אאא

עצמו לרגע את העיניים וחשבו על יהדות ויהודים בארץ הקודש בלי ש"ס. בלי מאות בתי ספר וגנים על טהרת הקודש (עם ליב"ה ומיצ"ב אמנם אך רק מכורח הנסיבות), בלי רשת 'אל המעיין', בלי מאות אלפי יהודים מסורתיים שהפכו כמעט לחרדים ובלי עשרה ויותר מנדטים שבלעדיהם גם חמישיית המנדטים הקבועה של הציבוריות החרדית האשכנזית היו נדחקים לקרן זווית אפלה.

עוד כמה רגעים בעיניים עצומות ואז תיזכרו גם בהסכם אוסלו, בכיסא החם של התנועה במעשיהו, במאות מינויים וגו'בים מיותרים ובקרבות הרבנות הבלתי פוסקים. אין מה לדבר. המאזן של זה מול זה הוא ביתרה עצומה לצד החיובי.

אחד ממפעלותיה היות ברוכים של התנועה הוא המאבק הפרלמנטרי המתנהל ממש בעיצומם של ימים אלה, למען החוק המאפשר לרבנים הראשיים הנוכחיים להתמודד פעם נוספת. כמות האנרגיות המושקעת בחוק זה בלתי נתפסת. עשרות חברי כנסת גויסו באמצעי שכנוע שונים (בעיקר עדתיים) כדי לתמוך בחוק. אישים בכירים בקהילות מעבר לים נרתמו לנושא בכל מאודם (ראה בפירוש רש"י דברים ו' פסוק ה') ושיחות אינספור נערכו מאחורי הקלעים.

החוק עדיין זקוק להצבעה נוספת בכנסת אך התוצאה הסופית אינה מוטלת בספק: מה שלא הצליחו רבנים ראשיים לדורותיהם במשך ארבעים שנה לעשות, עומד להתרחש לקראת הבחירות הבאות בבית יהב בראש חודש ניסן דשנת תשע"ג.

אין ספק שיהיו חגיגות גדולות כאשר החוק יירשם בספר החוקים של מדינת ישראל. יחגגו בבית יהב (ורק בלשכה אחת) ויחגגו בעוד כמה מקומות ידועים ומפורסמים יותר. כלום ייזכר אז אחד החוגגים כי מאבק על חוק זה התרחש לראשונה בדיוק לפני שלושים שנה? כלום יזכיר אחד הנואמים כי גם אז נבחרו רבנים בראש חודש ניסן וכבר אז החל כמה חודשים קודם לכן קרב נואש כדי לאפשר לנוכחיים דאז להתמודד פעם נוספת? מסופקנו מאוד.

יורשה לנו לשער שהנושא לא יוזכר אפילו במילה. ולא בגלל העמילן שהצטבר מאז במוחות. הזיכרון המופלא של צמרת ש"ס הוא לאות ולמופת. זה לא יוזכר משתי סיבות. האחת, מי שהובילה את ההתנגדות לחוק דומה בשני העשורים האחרונים הייתה ש"ס בכבודה ובעצמה. יען כי המכהנים לא היו לרוחה. הסיבה השנייה איננה נחלת הכלל אך במקומות הקובעים בש"ס היא צרובה היטב בזיכרון. וכך כתוב שם: אם חוק דומה היה מתקבל לפני שלושים שנה לא הייתה קיימת כלל ועיקר התנועה להחזרת עטרה ליושנה.

זה לא פלא אפוא שהיחיד שהעלה באוב את הנושא הרגיש, אם כי בהקשר אחר, היה האאוטסיידר הרב אריה דרעי. הצמרת הנוכחית מצדה מעדיפה לשכוח ולהשכיח. בראיון שהעניק לפני מספר חודשים לעמיתי אבי בלום ציין דרעי שלושה גורמים שהביאו להקמת ש"ס בשנת תשד"מ. ושלושתם אירעו בשנה שקדמה לה. פרישתו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל ממועצת גדולי התורה של אגו"י, הצלחת הרשימות הספרדיות המקומיות בירושלים, בני ברק וטבריה והחוק לביטול ההגבלה על רבנים ראשיים מלהתמודד על קדנציה נוספת שלא עבר בכנסת.

דרעי לא דירג את שלושת הגורמים לפי סדר חשיבותם. ויפה עשה. דירוג אמיתי היה מגלה כי דווקא הגורם האחרון שמנה הוא הראשון במעלה. עם כל הכבוד לניסים זאב הירושלמי, פנחסי הבני ברקי וכהן הטברייני, היכולת שלהם להקים מפלגה ארצית לכנסת מקבילה לזו של חברי חוג להטסת עפיפונים שינסו לשגר טיל שיוט בין יבשתי. רשימה ארצית של החבר'ה האלה (ואין שמץ של זלזול במה שעשו) לא הייתה עומדת עשר דקות בלחצים שעמדה התנועה הכלל ארצית בראשותו של מרן הגר"ע יוסף.

והוא לא היה עומד ליד עריסתה ונוטל חלק פעיל, ובוודאי שלא מוביל, אם התגא הרשמית של רב ראשי לישראל היה עדיין מונחת לראשו. מקורביו מספרים כי כאשר באו אליו עם ההצעה להקים מפלגה ספרדית הוא השיב להם בכהאי לישנא: לא עזבתי פוליטיקה אחת (תככי 'היכל שלמה', י.ר.) כדי להיכנס לפוליטיקה אחרת. לבסוף נענה ונתרצה. לו כיהן אז כרב ראשי, ההצעה לא הייתה עוברת על סף דלתו.

אז למי תודה ולמי ברכה? לשר המשפטים דאז, משה ניסים. השר שאביו הפסיד בבחירות בשנת תשל"ג למרן הגר"ע יוסף לא היה מוכן לחשוב אפילו על אפשרות של ביטול הגבלת הכהונה לעשר שנים בלבד. הטענות שהשמיע נראות לקוחות היישר מפיהם של כמה חברי כנסת בדיוני ועדת החוקה לפני שבועיים על חוק הרבנות הראשית. לא מעבירים חוקים פרסונליים. למה דווקא רבנים ראשיים ולא נשיאים ומבקרי מדינה, שכהונתם מוגבלת ואינם רשאים להתמודד פעם שנייה. ובכלל. למה לשנות סדרי בראשית רק בגלל שזה מתאים לבן אדם אחד.

בניגוד לדהשתא, אז הטיעונים עבדו יפה. לא בגלל האמת הפנימית שלהם (אם יש כזאת בכלל) אלא מפני שהשר ניסים הצליח לארגן קואליציה כמעט מקיר לקיר נגד הצעת החוק. אפילו פגישה של הרבנים הראשיים דאז עם ראש הממשלה מנחם בגין לא עזרה. "אין לי כוח להיאבק מול ניסים", אמר להם בגין, שאותות המחלה שגרמה לו לפרוש מאוחר יותר מראשות הממשלה ניכרו בו היטב.

לקואליציה של ניסים חברו גם המפד"ל (אז בשיא תפארתה עם שנים עשר מנדטים) ואגודת ישראל. הראשונים - שספגו ממנו ביקורת נוקבת במהלך עשרות שנים על התנהלותם הדתית הפושרת, והאחרונים - שדווקא היו מעוניינים בהמשך כהונתו של הגר"ע יוסף אך התנגדו נמרצות לרב הראשי האשכנזי שלמה גורן, שכבר הקדיח קודם לכן את תבשילו בפרשת היתר הממזרים. מאחר והיה ברור כי אם יתמודד הנ"ל הוא ינצח בקלי קלות בגלל התמיכה של המפד"ל ומפלגת העבודה, הם נאלצו בלב כבד להתנגד לחוק שניסו מקורבי הגר"ע יוסף להעביר.

שניים מהמקורבים שריכזו אז את המאמצים להעברת החוק אינם כיום בש"ס. בנו של הגר"ע יוסף, הגר"ד יוסף והרב אריה דרעי. לימים סיפר דרעי כי ביום הכתרתם של הרבנים הראשיים החדשים, הגר"א שפירא והגר"מ אליהו זצ"ל, שררה אווירה קשה בביתו של מרן הגר"ע יוסף.

כעבור עשר שנים סיפר דרעי כי מי שהפיג את הקדרות היה הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, שנכנס לחדר ואמר: "אתם עוד תראו שמעז יצא מתוק". מיד אחר כך יצאו הנוכחים בריקוד שתוגה ושמחה שימשו בו בערבוביה. שנה לאחר מכן הוכתר מרן הגר"ע יוסף כנשיא מועצת החכמים ולימים לא רבים הפך למכתיר הרבנים הראשיים.

הרב כדורי זצ"ל והרב עובדיה יוסף שליט"א (צילום: פלאש 90)

שכחו להיות יהודים

מה היה קורה אילו הבחין בנימין נתניהו במיקרופון שהוצמד לגבו בביקורו אצל הגר"י כדורי בחודש תשרי תשנ"ח

את הרגע הזה לא ישכח בנימין נתניהו עד יומו הפוליטי האחרון. במהלך אחת עשרה השנים שחלפו מאז הוא עבר טלטלות שכל אחת מהן הייתה מרסקת פוליטיקאי אחר (אלא אם כן קוראים לו שמעון פרס) ומצמידה לו את התואר לשעבר. החזרה המופלאה שלו לראשות הממשלה היא פועל יוצא של תכונה אחת שאי אפשר לקחת ממנו. נתניהו הוא איש שיודע להפיק לקחים. הוא לומד, הוא מתחקר את עצמו והוא יוצא עם תובנות שגורמות לו להמציא את עצמו מחדש.

שתיים מתוך התובנות שהפיק מאותו רגע מר ונמהר הן בעצם סוד ההצלחה שלו בקדנציה הנוכחית. הוא לא מתגרה באליטות השולטות אלא מנסה להתחבר אליהן והוא מייחס לתקשורת כוח מאגי ביכולתה להפיל ולהעלות ראשי ממשלות.

עם תובנה שלישית הוא עדיין מתמודד ומזגזג לנוכח האילוצים הפוליטיים. הוא יודע שהברית עם החרדים היא יסוד האיבה נגדו בחוגים נרחבים אבל בלעדיהם הוא לא היה חוזר לראשות הממשלה. מעקב אחר התנהלותו בשבועות האחרונים מלמד כי הוא מתחיל להרגיש שהאווירה הציבורית מחייבת אותו לחשוב על הפרת הברית ההיסטורית.

ביום בו ביקר בביתו של הגר"י כדורי הוא בסך הכול רצה קצת להחניף למנהיג רוחני חרדי ולחזור הביתה בשלום. הביקור שנערך בין כסה לעשור היה גם סוג של אמירת תודה. בבחירות בהן זכה לראשונה בראשות הממשלה נישא נתניהו על גבי אהדה כלל ציבורית חרדית (נתניהו טוב ליהודים, מי היה מאמין) שאחד מיוצריה היה המקובל הישיש הגר"י כדורי.

מספר שבועות לפני הבחירות, כאשר עורכי הסקרים התחרו מי יעניק לפרס יותר אחוזי תמיכה במרוץ לראשות הממשלה, ביקר נתניהו בביתו של הצדיק בשכונת הבוכרים ושמע ממנו נבואה גלויה: עוד כמה שבועות, הבטיח איש הרז והמסתורין הצופה בעליונים, אתה תהיה ראש הממשלה. נתניהו היה אז החילוני היחיד שהאמין.

אולי הייתה זו התחושה שהוא נמצא במקום בו הובטחו לו הבחירות שגרמה לו לאבד את תחושת הזהירות הטבעית. יתכן גם שהוא רצה להפיק מהביקור תשדיר לקראת הבחירות הבאות. כך או כך, הוא לא בא לשם לבדו אלא מלווה בפמליה של עיתונאים וצלמים כחול אשר על שפת הים. אנשיו הכניסו את העדר אל החדר לתצלום פוטו אפ, נתניהו והמקובל נשארו לבד רגעים ספורים (וגם זה בשביל הפוזה של נתניהו מצד אחד ואנשי החצר מצד שני. וכי על מה היה לדבר?) ויצאו ביחד אל חצר הבית.

בדרך החוצה נדבק לנתניהו אחד משדרי 'קול ישראל' כדי לתפוס עמדה טובה יותר לקראת מסיבת העיתונאים המאולתרת שעמדה להפתח בתום הביקור. הוא עצמו לא הבחין בכך שהמיקרופון שלו פתוח. בעודו טרוד בתפיסת המיקום ובתוך כל הרעש הגדול הוא גם לא שמע מה שנאמר בין שני האישים רמי הדרג היוצאים החוצה.

רק כאשר האזין להקלטה לקראת העליה לשידור לקראת מהדורת החדשות הקרובה הוא הבין איזה אוצר אינה לידו המזל הטוב. אפילו שיחה מאראלה במפעל הפיס לא הייתה גורמת לו אושר גדול יותר. בתוך בליל הקולות והרעשים הוא שמע את נתניהו לוחש לתוך אוזנו של המקובל כי "השמאלנים האלה שכחו מה זה להיות יהודים".

הדברים הדהדו בחלל הציבורי כרימון הלם שהתפוצץ בחדר סגור. הצעקה הגדולה שקמה לימדה שגם ציבורים שאין להם זיקה ליהדות שורשית עדיין נעלבים כשראש ממשלה בישראל מוציא אותם מחוץ לגדר. מאחר ומרבית העוסקים בתקשורת שייכים לסקטור האמור הם הכריזו עליו מלחמת לחיים ולמוות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

כבר באותו ערב שודרו במהדורות האלקטרוניות תמונות מתוך הביקור בהן נראה נתניהו רוכן לעברו של המקובל רב השנים בתנוחה של כאילו קבלת מרות. התמונות תיעדו שניות ספורות מתוך הביקור והפוזה 'המקוממת' הייתה פועל יוצא של הבדלי הגובה בין ראש הממשלה התמיר והמקובל כפוף הקומה אבל לך תספר את זה לצופים בבית. בטח שלא יעשו זאת אלה שכמה שעות קודם לכן הוגדרו כמי ששכחו להיות יהודים.

האם הייתה זו הסיבה היחידה לנפילתו של נתניהו בבחירות שנערכו לאחר מכן? נתניהו עצמו סיפק בהתנהלותו הכושלת עוד כמה חומרים לבעירה כמו: ההתנהלות הכושלת של לשכתו (בערך מה שקורה היום, במובן זה נתניהו לא למד או שלא מסוגל ללמוד שום דבר; כל זמן שהבית מנהל אותו ולא הוא את הבית, הבלגן יימשך) וההסכם הכושל של וואי פלנטיישן (חברון תמורת כלום) שעורר עליו את זעמו של הימין. אבל אף אחת מההתנהלויות האמורות לא הייתה עילה לתבוסה כה מחפירה בבחירות הבאות. ההתגייסות של האליטות והתקשורת העצימה כל טעות שלו ויצרה דעת קהל שרק חיכתה למשיח שיבוא וידיח אותו מראשות הממשלה.

בניגוד לתסריטים אחרים במוסף זה, השאלה מה היה קורה אילו לא, מחייבת דמיון עשיר במיוחד. אם נתניהו היה נזהר ממיקרופונים, שומר על כבודן של השכבות השולטות במדינה ומחשב כל צעד שלו לפי הכותרות בתקשורת הוא לא היה מאבד את ראשות הממשלה בשנת תשנ"ט.

או אז לא היו קורים הדברים הבאים ושימו לב לרשימה הארוכה הבאה: אהוד ברק לא היה מכהן כראש ממשלה. הוא לא היה נגרר למו"מ עקר עם ערפאת שכישלונו הצית את האינתיפאדה השנייה. אריאל שרון לא היה גובר על ברק הכושל בעשרים וחמשה אחוזים (בעקבות טעות של נתניהו, שלא הסכים להתמודד על ראשות הממשלה בלבד, ודרש גם בחירות כלליות. ש"ס התנגדה וכו'). שרון לא היה מנצח לאחר מכן את נתניהו בפריימריז לראשות הליכוד וזוכה בבחירות הכלליות בהפרש שאפשר לו להכניס את לפיד לממשלה במקום החרדים. גזירות תשס"ג לא היו מתבצעות. ההתנתקות לא הייתה עולה כלל על הדעת ויתכן מאוד שאריאל שרון היה היום יושב בחוה וכותב זיכרונות ולא מוטל כאבן שאין לה הופכין בתל השומר. על החלק האחרון כשלעצמו אולי אין להזיל דמעה, אבל על כל היתר יש גם יש.

המסקנה:

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.