אאא

הכאב פגש את אנה בשעת בוקר מוקדמת. בתחילה לא הייתה בטוחה שבכלל, הרגישה משהו, אולם משהלכו הכאבים ותכפו, ועוצמתם, גם היא התגברה מרגע לרגע, הבינה שהרגעים הגדולים עומדים להופיע. היא הזעיקה את מיכאל ויחד מיהרו שניהם אל בית החולים. הבניין הכבד, הגבוה, נגלה לעיניהם ואנה לא יכלה שלא לשחזר שוב ושוב את הפעם הקודמת.

הבושה התהומית או הלב ההולם בפחד, היא לא זכרה אפילו איזו מן התחושות הייתה קשה יותר, משפילה יותר. הרגישה אז כמו גנב במחתרת החודר מן הדלת האחורית לתחום לא לו. את אינך ראוייה, אינך ראוייה אינך ראוייה... מיליוני פעמים שמעה את הקול הזה מהדהד בתוכה, אינך ראוייה לדבר המובן מאליו, הטבעי. גם לאחר שקיבלה את נטלי, גם כשהערתה עליה את כל רגשות האהבה והתודה והשמחה, גם כשידעה והרגישה בחוש ממש היאך נעלמים להם הצבעים הקודרים שעולמה היה צבוע בהם, כיצד חודרים לתוכו אור ושמחה וחיות שמעולם לא הכירה קודם, גם כשהייתה מאמצת את נטלי הפעוטה אל חיקה וחשה את תמצית האושר חבוקה בזרועותיה, תמיד הייתה הדקירה הזאת מבפנים, מנקבת חור נסתר בליבה ולא מניחה לאושר האופף אותה להיות שלם.. ועתה, עתה היא באה גאה בשערי בית החולים, בקומה זקופה, בלב קל, בהתרגשות מפרפרת ובתקווה אין קץ.

כל המחשבות הללו התערבלו במוחה של אנה שעה שמיכאל פתח בפניה את דלת הכניסה הכבדה של בית החולים. לעת עתה הייתה עוצמת הכאבים נסבלת במידה שאפשרה לה לשגות בזיכרונות ובהשוואות חסרות תכלית, אך במהרה התגברו הצירים ואנה לא חשבה יותר על שום דבר מלבד על הכאב הנורא שהיכה בה כגלים סוערים. מכה בה עד אובדן חושים, עולה, ונמתח, ומייסר, ונשבר וחוזר בשנית ובשלישית, שוב ושוב ושוב..

...ואחרי הרעש קול דממה דקה. מתוך דמדומים, סחוטה וכואבת שמעה אנה צרחה של תינוק שיצא זה עתה לאוויר העולם. "מזל טוב גברת, נולדה לך בת!" ראשה של אנה איים לצנוח על הכרית אך היא הרימה אותו בשארית כוחותיה. "אני רוצה אותה", צעקה בקול צרוד, "עכשיו תביאו לי אותה!" "שקט שקט גברת", היסתה אותה האחות, "חכי בסבלנות. צריך לבדוק אותה, להלביש אותה, גם את צריכה קצת לנוח, תראי איך שאת מותשת". -"שום לחכות", התשישות נעלמה כלא הייתה, "עשרים שנה חיכיתי אחות, את שומעת? עשרים שנה! עכשיו תביאי לי אותה! עכשיו אני רוצה לראות אותה, לא עוד שעה ולא עוד חמש דקות! עכשיו!" האחות, מופתעת אמנם מההתפרצות הלא צפוייה לא התכוונה לסגת, אך משגילתה כי עוד רגע קט מתכוונת היולדת הטרייה להציג את כפות רגליה על הקרקע ולצעוד לעבר חדר הטיפולים החליטה כי אין זו מערכה שראוי למסור עליה את הנפש.

"בסדר גברת, בסדר, רק תחזרי לשכב במיטה. אסור לך לקום עכשיו, זה מסוכן. הנה אני ניגשת להביא לך את הילדה. רק לראות ולהחזיר, בסדר?" שוב נשכבה אנה על המיטה באפיסת כוחות. "רק לראות ולהחזיר, בסדר, אבל אני חייבת לראות אותה עכשיו, חייבת". תוך כמה רגעים שבה האחות אל החדר, ידיה אוחזות בזהירות בחבילה הלבנה ממנה ניבטו רק פנים זעירות, קמוטות. אנה הושיטה את ידיה, עיניה זולגות דמעות ומטשטשות לחלוטין את שדה ראייתה. ילדתי, לחשה לה באלם קול, ילדתי שלי. ולפתע לא ראתה דבר. לא את החדר הלבן, לא את האחות הזועפת, לא את מיכאל שעמד בקצה מיטתה, מביט ואינו מוציא הגה מפיו. רק התינוקת בזרועותיה, עיניה נעוצות בפנים הקטנטנות, בעיניים העצומות, וכמו מעגל של אור עוטף, וחוצץ ביניהן ובין העולם כולו