אאא

"וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת: וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו"  (בראשית כ"ד)

בשורות אלו, מתוארת עמידתה של רבקה במבחן גמילות החסד. ובעקבות כך, רבות מדובר ומתואר על טוּב לבה של רבקה אמנו. אבל דומה שלא-מספיק נאמר על מידה חשובה נוספת - שהייתה בה. ובלעדיה, שום מידת חסד אינה שלמה.

רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בספרו "בית הלוי" רואה ב"טֶסְט" הזה - שערך אליעזר לרבקה, יותר מ"מבחן טוּב לב", אלא גם - מבחן לחכמתה. לדבריו, אליעזר יצר - בכוונה תחילה, סיטואציה מורכבת, מביכה ורגישה:

ראשית, לעבד אברהם - לא הייתה כוס לשתייה, ולצורך כך הוא מבקש מרבקה שתרשה לו לשתות - ישר מתוך הכד שלה. ובכך רצה לבחון אותה: האם היא תסכים לתת לאיש זר לשתות בפיו - מכדה! אף על פי שזה אינו "הִיגְיֵינִי": "מי יודע אם לא ימאס המים ברוק שבפיו, ואם יש לו פה נקי מחולאות וכדומה".

רבקה הסכימה ונתנה לו לשתות מכדה, אבל המבחן לא נגמר בכך, ואפשר שהוא רק התחיל: אחרי שאליעזר סיים לשתות, עניין אותו לראות - מה היא תעשה במים שנשארו בתוך הכד? בפני רבקה ניצבת דילמה: אם היא תקחם לביתה - זה אינו בחכמה, שהרי אולי באמת הוא אינו בריא ונקי, ואין ראוי לשתות את מה שהשאיר בכד. מצד שני, אם היא תשפוך את מותר המים מן הכד בפניו - הרי היא מבזה אותו, ורומזת לו בכך - שהיא חושדת בנקיותו, "כי בזיון גדול הוא לו, ששופכת המים - יען שתה הוא מהם". על כן חשב אליעזר, שהעצה הכי טובה היא שתאמר לו: "גַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה", ותתן את מותר המים שבכד - לגמליו, ובכך היא תוכל "להפטר" מן המים - בצורה שלא תבייש אותו.

אבל, אפילו הוא לא חשב - צעד אחד נוסף: רבקה הבינה שאם היא תציע להעניק את שארית המים לגמלים, הרי האיש הזר יבין שהיא עושה זאת - רק כדי שלא להעליב אותו, בבחינת "אני יודעת שאתה יודע, שאני עושה זאת - כדי שלא תעלב", וכבר בזה - יש משום עלבון.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

משום כך, רבקה אינה מסתפקת בפתרון שחשב עליו אליעזר, ולא זו בלבד שהציעה את מותר המים לגמלים, אלא הגדילה לעשות והציעה "גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב - עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת", כאילו אמרה לו: איני נותנת מים לגמלים - רק כדי לפתור את בעיית "שארית המים שבכד" - בצורה שלא תעליב אותך. אלא באמת - אני מעוניינת להשקות את הגמלים! ומשום כך, אני אשאב בשבילם עוד מים - אחרי שיגמרו את המותר שבכד, "עד עם כלו לשתות" - כדי שירוו את צימאונם.

אפילו אליעזר - שהמציא את הדילמה, לא חשב על פתרון כל כך מוצלח! למעשה ניתן לומר, שרבקה בהתנהגותה הטובה - "נצחה את המבחן". ומעתה - אומר ה"בית הלוי": ידע אליעזר שיש בה ברבקה שלוש מידות, "גם טובת המזג היא, וגם בעלת שכל, וגם בעלת דרך ארץ - שלא לפגוע בכבוד של אדם".

פירוש לפירושו: מזג טוב - טוּב לב. שכל - היצירתיות כיצד לעשות חסד בצורה מושלמת, ודרך ארץ - נראה, שזהו מה שמכונה היום: טַקְט, או "אינטליגנציה רגשית". כלומר, ההבנה הדקה בנפש האדם - היכולת שלך לשים את עצמך בנעליו של אדם אחר, ולהרגיש את רגשותיו. כי בעל לב טוב - שגומל חסד עם חבירו, אבל תוך כדי כך הוא חושף את הצורך של המקבל, הרי יצא שכרו בהפסדו! כיון שבאופן זה, הוא גורם לו להרגיש מושפל ונזקק, ולהתגלות בחולשתו.

ביטוי נוסף לכך, נוכל למצוא בדברי המדרש הידועים (ויקרא רבה א): "כל תלמיד חכם שאין בו דעת - נבלה טובה הימנו!" ודאי אין הפירוש, שאין לו שכל וחכמה. שאם לא כן, כיצד יוכל להיקרא "תלמיד חכם"!? נראה בכוונת המדרש, שאין בו את השכל והטַקְט - כיצד להתנהג ברגישות. תלמיד חכם שאין בו "אינטליגנציה רגשית" כלפי אחרים, הוא עושה שירות גרוע ונזק ל"יחסי הציבור" - של התורה ולומדיה, ואולי על כך הוא נתבע.

יהי רצון, שנדע לכלכל את מעשינו ודברינו, בתבונה בהשכל ובטַקְט.