אאא

בפרקים הקודמים באסופית: התינוקת החדשה של אנה ומיכאל לב דוחקת הצידה את מקומה של נטלי, ביתם בת השש עשרה. היא חשה כי משהו השתנה בבית אך אינה מודעת לכך שהשינוי הגדול נובע מהיותה מאומצת

שום דבר כבר לא היה כבעבר. כן, אמא עדיין חייכה אליה כשחזרה מבית הספר ושאלה אותה לשלומה, אך משהו מלאכותי, מאולץ כמעט ליווה את מילותיה ונטלי חשה זאת היטב. היא המעיטה לאכול, אפילו דילגה לעיתים על ארוחות ואיש לא שם על לב. בתחילה חשבה שכולם צריכים, פשוט, להתרגל לשינוי, והמתינה בסבלנות לשגרה המבורכת שתתפוס את מקומה הטבעי, המוכר, בתוך הבית.

והיא באמת הגיעה, השגרה, קבועה, צפוייה, אך רחוקה מלהיות זו שייחלה לה. אבא היה שב הביתה מן העבודה. זורק לעברה שלום חטוף, מנסה כאילו לגלות בה עניין, אך חיש קל נשאב אל גרגורי התינוקת, אל חיוכיה שהלכו ונעשו תכופים. האור החדש ששכן בעיניה של אמא מאז שבה עם התינוקת הביתה לא רק שלא התעמעם אלא הלך והתגבר. כעין משולש, ברית סתרים שכרתו ביניהם אמא ואבא והקטנה, ברית פנימית אשר נטלי, לא הצליחה בשום אופן לפצח את קוד הכניסה אליו ולהפוך שותפה לה. החביבות המאולצת תובלה במבטים שהלכו ונעשו אטומים. הם לא היו אדישים כלפיה, כמובן. הן שלהם היא, אך המרחב שתפסה התינוקת בחלל הבית הלך וגדל וכנגדו הלכו והתעצמו אצל נטלי תחושות הדחייה, ההתעלמות, חוויות לא מוכרות ומפחידות עד אימה.

התינוקת גדלה. כל פיהוק, כל הרמת ראש, עווית של חיוך או אפילו החלפת חיתול קיבלו מייד מימד מרגש, חגיגי. כאילו אין נושא מסעיר יותר מן הכפית הראשונה של הבננה שנדחפה אל תוך פיה, כאילו היא היצור הראשון בעולם שהצליח להתהפך מבטן אלי גב.

פעם היה הלילה מבורך. מן עטיפה רכה וחמה לכל מאורעות היום המסעירים. תוך מספר דקות הייתה נטלי צוללת אל מחוזות השינה, אוספת כוחות לקראת מסתרי היום הבא.

מאז שהגיעה היא אל הבית. נכון יותר, מאז שהחלה הקרקע לבעור תחת רגליה של נטלי, הפכו הלילות לסיוט דביק, מתמשך ושנוא. שעות של נדודי שינה ובהייה אין סופית בתקרת החדר האפלה. מה שם ייקרא לה לתחושת המחנק ההולכת ומתעצמת בתוכה? השפלה? בגידה? יותר מכל חשה נטלי באימה, אימה משתקת הלופתת אותה בזרועות קרות, מטילה אותה אל תוככי עולם זר, ומנוכר, ומפחיד. עולם בו היא, נטלי, היפה, החכמה, המוצלחת, צונחת מפסגת החלומות ונהדפת אל תוככי פינה אפלולית, חשוכה, מן דמות צללים המתמוססת לאיטה ואין איש שם על לב. לעיתים היה הזעם מפעפע בה חזק כל כך שחשה כאילו עוד רגע יגיר מתוכה טיפות של ארס, שחורות, סמיכות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לילה אחד חשה איך אוחז בה צמא פתאומי וקמה חרש למזוג לעצמה כוס מים.

חדרם של הוריה היה כבר חשוך, אך דלתו הייתה פתוחה למחצה, ושלא ברצונה, שמעה את קולותיהם המהוסים.

"כמה שזה שונה", לחשה אנה למיכאל, "אינני יכולה להפסיק לחשוב על כך, הן זוהי חוויה מעולם אחר לטפל בתינוקת שהיא עצם מעצמי, בשר מבשרי"

- "לא הרגשת כך כשקיבלנו את נטלי", החזיר לה מיכאל

- "ואיך אחשוב כך? האם ידעתי בכלל אהבת אם מהי? היה זה סיפור הכיסוי שהייתי חייבת לעצמי, כדי שאוכל להמשיך לחיות, כדי לשרוד. דוקטור קורולוב היה החלטי. הוא לא הותיר כל פתח של תקווה. לא אשכח לעולם איך יצאנו מחדרו ומשהו בתוכי- מת. שש עשרה שנה של מוות. פתיל החיים היה שברירי כל כך, מדולדל, וחייבת הייתי לחפש משהו בו אוכל להיאחז. נטלי השיבה אותי לעולם החיים. ללא היא- הייתי ודאי מתה משברון לב. אבל עכשיו, כשהבאתי תינוקת משלי לעולם, הרי זו תמצית האושר, תמצית ההוויה הקיומית. האם יכולה אני, האם אפשר בכלל להעמיד את נטלי למולה? היא כולה שלי, שלנו. עתה אני מבינה ביתר שאת עד כמה שימשה נטלי כנחמה מזוייפת, מקסם שווא אשר חייבת הייתי לעטוף בו את שרידי נפשי כדי להמשיך לשרוד. אחרי הכל, מיהי נטלי? אסופית מן השוק. תינוקת שאיש לא רצה בה, שננטשה על ידי אם חסרת לב. איננו יודעים ולא נדע לעולם מי הם הוריה האמיתיים, מה עלה בגורלם, אילו חיים יועדו לה ומה היה סיפור חייה אלמלא לנה והמחטף ההוא שלנו. ואילו זאת- שלנו היא, בלעדית. אתה אביה, אני אימה. אין דבר בעולם שיכול להשתוות לאהבת אם לביתה. אני יודעת זאת, אני חשה זאת. היא חיה כאן בעולם רק מספר שבועות, ואף אני- נולדתי יחד עימה, מחדש."

- "ומה בדבר נטלי, מה יהא עליה?" הקשה מיכאל.

- "מה יהיה? כפי שהיה. נמשיך לגדלה, להעניק לה את המיטב מכל דבר. עליה להיות אסירת תודה לנו, תודה עולמית. אלמלא הגנבנו אותה אז, מבית החולים, הייתה מבלה את כל ימיה בבית יתומים עלוב. ילדה בלי שם, בת בלי בית. ללא עבר ללא עתיד. יום יבוא ונספר לה.. היא תכיר לנו טובה על כך, אין לי ספק..."