אאא

התלבטתי ארוכות מי הוא איש השנה החרדי. אנשים אמנם נוטים לשכוח, אבל היו דמויות רבות אשר ללא ספק עשו את השנה. היה לנו אישים כמו חיים אמסלם, שאולי יכול ליטול את כתר איש השנה השלילי, את הרב יעקב יוסף שמעצרו הדהד בציבור זמן רב, וגם ח"כים חרדיים, אישי ציבור, עסקנים ופעלתניים אשר הנפיקו כותרות רבות בשנה שחלפה.

אבל בניגוד לכל, יש איש אחד שעשה מעשה. איש אחד, אלמוני, שיצא מתוך העדה והצליח לעורר את כולה. האיש הזה, צעיר בני ברקי בשם איציק אלרוב, קם בבוקרו של יום בהיר והחליט כי נמאס לו. נמאס לו לשלם על קופסת קוטג' מחיר מופקע, נמאס לו לשלם על טיטולים מנייר מחיר של טיטולים מזהב, נמאס לו להאכיל את פיותיהם של הזהבית, דנקנר תשובה ואריסון. פשוט נמאס.

בטוחני, שלרבים בציבור נמאס. אבל לא לכולנו, או יותר נכון לאף אחד מאיתנו, אין את היכולת הנפשית לקום, להניח את העסק, המשפחה, הלימודים בצד, ולהתחיל לצעוק. בכל הכוח.

אלרוב הוא אדם מן היישוב. הוא לא מלאך, הוא לא פוליטיקאי משופשף, לא עיתונאי ואין לו שום כוח מיוחד ביד. הוא אדם נורמטיבי מבני ברק, איש פשוט במובן החיובי של המילה. ודווקא בשל כל התארים המוזכרים כאן, גדול מעשהו יותר משל הכל. כי יש בתוכנו מי שיודעים לפעול. אלו הצועקים חמס מעל בימת הכנסת על אמירות אנטישמיות הנשמעות לעיתים קרובות אשר באות לקנטר את הציבור החרדי, על מצוקות כאלו ואחרות, על ניסיונות החדירה של הרשויות לעולם התורה החרדי ועוד. אין כאן המקום לזלזל באנשים אלו. ההפך הוא הנכון. חשובה היא מלאכתם עד מאד. אלא שאף אחד לא עשה את שעשה צעיר אלמוני מבני ברק. אף אחד לא דיבר על המצוקות היומיומיות שלנו. על אלפי משפחות אשר לא עומדות בנטל ואינן מצליחות לגמור את החודש. על אלפי אברכים שנאלצים לכתת רגליהם בין גמ"חים, ועל עשרות אלפי זוגות צעירים הנישאים מדי שנה ויודעים כי רחוק היום בו יזכו הם לדירה משלהם.

איציק אלרוב הציף את הבעיה שכולם העדיפו להתעלם ממנה. מדוע? כי לבעיה הזו ספק אם ישנו פתרון מהיר, והח"כ המצוי, חרדי או חילוני, מעדיף להתמקד בבעיות להן הוא מכיר פתרונות – רצוי שיהיו מהירים ככל הניתן. מדוע? כדי שיאמרו הכל: הנה, הוא צעק, הציע פתרונות, שמעו לו (וגם שמעו עליו), וזה עבד. הבעיות עליהן צועקים נבחרי הציבור שלנו הן אלו אשר עליהן הם יוכלו בסופו של יום לגזור את הקופון. לעיתים אף לא נזקקים הח"כים להגיע אל הפתרון. עצם הצעקה על נושאים כאלו ואחרים נחשבת להם כהצלחה.

אלרוב אף הוכיח לכל, כי בידינו הדבר. לא עוד מחירי שחיתות. וגם יש בכך היגד: אתה מושחת? אנחנו נדאג שכולם ידעו מזה. אל תנסו למכור לנו סיסמאות זולות שיגרמו לנו להתדפק על דלתות המרכול ולחפש את המוצר שלך, כי זה לא יעבוד עוד. אלא אם כן, המוצר יימכר לצרכן במחיר הגיוני שמחובר לעלות עם שולי רווח סבירים.

הציבור החרדי עדיין אינו מודע למהפכה שחולל פה אלרוב. הוא הצליח להוכיח כי כאשר החרדי מדבר לעניין, מדבר על מצוקה כללית, הרי שהוא מקבל במה נאה בכלי התקשורת הכללית וזוכה להערכה רבה מכלל המגזרים. הכיפה שלראשו לא הפריעה למהלך הזה. להיפך. היא תרמה לציבור החרדי כולו. לפתע גילו הכל כי גם החרדי יודע להילחם על הלחם, ולא רק על הקברים. על מחירי הקוטג' המופקעים שזוהי בעיה כלל מגזרית ולא בהכרח על מצוקות סקטוריאליות השייכות לציבור החרדי בלבד.

מחאות הן דבר חשוב וראויים להערכה אלו המוחים והנלחמים על כל דבר אשר אין רוח חכמים נוחה הימנו. אלא שאם אין קמח – אין תורה. ואם אנשים לא יוכלו לקנות במדינה הזו לחם, אזי ודאי שהם לא יוכלו לשבת ולהגות בתורה.

ונקודה אחת לסיום: גם בתל אביב התקיימה מחאה, ומעל דפי עיתון זה נשמעה לא אחת ביקורת אודותיה. ואם שאלתם מה ההבדל בין מחאתו של אלרוב למחאתה של דפני ליף, הרי שניתן לסכם את התשובה במשפט אחד: אלרוב מוחה בשביל להניב תוצאות, ליף וחבריה מחו כדי למחות.

שנה טובה ומבורכת לכל בית ישראל.