בין חלאד הערבי לחגי החרדי
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

את ג'מאל מכירים כולם. ג'מאל הוא איש התחזוקה בבית הכנסת המרכזי שבו לומדים זה לצד זה מאות אברכים בני תורה בכמה מסגרות שונות. ג'מאל ייהד את עצמו לדעת. לא פעם ולא פעמיים זוכים אברכי הכוללים לשמוע שיחת חיזוק או מילות התעוררות מפי איש התחזוקה.

כשיראה ג'מאל מאן דהו מתעכב קמעא בחדר התה בחודש הרחמים והסליחות, מיד תשמע מפיו זעקת "אלול" עזה וצורמנית. והאברך, מיותר לומר, מזרז את צעדיו ומחישם. כבר עתה מזכיר ג'מאל ליושבי המקום כי ימי השובבי"ם בפתח "וחדל ליצנות" כלשונו.

בן נוח זה, יודע להבחין ולהבדיל בין שנינות יהודית עוקצנית לבין הערה הניתנת לו ע"י בעלי המקום. כשג'מאל שומע "חיזוק" דוגמת בדיחה טובה או וורט טוב על הפרשה, חזקה עליו כי בני הכולל ידעו על כך עד צהרי היום. כזה הוא ג'מאל - ערבי מאנט'ש.

לא מן הנמנע לומר כי רוב בתי האברכים לפני ולפנים, מוכרים לו לאיש התחזוקה, שכן ידיו ידי זהב והמחירים שאותם הוא דורש תמורת עבודת כפים כזו או אחרת, בהחלט סבירים. משכך, יודע ג'מאל טפח או טפחיים על הנעשה בחדרי חדריו של הציבור החרדי ואך טבעי שקונן הוא מרות עם הסתלקותו של גדול הדור מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בתחילת זמן החורף.

לאיש התחזוקה הנחמד, בן כצלמו וכדמותו, חלאד שמו. ואם לא נכתבו עד עתה תולדות אלו אלא בשביל חלאד זה, דיינו. בוקר בוקר בשנה האחרונה מתלווה הבן עם אביו, ויחד בכוחות משותפים מעבירים מגב ושוטפים כיור למען שמו באהבה.

"המורה חולה", הוא מסביר לכל מי שתמה מה לנער בן שבע עשרה ולעבודת כפים. "מקומך בספסל הלימודים", מנסים האברכים לטעת בו קצת דעת, אך הוא מונח עדיין שם, בתשובה משנות השישים "המורה חולה". נו שוין, אולי עדיף באמת שתישאר במצבה..

פעם, בין סדר אחד למשנהו, העזתי פני והקשתי "תגיד חלאד" - "הכסף, בשביל מה אתה צריך אותו. לשם מה אתה עובד וטורח כל כך". והוא, כמו ציפה לשאלה זו מששת ימי בראשית, התיישב על המדרגה, שילב רגליו לישיבה מבית אבא והחל להסביר. "תבין", הוא אמר, "רק להחזיק אייפון היום עולה המון כסף", וכך היה יושב ומתאר תיאורי ממון כל אותו הלילה אלמלא הבחין כי בתחילת השיחה כבר הייתי "אינני" ורגלי יחד עם שאר אברי גופי נדדו הרחק לסטנדר המחזיק על גביו את 'טור יורה דעה' מחכה שאשוב.

שבתי לסטנדר, אך ה' עדי לא הייתי שם. ראשי נדד הרחק משם, מחשבותיי הונחו בנער אחר, אף הוא בן שבע עשרה - ולהבדיל אלפי הבדלות, יהודי כשר הוא. חגי, בן אחי הבכור, העוסק בשעות אלו בהוויות אביי ורבא, מנסה מן הסתם להבין את החילוק בין שהיה והטמנה, בין חנניה ובין חכמים. בין "תתאה גבר" לבישול בחמה ובתולדותיה. וליבי נעצב. נעצב, שכן חגי טרוד מאד היום. ולא, הוא אינו חולה במחלה חשוכת מרפא חלילה. בריא הוא, נער תמיר ויפה עיניים. אך טרוד בהחלט.

בכיסו, מונח דף לבן שדומה כי הוקלד במכונת כתיבה, כזו מן הדור הישן עם סיכות ושיניים. הדף לבן אך צבע הכתב אדום. זהו מכתב רשמי בלמ"ס מאת צבא ההגנה לישראל שהודיע לחגי חסר האונים, כי מעתה אם לא יתייצב מיידית לקבלת מדים, נעליים גבוהות ותג, הרי הוא "עריק" על כל המשתמע מכך. וחגי אינו עריק, בהחלט שלא. הלזו עריקות תקראו?

עם שחר משכים הוא לתפילה בישיבה ולאחר ארוחת בוקר קלה (קיצוצים רבותי, קיצוצים) מיד מסתער הוא על גמרתו הבלה, מתאמץ להבין את דברי ר"ת או אם תרצו את דברי החברותא בהבנת דברי התוספות. כך ארבע שעות הוא עמל, לא עבודת כפים, עבודת מוחות.

אייפון? הוא לא יודע מה זה. הוא עדיין מתלהב מהסמסונג הכשר החדש שהרי בלוטוס' ופנס יש בו. כך בצהריים, כך בערב וכך בלילה, חגי עמל ועוסק בתורה. שומר עלי, עליך ועל חלאד. כסף, הוא לא צריך, "לשם מה" הוא שואל. ועכשיו, חגי בסכנת עריקות. הבנתם?

פעם, בין ארוחת ערב לעיכולה, הוא מתקשר. "תגיד דוד", הוא מנסה לכבד, "מה עושים?" - ואני, שמא רוח שטות נכנסה בי או שאולי ליצנות נזרקה במילותיי (ג'מאל לא היה שם להרגיע) השבתי "תשנה את שמך לחלאד".

הוא היה בהלם, גם אני. ואז סיפרתי לו על חלאד שעובד ומשתכר יפה, מאד יפה. ומשום מה 'כלא שש' לא מפחיד אותו ו'עריקות' היא לא מילה שסובבת אותו. חלאד כבר עמל על טיפוח חייו העתידיים, מן הסתם כבר שם עיניו על שטח אי שם בין 'בית נקופא' לאבו גוש שבו יבנה במו ידיו את ביתו. חיים שלווים נטולי חובה אזרחית ומלאי זכויות כלכליות. "חלאד מאושר", הסברתי לו, "למה שגם אתה לא תהיה כזה".

ובאמת, במה שונה חגי מחלאד. טוב, כמובן שחגי שונה - הוא יהודי בן תורה, ובמקרה גם תורם למדינה לא מעט בתוספת שעות תורה והלכה. וחלאד ערבי. זהו ההבדל. הפשוט, הידוע והמקומם כל כך. שימו לב, מדינת ישראל לא ערוכה דיה לגייס את בני המגזר הערבי. זה הכל. וזה לא שיש חשש כל שהוא מגיוסם של בני דודינו לשורות הלחימה.

גיוס ותרומה למדינה, אינה בהכרח בשדה הקרב.

צאו וראו, סניטרים ועובדי שירות בני מיעוטים למהדרין, התורמים למדינה תחת ישיבה בבית כלא סגור. חשש מגיוס ערבים כבר אינו סיבה, גם דמגוג זול יוותר על החילוק ההזוי הזה. הסיבה היא פשוטה; המדינה אינה ערוכה לכאוס מוחלט שייווצר מן הסתם כאשר שלושה לוחמי מג"ב ינסו, כן רק ינסו, להיכנס לשכונת 'סילוואן' ולעכב את מחמוד או את יאסר בשל אי ציות לתמרור עצור, סליחה, לצו גיוס.

זה לא יקרה! בדיוק כמו שזה לא קורה ולא קרה ביובל האחרון. סילוואן ומזרח ירושלים הם אוטונומיה לכל דבר. חוקים בסיסיים וגם שאינם לא נאכפים שם אלמלא סיבה ביטחונית חמורה. אז גיוס? לשם מה?? אבל חרדים, זה כבר עניין אחר. להיכנס למאה שערים, זהו חלומו של כל מגבניק. כל שכן לבית וגן, להר נוף או לשכונותיה של בני ברק. ממה יש להם לפחד? "מריח של קוגל"?? (כמו שהתבטא בפני לוחם מג"ב. עפ"ל) מתגברים!

אני בספק, אם הטענה הזאת של איפה ואיפה בין ערבים לחרדים תעבור את מבחן בג"צ. גם הם, אנשי ממלכת השן, אנשי השמאל, יתקשו לתת חילוק הוגן בין 'עריקותו' של חגי לבין 'אי התערבות בחייו הפרטיים של חלאד'.

מה יקרה באמת אם בשעה שבה ייתפס חגי או אי מי מחבריו תעלה מפיהם טענת "איסלם" האם הם ישוחררו לאלתר או שרק בת שחוק תעלה על פניו של שר בית הסוהר. או שמא בכלל הם יבוקשו להוכיח זאת על ידי דקלום אי אלו פסוקים מספרו של מוחמד.

חלאד אגב, כלל לא בקיא בקוראן. לתשומת לבכם.