אאא

אמא שלא אוהבת את ילדיה מצטיירת לנו כמקרה המוכר לרשויות הרווחה, מישהי לא נורמטיבית שמתעללת בילדיה. הרעיון שגם אישה רגילה לחלוטין, מקובלת בחברה ומוצלחת בעבודה יכולה להיות אמא נוראית שלא אוהבת את ילדיה לא ממש נראה לנו סביר. אבל השלכות של החיים לצד אמא כזאת לא פחות קשות מאשר ההשלכות של החיים עם אמא מתעללת. אומנם פה לא מדובר בסימנים כחולים על הגוף, אבל מדובר בתסביכים קשים שעשויים למרר את כל החיים הבוגרים.

ילדים שלא זוכים לחום ואהבה בבית, מתקשים ליצור מערכת יחסים תקינה עם אנשים אחרים בבגרותם. בתת-מודע הם חוששים שגם אנשים אחרים יפגעו בהם, ידחו אותם, ינצלו את רגשותיהם. לא פעם אנשים האלה תוקפניים מאוד כי זו הדרך שלהם להתגונן מפני עולם אכזר. במקרים אחרים הם מחפשים אהבה בכל מחיר, ולא פעם מוצאים את עצמם במערכות יחסים בעייתיות בהן הם שוב נמצאים בתפקיד הקורבן.

וכדי שהתמונות הקשות האלה יתגשמו אמא לא צריכה להרביץ לילדיה עם מקל. דווקא האדישות והאטימות שמאפיינים אימהות כאלה פוצעים יותר מכל את נפשותיהם של הילדים. במקרים רבים האדישות כלפי הילדים מוסווית בפרפקציוניזם. אם כזאת כאילו אומרת לילדיה: "זה לא שאני לא אוהבת אתכם, אתם פשוט לא מספיק טובים כדי שאני אוהב אתכם. אם תעשו כך וכך, אני אכן אוהב אתכם". כמובן, לא ניתן לעמוד בכל הדרישות המוצגות במשפחה כזאת, וילדים האלה מקדישים את חייהם לניסיון להגיע לרף הבלתי מושג הזה שאחריו ניתן יהיה לזכות באהבת האם.

במקרים קשים יותר האם פוחדת להודות לעצמה שהיא לא אוהבת את ילדיה. אם כזאת שעל פניו אוהבת מאוד את ילדיה, גאה בהם ותומכת בהם, בפועל שוללת כל ניסיון שלהם לבנות איתה מערכת יחסים בריאה. היא פותחת את זרועותיה לחבק את הילד, אך מיד שולחת אותו להתקלח לפני שייגע בה. היא רושמת את בנה לחוג, אבל לא ממש מסתירה את חיוכה הלועג כשהוא מנסה להראות לה את יצירותיו. היא לוקחת את בתה לקניות, אבל מסבירה לה ששמנות צריכות לוותר על צבעים בהירים. בבגרותם הילדים האלה מתמודדים עם דיכאונות קשים ותחושה כבדה שהם איכשהו יצאו האנשים הגרועים ביותר ביקום, שלעולם לא יצליחו בשום דבר.

לא פעם אימהות כאלה גדלו בעצמן באווירה של חוסר אהבה. הן לא רק לא למדו להעניק חום ואהבה לילדים, הן בצורה לא מודעת אפילו מקנאות בילדים האלה שזכו בכל טוב. אמא כזאת מתקשה להתנתק מאותה ילדה מסכנה שסבלה בבית הוריה, לכן גם בבגרותה היא לא בונה בית משלה, אלא מתחרה בילדיה. בהגיון של ילדה קטנה שחיה בתוכה היא פועלת מתוך עקרון קטנוני "אם לי אין, גם לכם לא מגיע!". 

ילדים שמחים ומאושרים מכעיסים את אותה ילדה קטנה שלצדם מרגישה את עצמה עוד יותר מסכנה. לכן לצד הכרזות פומביות על אהבה ענקית כלפי הילדים, האימהות האלה מחנכות את ילדיהן להיות מדוכדכים, מסכנים ומדוכאים, להתלונן על החיים הקשים ולהעדיף דמעות על פני חיוך. כי עם הדמעות של הילדים שלה האם הזאת יודעת להתמודד, ואילו החיוך שלהם מותיר אותה אובדת עצות. די ברור שהגישה הזאת מלווה את האנשים האלה לאורך כל החיים, ותחושת המסכנות לא חולפת גם כשכבר אין שום סיבה הגיונית לכך.