אאא

היום, בעוד מספר שעות, ילכו אל הקלפי כמה עשרות אחוזים מבוחריה של מפלגה שולית, שפעם הייתה מרכזית, ויבחרו באחת משתי ברירות המחדל, אלו שלאף אחד אין ספק, כי ראשות הממשלה - לא תצמח למפלגה מהם.

שמונה מנדטים ישנם היום בחלקה של מפלגת העבודה, זו שהייתה פעם מפא"י – אימת אנשי חירות. מאז, הלכה המפלגה מדחי אל דחי, עד למצבה מעורר הרחמים כיום, בו נדמה כי המושג "המתת חסד", לא היה מעולם רלוונטי יותר.

ולמרות זאת, אולי כסוג של מסדר זיכרון, אולי כוחו של הרגל, עוסקת התקשורת ברצינות תהומית בשאלת זהותו של הזוכה הצפוי בפריימריז, משל היה המדובר באמת בזהותו של המועמד לראשות הממשלה. על ראשות הממשלה ממש, אפילו בצחוק לא מעיזים שם לדבר.

שלי יחימוביץ. שר ביטחון היא עוד לא הייתה, וככל הנראה, גם אין לה יומרה שכזו (למרות שכך חשבנו גם על עמיר פרץ, קודם להצעה האומללה ההיא שאולמרט הניח בפניו), כך שהיא עדיין לא שגתה במה שלא התאפשר לה. קוראים לזה: "עד שלא הוכח אחרת".

שני מועמדים ניצבים שם בסך, האחד – "גיבור" מלחמת לבנון השנייה, עמיר פרץ, שהסיר את כיסוי המשקפת וכעת גם רוצה לחזור למשרה ממנה נזרק.

השנייה, זו שלי יחימוביץ. שר ביטחון היא עוד לא הייתה, וככל הנראה, גם אין לה יומרה שכזו (למרות שכך חשבנו גם על עמיר פרץ, קודם להצעה האומללה ההיא שאולמרט הניח בפניו), כך שהיא עדיין לא שגתה במה שלא התאפשר לה. קוראים לזה: "עד שלא הוכח אחרת".

החוט המשולש

אם היא תזכה, תיווצר כאן הנהגה נשית משולשת, כזו שלא הייתה אפילו בזמן גולדה מאיר: ציפי לבני בראשות קדימה, שלי יחימוביץ' בראשות העבודה, ושרה נתניהו בראשות ביבי.

אם היא תזכה, תיווצר כאן הנהגה נשית משולשת, כזו שלא הייתה אפילו בזמן גולדה מאיר: ציפי לבני בראשות קדימה, שלי יחימוביץ' בראשות העבודה, ושרה נתניהו בראשות ביבי.

על רקע ההיתכנות הזו, כדאי שתקראו טוב את השורות הבאות, אם אין לכם מידע מיהו הכותב, אין שמץ של סיכוי שתצליחו לנחש:

"יבוא יום, והיסטוריונים יחקרו תופעה מרתקת: איך במדינת ישראל, זו שנקבצו בה אודים מוצלים מרדיפות אנטישמיות ומטבח עם, איך במדינת ישראל, הנתפסת בידי רוב גורף של אזרחיה היהודים כ"מדינת היהודים", איך דווקא במקום המפלט הזה צמחה לה באין מפריע אנטישמיות חדשה. קורבנותיה של האנטישמיות הזאת הם יהודים חרדים. מחולליה: יהודים חילוניים.

"הטענות שיש לציבור החילוני כלפי הדוסים הן אלה: הם לא משרתים בצבא, רובם לא עובדים, הם מקבלים כסף שלא מגיע להם.

"הטיעונים האלה לא תמיד נכונים, לוקים לעיתים קרובות בשטחיות, ולטעמי, בכל מקרה, לא רלוונטיים כרגע ולא מעניינים בסיטואציה הכלכלית והחברתית הקיימת. הצבא ממילא לא צריך אותם; במשק עם 300 אלף מובטלים וחמישה עשר אלף משרות פנויות ממילא אין להם עבודה; הם מקבלים תקציבים זעירים, בוודאי ביחס למה שנהוג לדמיין, ולא הם, לא הם הרחיים על תקציב המדינה".

שנאת החרד

ויש גם המשך - חריף עוד יותר: "...החילוניות הזאת אינה מסוגלת לספוג את עצם רעיון קיומו של המיעוט החרדי. להיפך: שנאת החרד מסייעת היום לאוכלוסיות חילוניות רחבות להגדיר את עצמן מחדש. אין דבר פופולארי וקונצנזואלי הסוחט יותר הנהוני הסכמה מדבר נאצה על החרדים. שנאת החרד היא כלי עזר בלכידות החברתית החילונית.

ארסנל הביטויים כלפי החרדים, זה הנקוט בערבי שבת חילוניים, נשמע לפעמים כאילו הועתק ישירות מהדר-שטירמר, שלא לדבר על האופן שבו מציירים אותם לפעמים בקריקטורות. הבטן מתהפכת".

"השיח החילוני על אודות הדוסים, לפיכך, הוא לא שיח כלכלי, לא חברתי, ואפילו לא מוסרי, אף שהוא מתחזה בדרך כלל לאחד מאלה. זה שיח אמוציונאלי, רווי תעוב וחשש. החרדים נתפסים כגוף שחור חסר פנים המשריץ ילדים ומבקש להשתלט על המדינה. עלוקות, רודפי בצע, משונים ונלעגים בבגדיהם ובמנהגיהם, גלותיים. ארסנל הביטויים כלפיהם, זה הנקוט בערבי שבת חילוניים, נשמע לפעמים כאילו הועתק ישירות מהדר-שטירמר, שלא לדבר על האופן שבו מציירים אותם לפעמים בקריקטורות. הבטן מתהפכת".

על החתום, תודה ששאלתם, חברת הכנסת שלי יחימוביץ', זו שבשעת כתיבת טור זה, מוגדרת כאמור כ"מתמודדת על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה".

גבירותיי ורבותי: מהפך

מפתיע? אז זהו, שלא. מסתבר, כי בין שלי יחימוביץ' העיתונאית בדימוס, זו שטבחה בלשונה החדה ללא רחם בציבור החרדי ובנציגיו, לבין יחימוביץ דהיום - הפוליטיקאית המסרבת בתוקף ליטול חלק במחול השנאה אל מול הציבור החרדי, פעורה תהום.

באחד מהימים הללו, ראיינה שלי יחימוביץ את אריה דרעי בתכניתה הפופולארית בקול ישראל, כשהיא מסרבת לקבל את הסבריו. למרות נימת התחינה שבפיו "אבל שלי, תביני", היא הצליפה בו בלשונה ללא רחם, עלבה בו ללא חמלה

כדי להבין את גודל המהפך, עבור חלק מהקוראים הצעירים, יש לחזור לאחד מרגעי השיא של שלי יחימוביץ: הימים, ימי חקירותיו של אריה דרעי. ידיעות אחרונות מפרסם תחקירי ענק של מרדכי גילת בגנותו של דרעי, כשמידי יום צצות האשמות חדשות ו"גילויים מרעישים".

באחד מהימים הללו, ראיינה שלי יחימוביץ את אריה דרעי בתכניתה הפופולארית בקול ישראל, כשהיא מסרבת לקבל את הסבריו. למרות נימת התחינה שבפיו "אבל שלי, תביני", היא הצליפה בו בלשונה ללא רחם, עלבה בו ללא חמלה.

אבל זה היה רק החלק הראשון: עם סיומו של הראיון חש אריה דרעי ברע, הובהל לבית החולים הדסה עין כרם, שם אובחן כי לקה באירוע מוחי קל. הוא אמנם שוחרר למנוחה לאחר 24 שעות, אך האירוע נחרט בתודעה. שלי יחימוביץ קיבעה, כך נדמה אז, את מקומה בפנתיאון הלאומי, כזוללת חרדים.

מדרעי ועד ליצמן

כמה שנים אחר כך, התחולל אירוע אחר, אולי אף דרמטי הרבה יותר: חה"כ יעקב ליצמן הוזמן אחר כבוד לנאום בבית מפלגת העבודה. יתירה מכך, הוא אף זכה לתשואות הנוכחים בתום נאומו. מי שהזמין את ליצמן למקום, הייתה חברת הכנסת מטעם העבודה, שלי יחימוביץ, שיזמה את הרעיון, בתום מסע ארוך שעשו השניים יחדיו בועדת הכספים.

אז מה קרה לשלי יחימוביץ? הנה התשובה במילותיה שלה – מתוך ראיון שנתנה בימים האחרונים: "אני כופרת במתמטיקה של 'אם לא יהיו התנחלויות, יהיה כסף למדינת רווחה'. אכן, מודה באשמה, גם אני סברתי כך לפני שש שנים. באותו אופן בדיוק גם האמנתי באמת ובתמים שקיצוץ בתקציב הביטחון יזרים כסף לחינוך. שש שנים אינטנסיביות בוועדת הכספים, והיכרות עמוקה עם האידיאולוגיה הכלכלית של שרי אוצר ושל שני ראשי ממשלה, נתניהו ואולמרט, חידדו אצלי תובנה חיונית להבנת השיטה. זה לא שלמדינה חסר כסף".

שלב המסקנות

אם לא תזכה שלי יחימוביץ לבסוף במרוץ לתפקיד הנכסף, יהיה זה ללא ספק גם בשל התבטאויותיה אלו. החילוניות הישראלית אוהבת לשנוא. בעיקר את החרדים והמתנחלים. ומי שאינו מוכן לשתף פעולה ולרקוד את 'מחול החרבות' הזה, הפופולארי כל כך, שלא ייצפה להמונים בהופעה.

מאידך, ישנה גם בשורה חשובה: בלי שמץ של שנאת חרדים בכל שנותיה בכנסת (וכבר הצטברו כמה כאלו), הצליחה שלי יחימוביץ' לבצר לעצמה עמדה מובילה, במפלגה שעדיין תופסת מקום חשוב בתודעה הפוליטית. רק בתודעה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

יחימוביץ הוכיחה, כי ניתן להתקדם לצמרת, גם ללא הצהרות מסיתות ומתלהמות, בלי שנאת חרדים, ואפס הסתה קולנית נגד המתנחלים.

גם בלי הבחילה שקיבלנו מסגנון התגרן בשוק בו מנהל עמיר פרץ את המאבק, מותר לנו לשמוח בלב אם שלי יחימוביץ תנצח. רק בלב, כי מדי בקול – זה עדיין עלול להזיק לה.

נדיר למצוא פוליטיקאי חילוני, בפרט ממפלגת שמאל, שמוותר בנפש חפצה על הדיבידנד התקשורתי המיידי שמתקבל מכל אמירה כנגד החרדים, ופועל כשהאמת היא נר לרגליו.

גם בלי הבחילה שקיבלנו מסגנון התגרן בשוק בו מנהל עמיר פרץ את המאבק, מותר לנו לשמוח בלב אם שלי יחימוביץ תנצח.

רק בלב, כי מדי בקול – זה עדיין עלול להזיק לה.