארד: "השינוי תלוי בעיקר בציבור החרדי, ובתגובה שלו לכל מיני תופעות. ברגע שהציבור עומד מאחורי התופעות הללו, הוא יוצר לעצמו תדמית של ציבור בעייתי. תתרחקו מנורמות פסולות. תגנו אותם. כל זמן שאתם לא עושים כך, אל תתלוננו שחושבים שכולכם כאלו".

אם אפשר לסכם את הדברים מהצד החילוני, ניתן לומר כי היחס החילוני לציבור החרדי, אינו עומד בפני עצמו, אלא נשען דווקא על תוצאות פעולותיו של הציבור החרדי עצמו. הציבור החרדי הוא זה שהציב את עצמו לצד האם, הוא זה שאימץ אל חיקו תופעות שליליות ופסולות, שיצרו תדמית שלילית. וגם, קצת יותר כבוד ופחות התנשאות כלפי הציבור החילוני, היו ללא ספק מועילות יותר. כך לפחות סבורים הם, אלו שעומדים מולנו, וללא ספק נוטלים חלק משמעותי בעיצוב דעת הקהל הישראלית.

ומה סוברים אצלנו, איך זה שכולנו יושבים לפתע על ספסל הנאשמים של החברה?

הנה הרב מרדכי נויגרשל: "אף אחד לא יכול להושיב את הציבור החרדי כולו על ספסל הנאשמים, אלא שאנחנו מתנהגים כנאשמים, אנו בעצם מושיבים את עצמנו על הספסל. לנו יש שתי מטרות. מטרה אחת כלפי פנים: חינוך ילדנו וחינוך עצמינו לתורה ויראת שמים. מטרה נוספת היא כלפי חוץ: שיהא שם שמיים מתאהב על ידנו.

צריך לבחון את עצמנו כל הזמן לאור המטרות האסטרטגיות הללו. האם הטקטיקה של לבכות כל הזמן ששונאים אותנו, לדבר באירוניה ובסרקזם ו´לתת להם בשיניים´, האם זה מקדם את המטרות שלנו? התשובה היא לחלוטים שלילית.

"טעינו. טעינו בהתנשאות. אמנם הצדק המוחלט לצידנו, אבל ההתנשאות לא הייתה במקומה. אמר בעבר הגאון ר´ חיים עוזר זצ"ל שישראל הם גם אומה, ואסור להתגרות בה"

שאלו פעם את ר´ משה פיינשטיין, איך זה שאלו שמסרו את נפשם בארה"ב של תחילת המאה על שמירת שבת, כל בניהם עזבו את הדת. התשובה שלו הייתה, שהם תמיד ראו בבית שיהדות זה דבר קשה.

ר´ יצחק הוטנר היה אומר, אל נלך לעולם בסגנון של "תראו מה קרה לנו, כמה סבלנו, כמה כואב לנו", כי אז העולם ישמח במה שעשו לנו. אנחנו חייבים לשדר אנרגיה ציבורית, בין אם בעניין החניון ובין בעניין האם. המאבק צריך להיות עם פרחים, עם גביעי קידוש, כל דרך מאבק אחרת, רק תזיק. צריך להתעסק עם הציבור החילוני רק באהבה.

גם הרב משה גרילק מזכיר את עניין היחס וההתנשאות: "טעינו. טעינו בהתנשאות. אמנם הצדק המוחלט לצידנו, אבל ההתנשאות לא הייתה במקומה. אמר בעבר הגאון ר´ חיים עוזר זצ"ל שישראל הם גם אומה, ואסור להתגרות בה. זה נאמר על המאבקים נגד הציונות. אמרו לי בעבר חברי כנסת חרדים אחר עליית שינוי, שטעינו כשהתנשאנו וזה הביא לעליית שינוי. היחס כלפיהם צריך להיות כמו שאמר הרב אלישיב "שיהא שם שמים מתאהב על ידך".

הגיע אלינו פעם סיפור, על יהודי חילוני שעלה למעלית בשבת, ועמד שכנו החרדי עם ילדו, וכשהילד שאל "אבא, הוא גוי?", אנה לו אביו החרדי "הוא יהודי, שלא יודע שאסור", החילוני התפעל מהתשובה ומאז השתדל בכל פעם לא לחלל שבת ליד שכנו החרדי". השאלה היא האם אנחנו רוצים לקרב אותם או לנגח אותם. היחס שלהם אלינו נגזר מהיחס שלנו אליהם".

אברהם בריסק מצידו, מסתכל ממבטו היחודי של ה´פרסומאי´ על רצף האירועים, ולא ממהר להתרשם משום סטיגמה שהודבקה לציבור החרדי: "היום זה עולם של מזון מהיר, או כולם טובים או כולם לא טובים. כשיש משהו טוב, כמו האירוע עם ההרוגים בהודו, אזי כולם היינו טובים. וכשמישהו חוטא, אזי כולנו איתו".

כשפורטים את האירועים האחרונים, לא כולם הסכימו שאנו אלו שטעינו, בטח לא בבסיס הדברים:

אברהם בריסק: "אני לא חושב שהציבור החרדי טעה. טעו אלו שהושיבו את כולנו על ספסל הנאשמים. המציאות בשטח היא שאין כזו חומה בין הציבורים השונים. המגזרים העסקיים מחוברים, עובדים יחד ואירועי השבועות האחרונים יוצרים תמיהה בכל הצדדים. לדעתי הרצון לקיום הדדי חזק יותר מכל הפגנה ואירוע, והמציאות תגבר על כל זה. אין היום את השנאה שהייתה פעם לחרדים, הקהילה העסקית קשורה לציבור החרדי, ולכן הסימפטום זה יחלוף.

משה גרילק:"הציבור החרדי יושב על ספסל הנאשמים, בגלל רצף מקרים של בודדים. מה שקרה זה שיש כאן רצף של שמות מותגיים יפים, אמא טאליבן, אם מרעיבה, אברך דורס. בעצם, אם נתחיל לפרק את החבילה וננתח כל מקרה לגופו, מייד הוא יראה שזה חריג ונראה שאין כאן כלום וגם הוא יכיר בכך. זה תוצאה של סטיגמה שיש להם עלינו ובאופן שטחי הם מחברים בין כל המקרים ויוצרים. לא תמיד יש לנו שליטה על זה, למרות שביחס חם היינו יכולים לרכך את המתקפה".

"חובתנו כציבור חרדי לעזור לכל אדם. אם המעשה שאותו אדם עשה הינו על פי התורה, צריך להגן עליו. אסור לקחת כל בעיה שהיא למקום של יחסי חרדים חילונים. אם יש בעיה ספציפית, יש עסקנים שצריכים לעזור"

שאלת השאלות, היא סוגיית הגיבוי: האם מחובתנו בכלל להסביר אדם חרדי שנאשם בכל האשמה שהיא, או שמא כל אדם צריך להתמודד לעצמו, אולי בעזרת עסקנים, אבל לנו כציבור אסור להצטייר כמגנים על מקרים כאלו

הרב מרדכי נויגרשל: "חובתנו כציבור חרדי לעזור לכל אדם. אם המעשה שאותו אדם עשה הינו על פי התורה, צריך להגן עליו. אבל אסור לקחת כל בעיה שהיא למקום של יחסי חרדים חילונים. אם יש בעיה ספציפית, יש עסקנים שצריכים לעזור. אבל ברמת הציבורית החרדית, אסור לנו לנכס עצמנו בעיות. כל הצעקות הללו של איפה הצדק, שייכות כנראה לאנשים שאינם ציונים. צריך לזכור את המשפט של ד"ר נתן בירינבאום, שהיה אחד מהוגי הדעות של אגו"י.

אחרי שחזר בתשובה, הוא כתב מאמר שנקרא "בגלות אצל אחיו היהודים", ובגלות כמו בגלות, צריך להרכין ראש, כמו שהיה כעת בארה"ב בפרשת ההלבנות. לא היה שם אפילו צליל של "גונבים אותנו, עושקים אותנו". היה שם האדמו"ר מספינקא שקם ואמר "אנחנו במדינת חסד ואנחנו חייבים לשמור על החוק". אין שם התלהמות, כי זה בגלות, ק"ו בגלות קשה כמו במדינה הציונית".

משה גרילק: "אנו אמנם צריכים לעזור להם, ללכת נגד כל העיתונות שמכלילה ומחמירה לחינם. אבל צריכים להיזהר שלא לומר שהוא אינו אשם כאשר איננו יודעים האם זה כך. תפקידנו לאזן את המתקפה החילונית. אבל להיזהר שלא להגן ולא להגזים. צריך לגופו של עניין לבדוק כל טענה. מצד שני חשוב לזכור, שהבסיס הוא העובדה, שאנו מרגישנו נרדפים, ולכן אנו מגנים באופן אוטומטי על אנשינו. זה אולי לא מוצדק, אבל גם הם לא הוגנים כלפינו".

אברהם בריסק: "השוני בנו כציבור החרדי הוא ההיכרות האישית והמחויבות לערבות ההדדית, זה מה שנמצא בפנים וזה מה שמקרין החוצה, ולכן נתנו תמיכה לכל המקרים. זה אולי לא תמיד צודק, אבל אלמלא זה, היינו אולי נראים כשאר העמים"

אז מה לדעתכם צריך היה להיות קו ההגנה החרדי בתקופה זו?

הרב מרדכי נויגרשל: "להוריד את הראש, לשנות את הטקטיקה, ולהתחיל להסביר מה זו שבת. להאהיב שם שמיים על ידנו. כאן זהו מאבק, בדרך הזו שאנו נוקטים, אנו רק מפסידים.

משה גרילק: "לדעתי צריך ליצור פורום של עיתונאים חרדים דתיים וחילונים, סימפוזיונים משותפים, וליצור פורום שיכול יהיה ללבן הרבה סוגיות, לנתח אותן, ולקבוע כללים להמשך. אין טעם לתקוף אותם, כי את התגובה שלהם קוראים הרבה יותר אנשים מאשר את התגובה שלנו. זה לדעתי הדבר היחיד שניתן לעשות אם בכלל, ואז נגלה שהם גם בני אדם שמוכנים להקשיב".

ויש למשה גרילק גם סיפור בעניין: "ישבנו סדרת פגישות אחרי עליית שינוי, ישבנו בסוד עם חברי הכנסת משינוי, ואז, אחרי שהאש הראשונית שככה, שמעתי מאחד מהם משפט: "אני לא סולח לכם, שבגללכם הבן שלי לא רוצה ללכת לבית כנסת".. מזה למדתי, עד כמה יש בינינו מכנה משותף...".

אברהם בריסק: "לא להרפות מללכת עם האמת, ולהמשיך עם ההשקעה הגדולה בהפצת היהדות ובקירוב לבבות. לא צריך להתרגש יתר על המידה. מדובר בענן חולף, וכשיגיע סיפור מעניין יותר, יעבור הגל התקשורתי לסיפור הבא. אין משהו אמיתי במסע הזה. הציבור גם לא קונה את זה. כך למשל סיפור הילד השכיח את החניון... כשיש משהו חרדי יפה, פתאום כל התקשורת מציגה אותנו באור אחר. אנחנו צריכים להמשיך בשלנו".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מסקנות?

אז מה המסקנות מכל השיחות הללו? נראה שכל שאלת התנהגותו של הציבור החרדי, צריכה לעבור בהזדמנות הזו טלטלה גדולה וחשיבה מחודשת מן היסוד. אולי אנו לא תמיד אשמים, אבל התנהגותנו מסייעת להצגתנו באור נוגה. אנו באים לסייע למישהו, מלאים בכוונות טובות, אבל שוגים בגישה שבדרך.

"אנו אולי מרגישים שעגלתנו מליאה, שאנו טובים מהם, צודקים מהם, ומצליחים מהם, כמו חינוך הילדים למשל, אבל בגלל ההרגשה הזו מתנשאים עליהם"

אנו אולי מרגישים שעגלתנו מליאה, שאנו טובים מהם, צודקים מהם, ומצליחים מהם בהרבה דברים, כמו חינוך הילדים למשל, אבל בגלל ההרגשה הזו מתנשאים עליהם. מעבר לפסול שבהתנשאות, גם אם מאחוריה נימוקים, הרי בדרך הזו, לעולם לא נצליח לקרבם. אדרבא, תמיד השנאה תהיה התגובה אותה נקבל.

אגב, הדברים הללו אינם פוטרים את העוול שהתקשורת החילונית עושה לנו, את השקרים וחצאי האמיתות, את רצח האופי והצגת הדברים המגמית, ואת ההתנכלות המכוונת לכל דבר שנקרא חרדי. אלא שאנו, מחויבים לעשות את חשבון נפשנו שלנו. אל תהיה צודק, תהיה חכם.