אאא

הוא נכנס לחנות הבגדים, כולו התלהבות, מהמוכר הוא מבקש "תן לי בבקשה את העניבה החדשה שהגיעה השבוע".

המוכר מביט בו במבט תמה, הוא שואל אותו בעדינות "הלא רק בשבוע שעבר קנית כאן עניבה חדשה, מדוע אתה כבר רוכש אחרת"?

"אה", הוא משיב, "בשבת שעברה כשבאתי עם העניבה לבית הכנסת העיר לי אחד מהמתפללים שהעניבה הזו 'יצאה כבר מהאופנה', היא כבר לא 'מתאימה' היום"...

"האופנה" היא אחת התופעות החברתיות המעניינות ביותר. תעשיית האופנה "מגלגלת" מיליארדים מדי שנה, והכל 'בזכות' הציבור ש"קונה" את כל שגינותיה של האופנה. מה מניע את אותו הציבור לנהות כל כך אחר צו-האופנה?

שתי מלים: התכתיב החברתי.

החברה קובעת מה יפה ומה טוב, מה "מקובל" ומה לא, והפרטים בחברה נגררים אחריה.

על עוצמת השפעתה של החברה, נלמד היום בדברינו דלהלן.

רבי אלעזר בן ערך היה אחד מחמשת תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי בסוף תקופת בית שני, רבו אמר עליו שהוא "כמעיין המתגבר". לפי דעה אחת רבו אמר עליו שהוא התלמיד ש"מכריע את כולם" (אבות ב, ח).

הגמרא במסכת שבת (קמז ע"ב) מספרת שהייתה תקופה שתלמודו של רבי אלעזר ב"ע השתכח ממנו עד כדי שאת הפסוק הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם הוא קרא בטעות- החרש היה לבם?.

מה גרם לו לשכוח את תלמודו ולהגיע לכדי טעות חמורה שכזו? מדוע יבש ה"מעיין המתגבר"?

ובכן, חז"ל שם תולים את סיבת שכחתו בעובדה שבאותה התקופה הוא היה חי במקום שנקרא פרוגיתא ודיומסת. באותם המקומות היה יין משובח, ונהרות מיוחדים, ורבי אלעזר בן ערך נמשך אחריהם, וממילא השתכח תלמודו. [וע"ש שחכמים בקשו עליו רחמים וחזר אליו תלמודו.]

התמיהה מתעוררת לה מאליה. איך יתכן שתנא גדול כל כך כרבי אלעזר בן ערך יימשך אחר ההנאות הללו, עד כדי שתלמודו ייעקר? האם "המעיין המתגבר" לא יכול לגבור על פיתויי ההנאה הללו?

כמדומה שחז"ל התכוונו ללמד אותנו את עוצמת השפעתה של החברה על האדם, וכדלהלן.

 כה כתב "הנשר הגדול" רבינו משה בן מימון (בפרק ו' מהלכות דעות):

"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו.  לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם.  הוא ששלמה אומר, "הולך את חכמים, יחכם; ורועה כסילים, ירוע" (משלי יג, כ).  ואומר, "אשרי האיש . . ." (תהלים א, א).

 וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיו צדיקים, ונוהגים בדרך טובים". וע"ש עוד בהמשך דבריו.

חוק הוא ב"דרך ברייתו של אדם" כי הוא "נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו".

*

ובעיננו אנו רואים עד כמה החברה משפיעה על האדם, כמעט בכל תחום:

בלבוש – באופנה, וכנ"ל.

בדיבור – החברה יוצרת מטבעות-לשון שחודרות אל השיח של כולנו.

בדעות – דברים שהיו מקובלים כ"לא מוסריים" הפכו ל"מוסריים" בעקבות תפיסות חברתיות שהשתנו.

באורח החיים, בהשקפות, בדפוסי החשיבה, ועוד ועוד....

כמעט ואין תחום שנקי מחותם השפעתה של החברה.

"מה יאמרו" ו"מה יגידו"? מכתיבים מהלכים הרי-גורל של יחידים ורבים. המורא-החברתי.

מדוע יש לה לחברה השפעה מכרעת כל כך?

האדם, מרגע בריאתו זקוק הוא לזולתו. מכל הבחינות הוא לא יכול להסתדר לבדו.

מבחינה גשמית, האדם זקוק לזולת על מנת לספק את צרכיו הגשמיים - מזון, קורת-גג, וכדו'.

מבחינה רגשית, האדם זקוק לזולת על מנת לפתח חיי רגש תקינים. הצורך בחיבור רגשי ובהכרה חברתית הוא מיסודות כוחות הנפש של האדם. [ויש לדברים מקור בחז"ל, ואכמ"ל.]

מבחינה שכלית, האדם מתפתח על ידי הקשרים החברתיים שמפרים את מחשבתו.

גם מבחינה רוחנית זקוק האדם לחברה שאיתה הוא יוכל להתפתח ולפתח את קומתו הרוחנית.

החברה אף מעניקה לאדם תחושת שייכות שהוא לא יכול בלעדיה.

במשפט קצר סיכמו חכמינו את הגדת הצורך החברתי של האדם "או חברותא או מיתותא", (ראה תענית כג ע"א; ב"ב טז ע"ב). הצורך החברתי הוא במרכז הגדרת החיים של האדם.

כך, שהאדם מטבעו הוא "יצור חברתי". הוא מוכרח להיות קשור עם החברה, ומכאן, סוד עוצמת השפעתה של החברה עליו.

גם אם יחליט האדם בנפשו שהוא לא יהיה מושפע מן החברה, עדיין תהיה לחברה השפעה עצומה עליו. הכוח החברתי הוא כוח עצום שפועל על תת המודע של האדם, גם שלא ברצונו.

כי לאף אחד אין "ביטוח". הביטו במה שקרה לתנא הקדוש רבי אלעזר בן ערך, וראו את עוצמת השפעתה של החברה, ואת אי-היכולת להימלט ממנה. וראה עוד במדרש קהלת רבה (ז, ז) שם הובא הסיפור בהוספות שונות. [כמובן, שאין לנו שיג ושיח באורחותיהם של הראשונים כמלאכים, והדברים נכתבים לפי מיעוט השגתינו.]

האדם הוא חלק מן הכלל, אך, יתירה מזו - הכלל הוא חלק ממנו.

לא לחנם הזהירונו חכמינו להתרחק מחברה רעה ומהשפעותיה השליליות.

כך פותח נעים זמירות ישראל, דוד המלך, את ספר התהלים שלו: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. (הרמב"ם המובא לעיל מצטט פסוק זה). עצם ה"עמידה" בדרך-חטאים, והישיבה במושב לצים היא כבר מסוכנת.

וכך אמר נתאי הארבלי: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע. (אבות א, ז).

אוי לרשע ואוי לשכנו. (רש"י תחילת פרשת קרח, ועוד).

וכך מספר התנא רבי יוסי בן קסמא: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום, אמר לי, רבי, מאיזה מקום אתה, אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי, רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דנרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, אמרתי לו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, וכן כתוב בספר תהלים (קיט, עב) על ידי דוד מלך ישראל, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". (אבות ו, ט, וע"ש בהמשך המשנה.)

גם רבי יוסי בן קיסמא שהיה תנא גדול וקדוש, לא רוצה לגור אלא במקום תורה.

*

אבותינו היו רועי צאן לפרנסתם. רבינו בחיי מסביר בכמה אופנים מדוע הם בחרו דווקא את המקצוע הזה. בין היתר הוא מונה את הסיבה הבאה:

"כדי שיתרחקו מן הישוב, לפי שהרבה עברות נמשכות בסבת חברת בני אדם, כגון רכילות ולשון הרע ושבועת שקר וגלוי עריות וגזל וחמס, וכל מה שהאדם פורש מחברת הבריות הוא נמלט מן העברות".

[בכל העניין כדאי גם לראות את ההרחבה הרבה בספר "החברה והשפעתה" של הרב אברהם בהר"ן, ובספר "היחיד והחברה".]

פרשתינו עוסקת בדיני קדושתם של הכהנים, והאיסור שלהם להיטמא למתים. כך היא פותחת:

 וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. חכמינו עמדו על כפל ה"אמירה" שבפסוק זה - אֱמֹר וְאָמַרְתָּ, על כך דרשו חכמים ביבמות (קיד ע"א, והובא ברש"י כאן): להזהיר גדולים על הקטנים.

יש באיסור זה הוראה מיוחדת של התורה שהכוהנים מחויבים להזהיר אף את בניהם הקטנים מלהיטמא למת. (עיין בסוגיא ביבמות שם, ואכמ"ל.)

מדוע דווקא באיסור זה ראתה התורה לנכון להדגיש את עניין חינוך הילדים הקטנים? [ואמנם, גם באיסור שקצים ואכילת דם הזהירה התורה את הגדולים על הקטנים (ראה בסוגיא שם), אלא שכאן התורה רומזת על כך בלשון של אמירה כפולה, מדוע?]

הגאון ר' זלמן סורוצקין בספרו "אזנים לתורה", מאיר את העניין באופן נפלא. כל האיסורים שבתורה יושרשו בלב הנער גם מכוח הזהירות של הסביבה. כולם שומרים שבת, כולם מתפללים, וכולם בונים סוכה, ואוכלים מצות בפסח. והעובדה שכולם מתנהגים כך חורשת חריש-עמוק בלבו של הנער. במקומות אלו לא נצרך האב לאמירה כפולה, החינוך של הבית והסביבה יחדיו ישפיעו את פעולתם.

אולם באיסורי טומאת הכוהנים, אין לו לכהן הקטן ממי ללמוד. שכניו ה"ישראלים" הלא לא נצטוו בדיני טומאה וטהרה. הנה, הוא הולך ל"חיידר" וחבריו לא מקפידים על ההלכות הללו. כאן הוא עלול להיכשל יותר. כאן הוא עלול ללמוד מן החברה שהדבר מותר, כי הלא כולם (מלבד הכוהנים) נוהגים היתר בדבר.

לכן, דווקא כאן נדרש האב לשימת לב מיוחדת, ולאמירה כפולה. אֱמֹר וְאָמַרְתָּ, להזהיר גדולים על הקטנים. האמירה הכפולה תעורר ביתר שאת את המודעות לאיסור הטומאה אצל הכהן הקטן, וממילא הוא לא יושפע מההיתר שהוא רואה בסביבתו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

פרשת "אמור" מזכירה לנו כלל אחר [להבדיל בין קודש לחול] שפותח ב"אמור".

אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה.

אם ההשפעה החברתית השלילית עלולה להיות חמורה כל כך, על אחת כמה וכמה, ההימצאות בחברתם של אנשים כשרים וצדיקים, תורמת תרומה מכרעת להתפתחותו הרוחנית של האדם.

אמר להם (רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו): צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם... רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. (אבות ב, ט).

לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם. (לשון הרמב"ם שם).

שבת שלום!