אאא

עם השמע תקיעת השופר הראשונה, בתחילת חודש אלול, כבר הורגש באוירה שינוי גדול. למרות שבכל השנה הרגישו שם, בקלם, יראת שמים באוויר, באלול היה מורגש שבעתיים.

ראשון מגיע רבי סנדר ליפקין זצ"ל משוואל, הוא יוצר רושם של חייל ממושמע ומאומן שסיים את שרותו בהצטיינות ונקרא לשרת שוב. כל זיז, כל ניע וכל פעולה הם לפי הוראה של שיקול דעת ומחשבה. קטן קומה, רחב גרם, הבעה רצינית, ומבט חריף וקול צרוד-חלול. (אחיין של רבי ישראל סלנטר).

בעירו הוא מנהל בית מסחר לעורות. בבית המסחר מונח תמיד השולחן ערוך על הדלפק וכל המסחר מתנהל על פי השולחן ערוך, לפי המסורת הקלמאית שחינכה לכך, שהתאוריה של למוד המוסר צריכה להיות מיושמת בחיי היום יום המעשיים, בחנות וברחוב ולא רק בבית המדרש.

כאשר הגיע אלול נשאר הכל מאחור, הוא זונח את העסק ובא לקלם, הוא נכנס בצעדים מדודים, מתיישב במקומו, קונה לו חבר ונעשה שוה בין שוים כתלמיד מן המנין בתלמוד תורה. החייל מאומן וממושמע המשתלב בתפקידי הגדוד, כך גם הוא, בנענועים אטיים, כשידיו משולבות על לוח לבו, שופך הוא את לבו בבכי חרישי.

בעל בית אחר, אף הוא סוחר גדול, היה ר' משה ברוידא, תלמיד חכם מובהק ובעל מוסר. כשהגיע לאלול כמעט ולא הכרתיו. בכל ימות השנה היה שופע חיים, בפרט בשמחת תורה, בו היה מנהגו לתת את כל הכיבוד בבית המדרש, יהודי שמח ועליז. כאן בקלם, כאילו נמתחה עליו ארשת של יושב רכון על ספר-מוסר ומנגן בדביקות: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו" - "האדם לא נברא אלא להתענג על ד' ולהינות מזיו שכינתו". כך הוא לומד מוסר ברציפות. וככל שלימוד המוסר מתמשך זמן רב יותר גוברת והולכת דבקותו. הוא מלווה בקול בעל טון מעומק הלב של בעל מוסר נוסף, ר' יצחק שפירא, המצטעק בקול "מן הטובות שהטיב הקב"ה עם בריותיו שהכין להם דרך התשובה" (רבינו יונה). וכך בשינון של עשרות פעמים עד שמגיעים להתפעלות עצומה, שהיא הנקודה החשובה ביותר בלימוד המוסר. אם האדם אינו נחרד מכך, סימן שהמוסר לא השפיעה עליו.

גם העדין ורך הלב ר' דניאל, חתנו של ר' נחום זאב, בנו של הסבא, במראהו החיוור ועיניו שופעות הטוב, באלול זה התחלף. מראהו החוויר יותר, הוא מדבר אל הצבור בפחד, אינו יודע אם אפשר לבוא ולתבוע משהו מן הצבור, הוא סבור כי הוא עצמו עדיין לא נוהג כשורה - צריך קודם כל לתבוע מעצמו.

כמוהו גם ר' גרשון (חתנו השני של ר' נחום זאב), כולו מלא דאגה מפני יום הדין - אימרה היתה מהלכת: אם מעלים על הדעת שאלול זה דוב או אריה טעות בידיהם, אלול עוד יותר מפחיד מאריה ודוב. והא ראיה, מדוד המלך ע"ה שאמר "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך ואת משפטיך יראתי", על האריה ועל הדוב התגבר ללא פחד ומורא, אבל ממשפט ד' הוא מפחד, הא למדת שאלול יותר חזק מדוב או אריה...

מגיע הנה גם ר' אהרן באקשט, הרב בשאוול, תלמיד מובהק של הסבא, במיוחד כדי לומר דברי התעוררות. מעוטף בטליתו על ראשו הוא פותח בדבריו המעוררים לבכי ולתשובה, כשהוא מגיע לשיא התלהבותו מתנפל הוא לפני ארון הקודש פותחו לרווחה ומתייפח בקול רם. כולם מוצפים בדמעות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ר' אהרן כשלעצמו כאוב ומפוחד הוא, ומתאר את יום הדין בכל מוראו. את יסורי הגיהנום שיסורי העולם הזה כאפס לעומתם. וכיצד יכול בשר ודם לעבור יום דין כה חמור אם לא עם מעט דמעות, כי רק דמעות פותחות לפני האדם את שערי הרחמים, ואז נפתח לפניו שער גדול - שער השמים. "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן.

הוא נושא משלו ואומר: בחזית המלחמה מקובל, שכאשר חייל נופל מסמנים עליו סימן. שני מיני סימנים יש: שחור - סימן של מוות, ואדום - סימן של חיים. אירע מקרה וסימנו סימן שחור על חייל פצוע, באו הסניטרים השליכוהו בין כל הגוויות. החייל הפצוע רוצה להסיר מעליו את הסימן השחור אבל הצבע אינו נמחה, החליט על כן לשטוף את הסימן השחור בדמעות שיזלגו מעיניו...

" - מורי ורבותי! - פותח הוא בקול מלא התעוררות - הבה ונוריד דמעות עד שנשטוף ונרחץ מעל עצמנו את הסימן השחור, סימן המוות רח"ל".

כך חלף חודש אלול בקלם, באוירה של התבוננות ופיקוח על האדם עצמו ועל מעשיו, בחשבון נפש נוקב ואמיתי שהביא לתשובה ומעשים טובים.