אאא

יש פתגם האומר "גלגל סובב בעולם". גלגל הוא לא רק סבב של אירועים שחוזר על עצמו, אלא גם מאורעות שמושכים זה את זה וגורמים זה לזה לקרות.

היה זה לפני כשנתיים וחצי כשהגיע אלי לאימון אדם שהתמודד עם בעיות קשות בשלום-הבית שלו. בגלל שהוא לא ידע איך לפעול נכון, המצב בבית החריף עד שהבית התפרק. הוא יצא לעולם הגדול כשבידו סכום כסף שקיבל ממכירת הדירה המשותפת, חצי משוויה, ושכר לעצמו דירה. הכסף התבזבז לשכר דירה חודש אחר חודש. לא פלא שמצב רוחו היה שפוף, מה ש"סייע" לו לגרום לילדים להתרחק ממנו. גם במקום העבודה שלו לא אהבו להיפגש אדם זעוף פנים, שלא לדבר על התפוקה שלו שירדה - והוא פוטר.

מכאן ואילך הוא שקע נפשית; בעיות רפואיות החלו לצוץ אצלו בזה אחר זה, והוא בסך הכול בן 42, בשיא חייו ושיא פריחתו. כאשר הוא הגיע אלי, אחרי הפצרות רבות של אחד מחבריו הטובים, הוא היה בטוח שזהו זה, הכל נגמר. "מה נשאר לי?" אמר לי ובפעם הראשונה אחרי שנים פרץ בבכי.

 בסיפור הזה משתקפת 'שיטה' מסוימת – שבה אירוע גורר אירוע, נפילה גוררת נפילה, כמו רכבת הסוחבת אחריה קרונות. מצב לא טוב אחד גורם לסחוב אחריו מצבים לא נעימים נוספים, וזה לא נגמר.

 חז"ל כדרכם בקודש, מתארים את המצב הזה בשלוש מילים מתומצתות "עבירה גוררת עבירה". עבירה לא רק במובן הרוחני, אלא תיאור המצב הלא-טוב שבו נמצא אדם.

אנשים רבים נוטים לדחות עזרה במצבים כאלה ואחרים בחייהם, בתקווה שדברים יסתדרו איכשהו. אני יכול להבין את ההיגיון שלהם – כי בסך הכל, עד לנקודת החיים הזאת הכול פחות או יותר 'זרם' יפה. הם מקווים אפוא שהדברים יסתדרו אפוא בחזרה לכיוון החיובי. אבל בדרך כלל זה לא קורה מעצמו.

 מה עושים?

 האמת חייבת להיאמר: אי אפשר להתחמק מטיפול אמיתי במצב. כל מי שדוחה בתקווה שדברים ישתנו איכשהו מעצמם – טועה. יש אנשים שמקווים איכשהו להגיע מעצמם אל "תחנות יציאה" מהמצב המדכדך ומשם הכול יתחיל להסתדר. הם טועים! בחוסר הפעולה שלהם הם מעמיקים לדהור לתוך מנהרה אפלה עד שבשלב מסוים הם מגיעים לפינה שמשם כבר אין דרך מוצא. זו התחנה הסופית.

 על כך ניתן להמליץ את הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" – הצרות רודפות ורודפות, עד שהאדם מגיע ל'בין המצרים', ומכאן ואילך הוא תקוע.

 פעמים שאני פוגש אנשים במצבים כאלה, ובמר ייאושם הם מרגישים שהגיעו לקצה העולם, ואפשר בהחלט להבין אותם.

 מה צריך לעשות?

 מסתבר שאין צורך להלחם כנגד רכבות דוהרות, צריך פשוט להפנות אותן לכיוון השני. כשם שהשיטה עובדת בכיוון הלא-חיובי, היא יכולה לעבוד נהדר בכיוון החיובי, פשוט צריך 'לחשב מסלול מחדש'.

 ביחד עם המתאמן אני מנסה למצוא נקודות של חוזקות בחיים, כישורים או אפשרויות, דברים שבעבר "הרימו אותו" וגרמו לו לתחושות טובות. אני מנסה להסיט את הרכבת הדוהרת למקום שלילי לעבר נקודה חיובית. זה לא קל, אפילו קשה. למה? כי אדם ששוקע בביצה הוא אדם ששקוע ברחמים עצמיים, והכי גרוע: נופל לייאוש. לא פשוט להישלף משם.

 עולם האימון מתמקד בחוזקות ובהצלחות, ולא בכישלונות ובחולשות, מכיוון שההתעסקות במניעה גורמת לשכפול הבעיה ולא לצמיחה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

 אחת התפיסות המרכזיות של עולם האימון (ועולם היהדות) היא שכל אדם הוא עולם ומלואו ולכל אחד יש את היכולות לעזור לעצמו, הן במישור של יציאה מהבוץ, והן במישור ההתקדמותי, לפרוץ ולהתפתח. תפקידו של המאמן הוא לעזור למתאמן למצוא את היכולות שלו, לעזור לו לבנות את הגשר בין המקום בו הוא נמצא לבין המקום בו הוא יכול להיות.

 כמאמן אני מראה לאנשים איך כן ממלאים את חצי הכוס, ואיך צומחים משם. כמאמן אינני מתעסק ב'למה זה לא מצליח' או 'למה זה לא עובד'; אני כן עוסק עם המתאמן על בניית משהו חדש, ליצוק יסודות לעולם העתיד.

 כשאדם מצליח להרים את עצמו, אפילו לרגע אחד, הוא חווה תחושה טובה של הצלחה, 'הנה אני שווה', 'אני ראוי', 'אני יכול'. מכאן מתחילים לדרבן מצבים של הצלחה חיובית שגוררים רצון להמשיך ולהצליח עוד ועוד. המוטיבציה והאנרגיה הטובה שיש לאדם דוחפים אותו מעצמם להמשיך הלאה. ושוב, במילים של חז"ל: "מצווה גוררת מצווה" – וגם הפעם, לאו דווקא במובן הרוחני, אלא כמטאפורה לחיים חיוביים מלאים אנרגיה טובה.

 יצר החיים (הבריאים והאיכותיים) חזק מהכל.

 מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.

לשאלות, זימון פגישה, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com