אאא

מפני מה לא עסקת בתורה?

איתא בגמ' (יומא לה:) "תנו רבנן עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל! וכו' עשיר - אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה, אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי, אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר! וכו' רשע - אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה, אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף! וכו' נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים", עכ"ל.

ולכאורה יש להבין, מה ששואלים כל אדם מפני מה לא עסקת בתורה, ולא שואלים מפני מה לא למדת תורה, מה ההבדל בין לימוד ועסק?

ועוד, מה הוא זה ששואלים לכל עני עשיר ורשע ומביאים ראיות נגדם מהלל הזקן, ר"א אלעזר בן חרסום ומיוסף הצדיק, והרי כל אחד מבנ"י יכול לטעון שאין הוא באותה דרגה כמוהם?

מדוע מלשון "תלכו" למדנו את החיוב לעמול בתורה?

כתיב: "אם בחוקותי תלכו", ופרש"י: "שתהיו עמלים בתורה". ויש לחקור, מדוע עמל התורה לומדים חז"ל מלשון תלכו? ובפשטות נראה לומר, שכמו שההליכה של האדם דורשת מכל אחד טרחה ועמל יתירה, כמו"כ ההליכה בלימוד התורה דורשת טרחה ועמל מרובה. אמנם יש לבאר ביתר ביאור, שהרי ע"י ההליכה מגלה האדם מחוזות ומראות שאילו היה נשאר במקומו לא היה מגלה, כמו"כ בלימוד מתוך עמל התורה דווקא מתגלה לאדם מחוזות חדשים בעיון והבנת התורה שטרם ידע מקודם. וזה מה שדורשת התורה מעמנו שנהיה עמלים בתורה, ונגיע נבין ונגלה, עוד עומקים בתוה"ק שטרם שטפה עיננו.

וא"כ זה מה שאומרים לנו חז"ל במ"ש "שתהיו עמלים בתורה" שנשכיל ללמוד בעיון רב שרק עי"כ נוכל להוציא חידושים והבנות יותר עמוקות בלימוד התורה, ולא מספיק שנלמד בעלמא את הדברים כפי שמובאים לנגד עיננו אלא עלינו מוטלת החובה ללמוד בהבנה עמוקה. וח"ו הלומד בלא עמל כאילו לא למד ומביא ע"ע ועל כלל ישראל את כל הכתוב בפרשת בחוקותי.

הטעם שגדולי העולם מחייבים את העשירים, העניים והרשעים

ומעתה מתבאר לנו שהטעם מדוע הלל הזקן ר"א בר חרסום ויוסף הצדיק מחייבים כל אחד את העניים, עשירים ורשעים משום שבזכות עסקם בתורה דווקא זכו למה שזכו. שהרי דייקנו ששואלים אותם מפני מה לא עסקת בתורה דווקא ולא למדת, כי לימוד התורה בלבד לא מספיק שהרי אדם יכול להיות שקדן ולומד בתורה אך בעצמותו יישאר הוא רחוק מתכלית לימוד התורה כרחוק מזרח ממערב.

לימוד התורה תכליתו לשנות לנו את מהותנו וכמאמרם ז"ל לא ניתנה תורה אלא לצרף בהם את הבריות, לתת לנו תוכן עמוק ולעשות ממנו אנשים בעלי מידות ויראי שמיים הקרובים יותר להקב"ה. עלינו מוטלת החובה להפנים את לימודינו לחיים המעשיים ולעשותה תורת חיים כמשמעו. רק העסק בתורה העיון וההתעמקות נותנים לנו את האפשרות להפנים את התורה, לימוד התורה בצורה יבשה מבלי לעסוק בעומק התורה משאיר את האדם בסבך יצריו טבול במידותיו הרעות, רק הפנמת הלימוד ע"י עסק התורה יכולים להביא את האדם לתיקונו, וכמאמרם ז"ל ( קידושין לב: ) בראתי לך יצה"ר, בראתי לך תורה תבלין. התרופה היחידה נגד היצה"ר זה רק העסק בתורה.

והרי כל עשיר, עני או רשע נולדו למצבים מיוחדים שיש להם נטיות וקושי רב בקיום התורה והמצוות שהרי כל אדם נברא בצורה שונה מחברו עם תכונות ורקע שונים ואעפ"כ מוטלת עליו החובה לקיים את רצון בוראו כדבעי. ואפילו יותר מזה עליו להשתמש בתכונות המיוחדים שיש לו לעבוד את בוראו. וא"כ יוצא, שהיהודים האלו בין אם הם עשירים, עניים או עם נטייה לרשעות היו צריכים להבין שהדרך היחידה בה עליהם לנקוט היא דווקא זאת של העמל בתורה מתוך הקושי והדחק, ולעמול בלימוד התורה, כי זו היא הדרך היחידה בה יזכו להשלים את קומתם הרוחנית ולתקן את אשר עוותו, וכמו שמצינו בהלל הזקן, ר"א ב"ח ויוסף הצדיק שממש מסרו את נפשם בלימוד בתורה ובעמל התורה זה הדבר היחיד שיביא אותם לשנות את מהותם ויצליחו לעמוד במטלות של כל בן ישראל בכלל והם בפרט על אף הקושי שבדבר.

ועתה מובן מדוע באים בטענה על פשוטי האדם ומביאים להם הוכחות מצדיקי עולם והתשובה לכך היא משום שעל כל אדם מוטלת החובה להגיע לדרגות רוחניות גבוהות השייכות לו, השאיפה לגדול היא תמיד חובה, וכמו שארז"ל (תדא"ר פ' כה): "לעולם חייב אדם לומר מתי יגעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב" – לומר - דהיינו לשאוף!! חייב האדם תמיד, השאיפה תמיד תעשה אותו יותר טוב, והאפשרות והיכולת נמצאת, רק על האדם מוטלת החובה לרצות. וכאן העסק בתורה דהיינו עמל התורה היא הדרך היחידה.

על מה בוכה הקב"ה בכל יום ומדוע

ואיתא עוד בחגיגה דף ה: ת"ר שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום, על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שא"א לעסוק בתורה ועוסק ועל פרנס המתגאה על הציבור, עכ"ל. ויש להבין מהו העניין שהקב"ה בוכה, מהו עניין הבכי? ועוד מדוע בכל יום?

ויש להבין בנוסף, כיצד נמצא מישהו שאינו יכול לעסוק בתורה וכי ישנו מישהו הפטור מלימוד התורה עד כדי כך שהגמרא מעידה עליו שא"א לו לעסוק בתורה והרי ידוע שחובת הלימוד חלה על כל אדם וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת הלכה ח' וז"ל: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה", עכ"ל. ועייו מ"ש הכסף משנה (שם) בזה והדברים טעונים ביאור.

ונראה לבאר שעניין הבכייה הינו הרגשת ההחמצה הכללית, דהיינו שהיה ביכולתו של האדם להשיג דבר מסוים וצפוי, שמשום מה לא הושג והבכי מראה על העצבות בהחמצת התגשמות המטרה וכמו מה שמובא עניין הבכי גבי הגר המצרית וישמעאל בנה ( בראשית פרק כא פס' טז), כמ"ש: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ", ע"כ. וידוע מה שמובא בספה"ק שכל דבר שמובא לראשונה בתוה"ק הוא המפתח לביאור העניין. והנה כאן הגר ראתה כי כלתה אליה הרעה ובנה ישמעאל עומד למות, הרגישה החמצה גדולה. וביאור העניין הוא, כי בוודאי ידעה את גדלותו של אברהם אבינו, וידעה שממנו עתיד לצאת כל עם ישראל שיקיימו את תכלית העולם ויקבלו את התורה לדורי דורות. והיא רצתה לקחת חלק בזה ולהיות חלק מהתהוות עם ישראל וראתה בבנה ישמעאל את התגשמות העניין וממילא אם הוא הולך למות אין לך החמצה יותר גדולה מזה. כי עי"ז מאבדת היא את חלקה בהתהוות עם ישראל ובתכלית העולם.

הנה הגמרא שוב לא מונה עניין לימוד תורה בכדי אלא דווקא העסק בתורה, העמל והעיון בעומק הלימוד ולא הלימוד השטחי והקל. ולכן מובן שמ"ש על אותו שא"א לו לעסוק בתורה, אינו מדובר על לימוד רגיל כי זה כל אדם חייב וכש"כ הרמב"ם, אלא כאן מדובר על העמל והעיון בלימוד התורה.

ועכשיו מובן לנו עניין הבכי שבוכה הקב"ה כביכול על הרגשת ההחמצה של אי התגשמות התכלית והאמת. וכגון הפרנס שזכה לשרת את הציבור בנאמנה ולעסוק בכל צרכיהם נוטל הוא את כל שכרו במחי יד במה שמתגאה הוא על הציבור. וכמו"כ אותו שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק כמה עצוב לו להקב"ה על אותו אחד שיש לו את כל הכלים והאפשרויות ואינו מנצלם כראוי. וכן אותו שא"א לו לעסוק בתורה ומצבו יותר גרוע מכל אחד אחר, עשיר ועני, שע"פ ההלכה פטור הוא מלעסוק שיש לו ממש פטור ואעפ"כ עוסק כמה קשה היא הרגשת ההחמצה, מה הביא אותו לפטור זה, כמה חבל על כוחותיו אילולי לא היה בא לכלל פטור זה מה גדולים היו יכולותיו וכוחותיו בעסק התורה. ולכן יושב הקב"ה ובוכה עליו בכל יום, בכל יום חדש יכל להגיע למעלות גבוהות ונשגבות יותר מהיום הקודם.

נמצא מדברי גמרא זו שוב החובה לעמול בתורה ולא רק ללמוד באופן שטחי ואדרבה מי שאיש בידו ללמוד בעמל ועיון ולא עמל אלא לומד בצורה שטחית הינו לימוד חסר תועלת שעליו יושב הקב"ה ובוכה בכל יום, וכן מי שע"פ הטבע אינו יכול לעמול בתורה אלא רק בצורה השטחית ביותר ואעפ"כ עמל ויגע גם יושב ובוכה הקב"ה על מה הביאו למצב זה ועל איבוד יכולותיו.

סתירה בטעמי הקללות

ועתה יש לנו להבין שהרי בפרשת בחקותי כתוב 'אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו', וכתב רש"י דהיינו שתהיו עמלים בתורה, וממשיכה התורה 'ואם לא תשמעו לי ולא תעשו' וכו' , ופרש"י להיות עמלים בתורה - משמע מכאן, שהקללות באות ח"ו על שונאיהם של ישראל מחמת אי העמל התורה, ומאידך בפרשת כי תבוא יש טעם אחר לקללות, והוא תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", והרמב"ם (בסוף הלכות סוכה) כתב באריכות בענין עשיית המצוות בשמחה.משמע מכאן שטעם הקללות ח"ו הוא משום עשיית המצוות בלא שמחה.

וההסבר לכך הוא, שעמל התורה מביא שמחה, והשמחה מביאה לידי עמל התורה, בן אדם ששמח מוכן לעבוד קשה, ומצד שני כתוב בספר החינוך (מצוה יז) שאחר הפעולות נמשכים הלבבות, דהיינו מה שאדם עושה משפיע על רגשותיו. וזאת הסיבה שאב אוהב את בנו בלי גבול, והבן אוהב את האב אהבה עם גבול, האב השקיע בבן מלידתו ועד בכלל, ולכן אוהב אותו, כי אחר הפעולות האלו נמשכים הלבבות. משא"כ הבן אינו משקיע באביו, ולכן אינו נמשך באהבתו אליו כמו אביו. ואותו דבר אם נעמול בתורה יהיה לנו שמחה, ע"י עמל התורה יהיה בנו שמחה בלימוד התורה. וזהו יסוד עמוק ורחב מני ים.

האם מותר להנות הנאה עצמית בלימוד התורה?

ואחר שמבינים את כל זה יש לציין את דברי האגלי טל בהקדמתו "ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תוה"ק ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כ"כ לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבה, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה [ועיין פירש"י סנהדרין נ"ח. ד"ה ודבק] ובזוה"ק דבין יצה"ט ובין יצה"ר אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה. יצה"ט מתגדל מתוך שמחה של תורה. יצה"ר וכו'. ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה או עכ"פ לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו עוד מגרע כח המצוה", עכ"ל.

ויוצא לנו מדברי האגלי טל דעיקר מצוות לימוד התורה הוא דווקא להיות מתענג ונהנה מלימודו, ואז נעשים דברי התורה חלק מגופו ורק ע"י ההתענגות בלימוד התורה נעשה הלומד דבוק לתורה. ולפי דברינו האמורים לעיל ביישוב הסתירה בטעמי הברכות ובקללות מובן, שהשמחה וההנאה באים רק וע"י הלימוד עצמו והעמל והעיון בו. ואז זוכה להיות דבק בה' יתברך.

עמל התורה תנאי להשראת השכינה

ואיתא בגמ' ברכות (ח.) "אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", עכ"ל.

ומבואר מגמרא זו, שמיום שנחרב ביה"מק אין לו להקב"ה נחת רוח כלל וכלל חוץ ממי שנמצא יושב ועמל בתורה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ורק מי שיושב בד"א של הלכה גורם נחת רוח ליוצרו. ואיתא שפיר נמי הא דאיתא במס' שבת (ל:) "ושבחתי אני את השמחה שמחה של מצוה ולשמחה מה זה עשה? זו שמחה שאינה של מצוה, ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה", עכ"ל.

ויש לפרש לפי האמור לעיל, שאין שכינה שורה כמ"ש לעיל שאין לו להקב"ה בלבד אלא ד"א של הלכה, וזה בא דווקא ע"י שמחה של עמל התורה בדווקא, ואז זוכים אנו להשריית השכינה.

יה"ר שנזכה לעמול בתורה מתוך רחבות הלב ועי"ז נזכה לשמחה ושתשרה בתוכנו השכינה הקדושה.

הרב אברהם בליקשטיין הוא ראש כולל "דרכי מבשר ישראל"