אאא

תקציר - בעקבות התינוקת החדשה מגלה נטלי הבכורה שהיא בעצם, בת מאומצת. היא מתקשה להתמודד עם המידע ועם הוריה, ויוצאת לטיול קצר. שם היא פוגשת את מעיין, בחורה ישראלית המזמינה אותה לשוב ולבקר אותה על הספסל

פרק י"ג

לא קשה היה להבחין בשינוי שחל בנטלי. הלימודים, אליהם התמסרה בכל המרץ הפכו למעמסה כבדה שנטלי, למרות מאמציה הכנים לא יכלה לה עתה בשום פנים ואופן. מחשבותיה התנתקו ללא הרף ודברי המורים הגיעו לאוזניה הגיעו אל אוזניה כשהם מרופדים במעין ענן סמיך, כזה שמערבל אותם ויוצר מהם גבב של הברות חסרות פשר וחסרות עניין.

החברות שתמיד היו כרוכות אחריה פטרו זאת בתחילה כתנודות אופייניות במצבי הרוח, אחר כך החלו להביע את תמיהתן בגלוי, אך משהפכה ההשתמטות להתנהגות קבועה החלו אט אט להניח לה.

ככלות הכל, כשאת בת שבע עשרה, וקיץ בחוץ, והעולם כולו מלבלב וקורא לך באלף קולות וריחות לצאת, להתענג עליו, לכבוש אותו, כשמימי הנהר התכולים אוספים אותך בעדינות אל תוכם, והחורשות המלבלבות עם ציוץ מיליוני הציפורים והסנאים המתרוצצים בתווך דוחפים אותך כמעט בכוח לבוא בשעריהם, להשתרע בינות לעצים ולהתמכר לשמש המבליחה בעדינות, כמה כוחות כבר נותרו לך עבור נטלי אחת שאמנם, עד לפני חודשים אחדים הייתה חלק מהחבורה העליזה, אך עתה נדמה כי היא עושה כל מאמץ להתבדל ממנה, להתנכר.

בתחילה עוד הייתה עניין לדון בו, לכעוס, לדאוג אולי, אך חיש מהרה תפסו כותרות אחרות, מושכות ועליזות יותר את תשומת הלב של חבורת הבנות המלוכדת ונטלי ושיגיונותיה נדחקו לקרן זווית. אולי לכן הרהרה נטלי, אולי לכן אני נמשכת למעיין הזרה הזאת. היא לא מכירה אותי, לא מקודם ולא מעכשיו. ככה אני בשבילה. נערה מתבודדת, תמהונית אולי, מלנכולית כזאת.. לא צריכה להסביר שינויים...

אבל היה בה גם משהו אחר במעיין. גומות החן שלה, החיוך שובה הלב ואולי משב הרוח הזר והלא מוכר, פתיחות כזאת, ישירות שהביאה איתה יחד עם המבטא המשונה הזה. משהו בה משך את נטלי ומבלי דעת בדיוק מדוע מצאה את עצמה צועדת גם ביום המחרת לכיוון הספסל ההוא, מקווה לפגוש אותה שוב.

היא הגיעה מעיין, אם הופתעה לגלות שם את נטלי הרי שהשכילה להסוות את פליאתה. "אני מקווה שאני לא מפריעה לך", אמרה נטלי, "אמרת שזוהי שעת ההתבודדות שלך.."

-"אני הזמנתי אותך? שכחת?" שוב חייכו לנטלי הגומות המקסימות.

-"לא, לא שכחתי. אחרת לא הייתי מגיעה. רק זה בדיוק מה שאני לא מבינה. למה הזמנת אותי גם היום אם את רוצה קצת זמן לעצמך. אולי ככה זה אצל אנשים מישראל? מתבודדים בצוותא?"

-"ואת?" הפתיעה אותה מעיין בשאלה, "את אוהבת להיות לבד?"

- "האמת שלא כל כך", הודתה נטלי, "כלומר, תלוי מתי. יש משהו מפחיד קצת בלהישאר רק עם עצמך. אין לך מסיחי דעת, את מוכרחה לחשוב טוב יותר על מה שקורה איתך, על מה שאת, על מי שאת.."

-"וזה מפחיד, כלומר מה שקורה איתך, מי שאת?"

- "קצת, לפעמים. כשאת מגלה פתאום גילויים חדשים על עצמך, על החיים שלך. מצד אחד צריך זמן כדי לעכל את הכול, מצד שני, זה מאיים כל כך.."

-"ובכל זאת את לבד..."

-"נכון. קודם כל זה אין לי לאן לברוח מעצמי. זה גם לא יעזור אפילו אם אנסה בלי סוף. מתי שהוא תגיע הפגישה המכרעת ואני מעדיפה להיות זו הקובעת את לוח הזמנים."

מעיין קימטה את מצחה לאות אי הבנה אולם נטלי לא חשה בכך. -"וחוץ מזה", הוסיפה, "לפעמים האנשים מאכזבים כל כך, שהחברה ההולמת וההוגנת ביותר היא אני בעצמי. אני לא אאכזב את עצמי, לא אטווה מסך של תרמית על כל החיים שלי, לא אחפור לעצמי תהום לפני הצעד הבא שעלי לפסוע." פתאום היה קולה של נטלי קשה, מריר..

מעיין, מופתעת משהו מן המונולוג המשונה, תהתה מה עליה לומר עכשיו. "אם את לא יודעת מה להגיד פשוט תשתקי", ציוותה על עצמה. "זהו הסיכוי הטוב ביותר שלך להגיד כמה שפחות מילים שאת עשוייה להתחרט עליהן". נטלי התכנסה בתוך עצמה, שותקת אף היא. למעיין נדמו עתה דיבוריה למעין פיצוץ בצינור שגרם לדליפה לא רצוייה ועתה שב ונסתם. בצורה חובבנית, נלחם עם שטף המים העז שמנסה בכל דרך לפרוץ בשנית.

-"את בטח חושבת שאני קצת... נו..", חייכה נטלי בעייפות לאחר מספר דקות של שתיקה, "דיברתי כאלו שטויות".

-"שטויות? לא הייתי אומרת", החזירה לה מעיין. "יותר מתאים לקרוא לדברים שלך- כתב חידה,.

"חוששני שלא כל כך כדאי", מרירות נלוותה לחיוך. "בכתב חידה מוצאים בסוף מטמון, הפיצוח שלי.. טוב, מטמון ודאי לא יצמח משם..."

מעיין בחנה את נטלי בתשומת לב מרובה. כאילו היא מגלה את פניה בפעם הראשונה

-"את מעניינת, את יודעת, גם מסתורית".

"ולכן הסכמת לוותר על שעת המנוחה שלך, כדי לפצח את סודי? אמרתי לך כבר, לא תגלי שום מטמון בסוף החידה".

"ממש לא ככה", החזירה לה מעיין, "העבודה שלי זה רעש עם המון אנשים, ומטלות, ואלף דברים שצריך לעשות ביחד דחוף והרגע. הבריחה שלי היא מהלחץ, מהמחוייבות, והשיחה איתך היא, איך נאמר.. נעימה, זורמת".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

-"אה.. באמת?" הופתעה נטלי. "הייתי בטוחה שאני עושה רושם של תמהונית, ובצדק. חוץ מזה זה מפתיע לגלות ש...טוב לא חשוב.."

,שמה?" מעיין לא ויתרה

-"שמה שבשביל האחד הוא הכאב הכי גדול בשביל האחר הוא עוד שיחה נעימה וזורמת"

מעיין נדהמה. "לא, לא התכוונתי ל.."

-"זה בסדר, גם לא נפגעתי. זה נותן לצרות שלנו... נו.. איך נגיד את זה.. אולי זה כן מקהה אותן קצת, אולי זה מעניק להן מימד נוסף, עמוק יותר.".

-"את רואה, את מעניינת!" קבעה מעיין בנחרצות וחייכה חיוך מפוייס לנטלי.

ובכל זאת, משהו מעיק עמד באוויר. "תגידי", שברה נטלי, "מה זה בדיוק העבודה שלך