אאא

1.

דיברו פה המון השבוע, בזעם ובתדהמה, על תרבות ועל חופש הביטוי. אבל אם מסתכלים לאחור, שום דבר לא באמת הפתיע.

זה התחיל ביום ראשון, אולי כבר במוצאי שבת. הריאיון שערכו עמית סגל וליאור פרידמן עם רם כהן, מנהל התיכון ע"ש אלתרמן בתל אביב, החל לעבור ממייל למייל. כהן הוא איש שמאל וגם חברו הטוב של המורה אדם ורטה, שאחרי סערה רבתי הוחלט לבסוף כי ימשיך ללמד בבית הספר בטבעון.

אגב, ימים שלמים התעסקו אצלנו בכך שהמורה ורטה אמר לתלמידים שצה"ל לא הכי מוסרי בעולם, והזדעזעו מכך שהם נחשפו לדעות האלה. אתם בטוחים שזה הדבר הכי מזעזע שהם נחשפים אליו? דעות על צה"ל? למה הם נחשפים בשאר היום, אותם תיכוניסטים? על זה לא יותר דחוף לדבר?

אבל נחזור לריאיון. כהן פתח בשבחים לחברו ורטה, שמאתגר את המערכת וגורם לתלמידים להתעמת עם דעות אלטרנטיביות. "כשהתלמידים לא מסכימים זה דבר מצוין. הם מפתחים חשיבה ביקורתית", הוא אמר. אבל אז שלפו כנגדו ציטוט שלו, מלפני שבועות ספורים בלבד. כהן אמר שם שלא יוכל להעסיק מורה שגרה בתפוח. אופס. מה ההבדל בין ורטה השמאלני לבין מורה מתנחלת? למה הראשון הוא גיבור שחשוב מאוד להאזין לדעותיו גם אם לא מסכימים איתן והשנייה לא רצויה? כאן המחנך הגדול לחשיבה ביקורתית הפך לקנאי חשוך: "מדובר באנשים שחיים בשטחים שלא להם ורומסים זכויות אדם, בזמן שאני מנסה לחנך להומניזם. זו בדיוק אי ההבנה בחברה הישראלית בין חופש הביטוי לבין החופש שיש בו כדי להסית ולפגוע". סוף ציטוט מהריאיון שזכה למאות אלפי צפיות. איזה מוסר כפול. איזו צביעות. קאלט ימני חדש נולד.

אבל אני צפיתי בקטע ולא הבנתי מה הגליק הגדול. תמיד נחמד לעמת מישהו עם סתירה פנימית בדבריו, אבל איזו צביעות בדיוק נחשפה כאן לראשונה? מה לא ידענו קודם? זה הרי המנגנון הקבוע כמעט אצל כל פלורליסט כזה, ברגע שרק מתחילים לגרד קצת את השכבה החיצונית של השקפתו הנאורה. אתם יודעים מה היה באמת סנסציה? אם כהן היה מסכים לקבל מורה מתפוח לעבודה בבית ספרו.

2.

אחר כך הגיעה אחינועם ניני. כלומר, קודם הגיע אריאל זילבר, שאקו"ם הודיעה שהוא יקבל פרס על מפעל חיים. אבל אז ניני הודיעה שהיא מחרימה את הטקס בגללו, ובאקו"ם נבהלו ומיהרו לשנמך את הפרס שיוענק לזילבר. לא פרס על "מפעל חיים", אלא פרס על "תרומתו למוזיקה". ושוב – הימין נזעק. כולם הזכירו לניני כמה היא מתבטאת בחו"ל נגד ישראל ובעד אויביה, ואיך השתתפה בטקס יום הזיכרון שהעמיד בשורה אחת את לוחמי צה"ל עם מחבלים מתאבדים. ושוב, משהו בכל התסריט הזה היה כל כך צפוי ולא מפתיע. זה ממש עורר בי תחושת דה ז'ה וו. כאילו כבר היינו פה פעם: הימני-דתי-שמרני אומר כך, והחילוני-שמאלני-ליברלי אומר כך, והגינויים הם אוטומטיים מכל צד, עד למיני-שערורייה הבאה.

ואז, בשקט, בלי סערה ציבורית גדולה, הגיע פתאום מישהו שדווקא הצליח להפתיע אותי: יובל בן עמי. אביו, עודד בן עמי, מגיש את החדשות בפריים-טיים, והוא מגיש בחצות את התוכנית 'ציפורי לילה' בגלי צה"ל. השבוע כתב הבן-בן-עמי הזה על כל פרשת טקס פרסי אקו"ם כך: "אני תמיד שמח להשמיע את אריאל זילבר בתוכניתי, ואילו כשהעורכת הציעה להשמיע שיר של אהוד בנאי מיד אחרי הופעתו בסוסיא, הודעתי לה: לא בבית ספרנו".

וכאן הוא חושף בגילוי לב את משנתו, שיכולה לחדש לנו הרבה יותר מכל הקלישאות העייפות של אחינועם ניני, מנהלי תיכון מתל אביב וח"כים זועמים. שימו לב: "הרבה יותר נוח לי עם זילבר, שלא מופיע במעטפת של מיינסטרים. כולם יודעים שהוא התחלק על השכל. כולם יודעים שהוא מוזיקאי גדול. עם זה אפשר לחיות... זילבר מזכיר את לואי פרדיננד סלין (סופר פשיסטי ואנטישמי) או היידיגר (פילוסוף שתמך בנאצים), שהיו גאונים אבל נאצים, נאצים אבל גאונים. אין סיבה לזרוק את הספרים שלהם. המוח שלהם פשוט נחצה לשניים, ואפשר לחבק חצי ממנו. אנשים שמקדמים כיבוש והתעללות בקטע 'סבבה', ושאצלם קבלת הסטטוס קוו החולה היא חלק מיום-יום בנאלי, כמו עידן רייכל, שמרבה מאוד להופיע בהתנחלויות בלי להביע שום עמדה פוליטית מפורשת, מפריעים לי הרבה יותר. הבעיה היא בהפיכת הכיבוש לאַ-פוליטי, לבלתי נראה. זילבר, תודה לא‑ל, הוא פוליטי ונראה ברמות".

וואו. תודה לך, יובל בן עמי. תודה על הניתוח פוקח העיניים: אתה מעדיף את הדתיים שלך מוזרים, קיצוניים והזויים. רצוי עם כיפת "יחי". במצב כזה אתה גם מוכן להשמיע שירים שלהם. אבל אם הם נראים רגיל, סטנדרטיים, אהוד בנאיים כאלה, אז לא משנה כמה הם מוכשרים, אפילו גאונים, הם הופכים להיות מוקצים מחמת נורמליות. אתה מעדיף סינגל כמו "יש דין ויש דיין" של אריאל זילבר מאשר "ענה לי" של אהוד בנאי. יש כאן שיעור גדול ורחב יותר: כנראה לא סתם התקשורת מעדיפה לעסוק באימא טאליבן כנציגתה הבולטת של האישה הדתית בישראל, ולא באישה שגם מגדלת משפחה לתפארת והיא גם רופאה בכירה, או אפילו אישה שרק מגדלת משפחה לתפארת. לא סתם נער הגבעות מ'תג מחיר' יהפוך לאייקון של המתנחלים על המסך, ולא הקצין הצעיר מגולני. הרבה יותר נוח למסגר ולמתג את כולם כאריאל זילברים. הימין ההזוי והשרוט בא ליובל בן עמי טוב. את אהוד בנאי הוא לא מצליח לבלוע.

3.

לפני כחודש, לא יודע למה עשיתי את זה לעצמי, הייתי ברכב ושמעתי ברדיו את התוכנית של יעל דן. התוכנית שיכולה להפוך כל אחד לקלמן ליבסקינד בשניות. דווקא לא נפלתי עליה באמצע הקמפיין נגד ברית מילה, אלא באמצע קמפיין אחר, נגד הופעות בהיכל התרבות באריאל. זה היה בדיוק כשפורסם מכתב האמנים השני בנושא. אחרי שהשחקנים שחתמו על המכתב הסבירו ליעל דן כמה זה לא מוסרי בעיניהם להופיע באריאל, עלתה לשידור שרת התרבות לימור לבנת, תקפה בחריפות את השחקנים ואז שיבחה את מנכ"ל הקאמרי נועם סמל שאמנם לא מכריח שחקנים להגיע לאריאל, אבל מתעקש שההצגות שלו יגיעו לשם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

כל הכבוד לסמל וללבנת, חשב לעצמו באותו רגע המאזין הימני-דתי מן הסתם, הם איתנו במאבק על ארץ ישראל. ואז המראיינת שאלה את השרה האם סמל לא מפחד מהתקנות שלה שישללו לו תקציבים, ורק לכן הוא מתאמץ ושולח את הצגותיו לאריאל, ולבנת מיהרה לענות: "לא, לא, אני זוכרת את זה היטב, כאילו זה קרה היום למרות שזה היה לפני יותר משנה, עוד בחרם השחקנים הראשון. זה התחיל ביום שישי בצהריים, אז התפרסם מכתב האומנים. ולמחרת, מיד, כבר ביום שבת בבוקר, עוד לפני שהוצאתי הודעה, נועם סמל צלצל אליי ואמר: אנחנו נופיע".

אופס. גם חסידי ההתיישבות הגדולים ביותר יתקשו לפסוק שהבאת הצגה של הקאמרי לאריאל היא בבחינת פיקוח נפש. ולמרות שידעתי כמובן שלבנת וסמל אינם שומרי שבת, ולא היה כאן גילוי מפתיע, בכל זאת משהו בטבעיות הזו של חילול שבת יחד עם שמירה על העלאת הצגות תיאטרון בכל רחבי ארצנו בלי לוותר על אף שעל, גרם לי להתנער לרגע. לא רק בגלל קדושת השבת, אלא גם בגלל קדושת התרבות. כי רגע, בעצם, על איזו תרבות אנחנו מדברים? האם בטוח שתושבי יהודה ושומרון רוצים לצרוך את התרבות הזו? האם בלהט הוויכוח על תיאטרון באריאל לא עסקנו יותר מדי באיפה זה אריאל ופחות מדי במה זה תיאטרון? או שתושבי יהודה ושומרון אינם שונים מהתל אביבי המצוי, והם רק צריכים להודות ולהלל ולשבח, בלי שמץ ביקורת, על עצם הזכות לארח אצלם את ההצגות האלה?

אני לא כזה פנאט. יש כמובן יצירות תרבותיות מעשירות, אבל בואו נהיה כנים ולא נתבלבל: האם אנחנו קוראים אוטומטית "תרבות" לכל מה שנחשב במדינת ישראל "תרבות"? האם הקונפליקט הוא רק סביב מי מוכן להמשיך ולנסוע עשרים וחמש דקות מצומת ירקון, או שהשאלה היא יותר עמוקה? אולי, כמו אותו מנהל בית ספר וכמו ראשי אקו"ם, גם אנחנו צריכים להיות לפעמים קצת סלקטיביים וביקורתיים?

ואלה דווקא לא התפילין של אריאל זילבר, למרות בניין ה‑770 שרקום על תיק הקטיפה. מדובר בחב"דניק אחר שיצא לי להתפלל איתו השבוע, ולתהות האם הסמיילי הזה, שם על קופסאות התפילין, כל השנה או רק בראש חודש אדר.

צילום סלולרי: ידידיה מאיר

yedidyam@017.net.il