אאא

ימים קשים עוברים על כוחותיי. ימים קשים בהם אני מניח לי רגל על רגל במנוחה ורעייתי שתחי´ עמלה בכל מאודה עד כלות הכוחות ודכדוכה של נפש. אישה יקרה היא רעייתי. יקרה מאוד. אך לה, בשונה מהאמא המרעימה – או שלושת האמהות – אין חופש. בעוד שגם לאלו העמלות בכל ימי השנה להכין סנדביצ´ים ישנו חופש מסוים, אצלה החופש הוא בקושי ביום כיפור.

כאן מגיעים הימים הקשים. כבר שנים שהכאב הזה של בין הזמנים מקנן בי. לי הכולל לא לוחץ, עליה יש מנהלת חשבונות קשוחה. אני יכול לנמנם כל היום או לכתוב טורים, היא חייבת לעמול בכל כוחה. אך גם לה, יש זיכרונות עתיקים מימי חופש גדול ועליז. היא רוצה לצאת לקנות, לטייל, לכייף, ליהנות. אבל אין לה זמן. היא מחזיקה את הבית ו...כן, גם אותי.

ואז, מתגנב אל הלב איזה קול קטן ששואל "עמרם, אולי תלך להחליף אותה בחופש כשאתה לא בדיוק כל היום בבית המדרש?" למרות שהוא יודע שאין לי שמץ של מושג במקצוע שלה. אז גם הקול הזה יודע לשבת על המצפון ולשאול "וכל השנה מה? אתה נהנה לך עם החברותא והיא נקרעת?".

ואני נזכר שאני יודע, שבליבה, היא שמחה על כל דקת לימוד שלי, ועל כל יום בכולל שעובר, למרות שבשמחה יכולתי להיות לה לעזר. (לכן, את כתיבת הטורים למשל, היא אינה מחבבת, אבל זה נושא אחר)

בואו נעזוב לרגע את הסגנון הביקורתי והפרובוקטיבי. הנשים ששאלו בכאב "מתי יבוא הבעל לעזור", שאלו באמת מעומק הלב. אבל כמה שהתשובה נראית מסובכת היא כל כך פשוטה.

ראשית, לגבי עריכת קניות או הכנת סנדוויביצ´ים לילדים. לא חסרים אברכי משי רבים שעושים זאת במקום האשה. ובינינו, תשאלו את החוכעם מכיתה ד´ של מי יותר טעים. ("אמא מתקמצנת על המלפפון כי אין לה כח לקלף") בעל שאינו עוזר לאשתו, הוא סתם מושחת מידות, פרזיט וכנראה לא כל כך ירא שמיים. אלא אם כן האשה מוותרת לו מרצונה הטהור.

שנית, אם אתן חושבות שלא ראוי שהבעל ילמד אלא יעזור לכן, לא צריך את גדולי הדור לשם כך. פתחו את הכתובה והקריאו לבעל. ארמית הוא יודע. לא חסרים בתים מלאים ביראת שמיים ותורה אמיתית כאשר הבעל עמל לפרנסתו וקובע עיתם לתורה. הוא לא מוכן? זה כבר לא קשור לתורה אלא לשלום בית. אף אחד לא ביקש ממכן להמשיך הלאה. קשה לכן? לכו לרב. למה אתן טוענות שמישהו חוסם אתכן?

אומר את האמת. ברגע הראשון חשבתי כי השאלות באמת מצפות לתשובות. שאלות של נשות חיל המחזיקות תורה ומבינות שזהו זכייתן, בשכר זה ייכנסו לחיים האמיתיים בגן עדן. אך שורה אחת, הרסה את הכל.

"יש לנו את מלוא ההערכה לבני זוגנו" כתבתן בנופת צופים, "הם לומדים בכוללים וגאוותנו עליהם. הם בני תורה אמיתיים". רגע לפני שהתחלתי לחפש טישו, הבנתי שאין צורך. "אך לא כולנו, ובעצם רוב רובנו, לא זכינו בבעלים שהפכו לראשי ישיבות, לפוסקי הלכה מובהקים, או לכאלו ש"דם הלימוד" זורם בעורקיהם מבוקר עד לילה".

הבנתם את זה?

בני תורה אמיתיים, כן. לומדים בכולל, כן. גאוותינו עליהם, כן.

אבל מה?

ראשי ישיבות, לא. פוסקי הלכה מובהקים, לא.

מה הדין בפוסקי הלכה שאינם מובהקים? לא כתבתן.

האם הסכמתן לבעלים לומדי תורה רק בשביל שיצא מהם משהו חשוב? האם רק הכבוד הוא זה שהמריץ אתכן לעמול? כי אם כן, אתן אכן לא ראויות לבעל כזה הלומד הפשוט בכולל, שלא תמיד דם הלימוד זורם בעורקיו. זה שעד סוף ימיו עמל בתורה כפי הבנתו ומתאמץ לקלוט עוד משהו כדי להגיע לעולם האמיתי שם למעלה.

זכיתי להכיר אברך שרעייתו ביקשה ממנו מפורשות "אני עובדת בתנאי שרק תלמד ולא תהיה אפילו ראש ישיבה או פוסק שאלו יגזלו ממך זמן רב למרות חשיבותם". זהו מבט יפה. לרצות רק בעל "חשובער" או "ראש כולל", זהו סתם יצר כבוד פשוט. בדיוק כמו זה של לבני וממש לא רצון של אישה שבעלה ילמד תורה.

ייאמר ברורות: ישנן נשים שיכולות לשאול בכאב בשל בעל שאינו לומד מאומה או בשל כך שבאמת לא תמיד ניתן לעמוד בכוחות נפש בשעה שהמשא מכביד והוא נראה כאילו לא עמל כלל. אך לא. השאלה שנשאלה כאן, היא או מנשים שרוח המודרניזציה עברה עליהן ועל כן השאלה הקשה "מתי יעזוב את הכולל כבר ויתחיל לעבוד, שיהיה לו אוטו כמו של כהן", היא מה שמושפרצת מפיהן. כביכול יש מספר שנים שאחריהן גמר האיש ללמוד. או שאין זאת אלא כאלה שהתחתנו עם בעל לומד כי כך מקובל ומשום מה רק עכשיו גילו את העולם ולפתע חשק יצרם בתענוגות. הסגנון של "פרזיטים, משתמטים, לכו לעבוד, תתגייסו לצה"ל", לא בדיוק בא מנשות אברכים. ואגב, אם כבר יצאו לעבוד, לכו תתמודדו עם שלושת שנות הצבא, גיבורות.

השותפות האמיתית בגידול המשפחה היא רק בדקה בה יעבוד הבעל? האם אתן חושבות כי עצם העובדה שבידכן עבודה היא רק בזכותכן? האם אתן חושבות כי עצם זה שהילדים גדלים ברוך ה´ זה רק משום שאתן עובדות? אתן מאמינות כי ה´ יעזור למצוא פרנסה לבעל אבל לא מאמינות כי גם אם ילמד ה´ יוכל למצוא לו עזרה.. מוטב שתפקחו עיניים לראות בכמה מקומות הבעל מוכן לעבוד יום ולילה או אפילו עובד יום ולילה, ועדיין הכסף לא נשפך כמים, והקושי לא יורד - אלא להיפך. זוהי עובדה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

דוגמאות מפעם הינם שטותיות ומעוותות. כי דווקא פעם, גם כאשר הבעלים היו עוזרים מעט יותר מהבאת הפרנסה, דווקא אז, היו חיות הנשים בצנעה, פשטות ודוחק מבלי להתלונן או לרטון. תנסו להיות ליום אחד עם רמת חיים שכזו ואז תבקשו לחזור לפעם.

יודעים מה? מדוע להתעצבן בגלל טור אחד שככל הנראה לא היה ולא נברא אלא רק פרובוקציה היה למען העלאת כמות הטוקבקים.

כי אשת אברך אמיתית, יודעת מהו התפקיד אותו ממלאת ומהי חשיבותה. היא יודעת כי כל הקושי הזה נרשם ומוכנס לחשבונה שם למעלה. בסתר ליבה כאשר הדמעה זולגת על הקושי הרב בו היא נמצאת למרות שבעלה אולי יכול לעזור יותר, ואולי לפעמים הוא מתעסק גם בהבלי העולם הזה במקום ללמוד, היא יודעת, ששווה לה את הכל בשביל בית אמיתי של תורה.

היא יודעת שגם אם יתבטל בכולל, את השכר המלא שלה היא תקבל. היא רוצה לפתור את בעיית הקושי וחוסר המנוחה, רוצה מאוד, אבל לא על ידי הלבשת הבעל בסרבל העבודה. ולפעמים, היא יודעת, זה גם יצר הרע שבסך הכל עושה מלאכתו נאמנה. הוא לא לומד אלא עובד, וזוהי העבודה שלו, לייאש אותה. תשאלו כל אישה שבעלה עובד ותתפלאו לגלות כמה מהן היו מוכנות לעשות הכל בשביל שיהיה אברך פשוט, אפילו לא פוסק הלכה מובהק. וגם אם יש לה שאלות ובצדק, היא תדע לשאול במקום ובסגנון הנכון, על מנת לשפוך את קשייה או אפילו לקבל תשובות.

לא באתר אינטרנט.