אאא

צביקה ברודצקי הוא האיש הראשון שמשך את תשומת לבי באולם הומה האדם בכפר המכביה. אסיפת המשקיעים של גבעות עולם תחל עוד מעט, והאיש מתהלך בסערה בקדמת הבמה. הרגע הוא כמעט הלך מכות. פניו אדומות, מיוזעות, עיניו בורקות, הוורידים בגרונו ובמצחו עוד רגע מתפקעים. כל כולו אומר תחזיקו אותי. בצעקות הוא מאיים לסגור חשבון עם מישהו. אני למד שהוא אחד המשקיעים הבולטים בגבעות עולם. הוא בהחלט נראה כמו מישהו שחרד לכספו. האווירה טעונה. עוד קטטה מתפתחת בפינה ונעצרת. מחוץ לאולם עומדים גברים ומעשנים בעצבנות. בפנים מאות משקיעים מודאגים ששמו את כספם ומבטחם בטוביה לוסקין, הגיאולוג הראשי של גבעות. היום הם יושבים בכיסאותיהם, מכרסמים את כוסות הפלסטיק החד-פעמיות. הם באו לקבל תשובות, אבל הם לא יקבלו אותן. מה שהם הולכים לקבל זה רשימת האשמים המלאה במצב המורכב: כל העולם כולו נגד גבעות. הביורוקרטיה, הרשות, השורטיסטים, ומעל הכול - התקשורת. לא אוהבים פה עיתונאים, נגיד את זה ככה. קצוות העצבים חשופים, פרומים. זה היה כנס הרגעה עם אסטרטגיה שכולה היסטריה; חוויה מעוררת מחשבה על טבע האדם. מתחיל להתחמם לוסקין, צביקה ויינברג (חבר הנהלת גבעות) וחיים אינדיג (עו"ד השותפות) עולים לבמה ומתקבלים במחיאות כפיים רמות, אבל המשקיע ברודצקי משתלט על המיקרופון. קבלו את הכוכב של "לילה כלכלי", צועק מישהו מהקהל. ברודצקי אוהב את זה. אין אף מניה שיכולה למלא ככה את האולם, הוא אומר, מתפנה להשתלח בשורטיסטים ומאחל להם את כל הרע שבעולם, שאת הכסף יוציאו על תרופות. כמו כן הוא מאשים את הפרובוקטורים בקהל - "לא כולם יכולים להתפרנס ביושר", הוא אומר מבלי לקלוט את האירוניה. הוא מאשים גם את המדינה, אף שלדבריו "היום יום חג למניה וחג למדינה". מהר מאוד נקטע נאומו בקריאות ביניים, שנקטעות בקריאות ביניים אחרות, שמקימות אנשים על רגליהם וגורמות להם לצעוק אחד על השני "צא מפה או שאני אוציא אותך בעצמי", מה שגורם לאחרים לקום ולצעוק שיהיה פה שקט. ברודצקי מאיים לסגור חשבון עם המעירים. אחריו מדבר משקיע נוסף, דוד ויינברג. הוא בחיים לא ראה כזאת התנהלות תקשורתית נגד המניה. אין לזה אח ורע, לדבריו, או שהפרשנים לא מבינים או שזה נעשה במזיד. שוב צעקות, שוב מחיאות כפיים. תרשום, תרשום, מסננים לעברי העומדים לידי. פרובוקטור בשורות הראשונות נלקח הצדה לטיפול אישי. העניינים מתחילים להתחמם כששני אנשים ניגשים אליי. אתה דרור פויר שרצה שלא ימצאו נפט? הם שואלים. זה כתב בעיתון שהלוואי שלא ימצאו נפט, הם מדווחים לשכניהם. זה כתב בעיתון שהלוואי שנפסיד את כל הכסף, מדווחים השכנים לשכניהם, ושכניהם מוסרים הלאה שהנה זה שרוצה שהמדינה תיחרב. אישה אחת ניגשת אליי ומאחלת לי שלא יהיה לי כסף כל החיים, גם לא לתרופות, שאתבייש לי, שאני פדלאה ומכוער. היא חוזרת למקומה. נראה שבעלה גאה בה מאוד, כמו גם אלה שיושבים לידה. הפינה שאני עומד בה מתחילה להיות צפופה. אינדיג בינתיים על הבמה, מדבר על זה שאסור להם לדבר ומרגיע את הקהל בפרטים טכניים בנוגע לקידוח בודד. הכול בגלל השמאל הקיצוני המנה העיקרית הגיעה: לוסקין עולה לבמה. אני מקווה בשביל האנשים פה שהוא טוב בגיאולוגיה כמו שהוא טוב עם קהל. האיש מלהטט בהם והם שותים כל מילה בצמא. הוא מאשים את התקשורת ומלהיט את הקהל במספרים: מיליארד וחצי חביות פה, 13.2 מיליון חביות שם, 175 קמ"ר, 2.3 מיליון חביות ב-20 שנה. הוא יודע מה הוא עושה, לוסקין. הקהל שרוי בהתרוממות רוח. בעיניהם עולה מבט מזוגג, אישוניהם מתרחבים כשהם חולמים על הכסף הגדול, וכך גם נחיריהם, שנדמה שכבר מריחים את הזהב השחור. הם נרגשים כילדים כשהוא מספר להם דברים שאסור לו לספר - הוא אמן בזה - על קידוחים 7 ו-8. הוא אומר להם דברים שמטריפים אותם כמו "רק תכפילו את זה בעשר". הם מוחאים כפיים וצועקים בהתלהבות כשהוא אומר להם שיש פי 5 נפט ממה שהם קיוו. הם עוברים חוויה כמעט דתית. רבים צוחקים בקול רם מדי, אחרים נעמדים ואז מתיישבים. זה נראה קצת כמו סרט זומבים. הם מתמכרים להסברים הטכניים שלו, על שטחי ניקוז וכלי הרמה. הם מאמינים לו שכל העולם פשוט לא מבין כלום. החלומות עולים להם כמו צרבת והם פשוט לא עומדים בכל האושר והעושר הזה שהולך ליפול עליהם. וככל שהם יותר שמחים, ככה הם יותר שונאים עיתונאים. אנשים מצביעים עליי. תופסים במרפק שלי. אני הרי זה שעומד ביניהם לבין כל הנפט הזה. אני זה שאיחל להם להפסיד הכול. למילותיי ולמילות חבריי כוח מאגי עצום היכול להעלים את כל הנפט שלוסקין מצא. הוא ממשיך להלהיב אותם: יש גם המון גז. הוא עוד לא יודע מה ואיך יעשו איתו, אבל זו לא תהיה בעיה. זה ודאי יהיה נכס ולא נטל. ראשים מסתחררים: חיפשנו נפט ועכשיו יש לנו גם המון גז! וללוסקין אין שום בעיה לטפל בו! האישה שהעירה לי מקודם לא יודעת מה לעשות עם עצמה, אז היא חוזרת אליי שוב. תתבייש, היא אומרת. כשלוסקין אומר שוב שהעיתונאים פשוט לא הבינו מה כתוב, צועק מישהו לידי שהכול בגלל השמאל הקיצוני. אני שואל אותו מה הקשר. אתם כולכם שמאל קיצוני, אומר המשקיע, זה הקשר. הזמנה למכונת אמת זמן לשאלות מהקהל. אנשים נורא רוצים לשאול שאלות, אבל לא מעוניינים לשמוע את השאלות של אנשים אחרים. אידיוט, מפגר, תעזוב את המיקרופון, הם צועקים על כל משקיע ששואל שאלה. וממילא האנשים שעל הבמה לא עונים אף תשובה. ברודצקי שוב משתלט על המיקרופון, והוא לא פחות אדום ונזעם מקודם, מפנה שאלה משלהבת לאינדיג: אם אתה כזה בטוח, למה לא תקנה מניות? לא יכול, אומר אינדיג. אם היית יכול, היית קונה, הוא שואל. אסור לי לענות, אומר אינדיג. הקהל אוהב את זה. אין כמו שאלות שאסור לענות עליהן, זה הרבה יותר טוב משאלות שאף אחד פשוט לא רוצה לענות עליהן. משקיע נוסף מקבל את רשות הדיבור. הוא מפנה את דבריו לתקשורת: אתם ביזיון, הוא אומר. לדובר גם יש רעיון: להעביר את כל התקשורת במכונת אמת. הקהל מת על הרעיון! כמה שילמו לכם? הוא שואל. אני לא יכול לעצור את הצחוק שלי. שני אנשים די גדולים עומדים מאחוריי ולוחשים על אוזני בקול שקט ומאיים: 5,000 שקל אם אתה עכשיו בא למכונת אמת. מה תשאלו אותי? אני שואל. אם הציעו לך שוחד, הם עונים. מי? אני שואל. מישהו, הם עונים. אתם לא קולטים כמה זה מגוחך? אני שואל אותם. איש נעמד מולי, ממש קרוב: יש פה אחד שלא רוצה שימצאו נפט, הוא מדווח בטלפון. אחר כך זמן לשאלות מהתקשורת. האווירה מתלהטת עוד יותר. הם מקיפים את העיתונאים שמעזים לשאול שאלה, צועקים ומקללים. במיוחד את "גלובס". הם לא רוצים לשמוע סימני שאלה. ברודצקי משתלט שוב על המיקרופון. שוב מקלל את השורטיסטים (הם הולכים לקבל צינור, אמר), מאיים על אנשים שהעזו להפריע לו (תתפלל להגיע הביתה היום, הוא אומר לאחד) ומקלל אחרים (זה עמלק, בן בליעל). האיש הוא קריקטורה נלעגת. פתאום הוא תופס את תשומת לבי. נמצא פה העיתונאי דרור פויר מ"גלובס", הוא צועק ברמקולים, שאיחל לנו שלא נמצא אף טיפת נפט. הנה הוא, מצביע עליי, תרים את היד שנראה אותך. אני מרים את היד ומבקש לענות. אין סיכוי. מוקף בעשרות משקיעים אינדיג נועל את הישיבה ואני מוצא את עצמי מוקף בעשרות משקיעים. הם צועקים עליי ומקללים אותי - בעיקר קללות הנוגעות ליחסי מין שאני ובני משפחתי מנהלים עם ערבים, בהסכמה ושלא בהסכמה. היו גם כמה שהסכימו לוותר על העבודה הערבית והציעו לעשות את זה בעצמם, ומאחור. היו גם בוגד ושורטיסט ושמאלן ושונא ועוכר ישראל ואפס וטיפש ומכוער והלוואי שתמות, הרפרטואר הרגיל. היו גם רגעים מצחיקים: איש שמן ומזיע, עם יותר שיערות על הידיים ממה שיש לי על הראש, אומר לאשתו בטלפון: יש פה איזה מכוער עם שיער. או מישהו שצילם הכול ואיים להעלות ליוטיוב ושכולם יראו שאני שונא את המדינה. היחיד שבא להגנתי היה עמיתי עמיר בן דוד מ"ידיעות". היו גם קצת דחיפות. מישהו חטף לי את המחברת מהיד. רדפתי אחריו ותפסתי אותו. ברודצקי הופיע פתאום לידי, צועק משהו כמו "תעזבו את המסכן". רציתי לראיין אותו, אבל הוא לא הספיק לדבר. עם האחרים דווקא התעמתי. טענתי שמדובר היה באמירה עקרונית שאני עומד מאחוריה: אני מעדיף טפטפות על קידוחים ותרופות על משאבות; שלמעבר מכלכלה מבוססת הון אנושי ומוח יהודי לכלכלה מבוססת ניצול אוצרות טבע יהיה מחיר כבד. אבל הם לא רצו לשמוע. להיות כמו ערב הסעודית, זה מה שאתם רוצים? שאלתי. כן! באה התשובה. זה נמשך זמן רב וזה לא היה נעים במיוחד. מצד שני, אני אוהב את תחושת גוב האריות. בעיתונים אחרים קראתי שכמעט שנעשה בי לינץ'. זה קצת מוגזם, אני חייב להודות. זה דומה היה יותר לערב הקראה של טוקבקים, רק מקרוב, ובצעקות, אל תוך הפרצוף, עם נתזי הרוק והכול.