אאא

הם הגיעו לאחל מזל-טוב לחתן נוחי, ובעיקר לעשות כבוד לאבי הבן, קינג מאיר – פרוש, בשמחה המונית שהפכה למפגן כוח מרשים. אבל בפתח אולמי קינג דיוויד, עם הגיעו לשמחה כאורח, היה זה דווקא מוישה גפני שהציג בפני הנוכחים מפגן כוח - גדול יותר מזה של המארח.

זה קרה בשבוע שעבר, בלילה שבין רביעי לחמישי. בבוקרו של יום חולקו בתיבות הדואר בבני ברק רבבות גיליונות 'קול העיר', וכמה ממנהלי המוסדות – גם כאלו המתגוררים בירושלים, הספיקו לעלעל דף אחר דף ולהגיע לפסקה שהופיעה בשולי המדור שאתם קוראים כעת.

תחת הכותרת: "הם לא מ-פ-ח-דים", הובא שם סיפורם של האברכים הירושלמים שהעזו לקום ולהשמיע את זעקת ההורים העשוקים, ולא סתם ברחובה של עיר אלא בכיכר הכי מרכזית - בוועדת הכספים של דגל התורה.

"האברכים האמיצים", נכתב כאן בשבוע שעבר, "דיברו ברחל בתם הקטנה. היא ואחיה: על מנהלים שנוסעים בג'יפים ומתדלקים בהוראות הקבע של ההורים, על היעדר פיקוח מינימלי מחד והקפדה דרקונית על תשלום חודשי מלא מאידך, על הורים שקורסים תחת הנטל, על עובדי הוראה שנרמסים. על כל אלה".

בסופו של דבר לא גזירות נתניהו, לא איומי ליברמן ואפילו לא מאמרי יאיר לפיד, אלא תשלומי שכר הלימוד המופקעים, הם שמרוקנים את כיסי ההורים מדי חודש בחודשו. את השאלה ששאל יאיר לפיד בטורו האחרון, את השאלות שהטיחו השבוע חוקרי יחידת לה"ב במנהיגי הסיקריקים, אצלנו שואלים כבר שנים, רק בשקט-בשקט: איפה הכסף?

אבל עם כל הכבוד להורים שהעזו (יש כבוד, ובכמויות), הציטוטים המפתיעים באו מפיו של מקבל הפנים - יו"ר ועדת הכספים, שניפק טקסטים שלא נשמעו עד כה בממסד החרדי, בוודאי שלא מהקודקוד הפוליטי הכי בכיר במגזר.

לא רק שגפני קרא להורים להתאגד ולהקים ועד הורים ארצי שיישב עם המנהלים, יעשה פילוח של כלל העלויות ובדיקות עומק של כל נושא התקצוב, הוא אף עודד אותם מוראלית, נתן להם זריקת מרץ ולקינוח שאל אותם איך הם מעזים, הכיצד הם לא מפחדים?

כשנסתיימה הפגישה, גפני לא התחמק, לא טייח, לא מרח, לא הסביר שהוא אינו נוהג להדליף מידע מפגישות סגורות. לציטוט ולייחוס הוא עמד מאחורי כל מילה שנאמרה: "המחאה החברתית שהתחוללה בקיץ האחרון השפיעה גם עלינו. הורים לא מוכנים לשלם בלי חשבון, גם מורות וגננות לא מוכנות שיפגעו להן בזכויות".

את הדברים הללו קראו המנהלים ולא הבינו מאיפה זה בא להם. הם, שהתרגלו להיות אדוני הארץ והכביש (ויודגש בפעם המי-יודע-כמה: לא מדובר בכולם, אבל יש מתוכם כאלו ויותר מדי), לא רגילים לקבל הטפות מוסר מהורים ומחברי כנסת. המודל, על-פי תפישת עולמם, אמור להיות הפוך: הציבור ונציגיו אמורים לשרת את המנהלים, כי לכך נועדו.

ולכן, כשהם פגשו בגפני בפתח האולם, הם התפרצו כמו גייזר, בנימה ובטון של מורה הגוער בתלמידו.

"תעסוק במה ששלחו אותך", זרק אחד מהם לכיוונו של גפני.

"לא בשביל זה נשלחת לכנסת", הטיח אחר.

 

 ניפגש אחרי המצווה-טאנץ. הפרושים חוגגים

 וזו הייתה טעות, עוד משגה בסדרת הטעויות הבלתי נגמרת של אותם מנהלים. פוליטיקאים, ללא יוצא מן הכלל, שונאים ביקורת, אבל בגפני - בניגוד לרבים מחבריו שמסוגלים לנתק מגע, לאחר ספיגת ביקורת מושחזת, עד יעבור זעם - יש איזשהו גן נדיר, שמאפשר לו לחיות בדו-קיום עם מותחי ביקורת. עד כדי כך, שכאשר הביקורת מדודה והוגנת, לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, נפלטים לפעמים מהפה משפטים מפתיעים, בסגנון: "האמת? הגיע לי" (באוזנינו שמענו).

רק שהפעם לא היה בביקורת לא מן ההוגנות ובטח שלא מגוף העניין. הכל היה אישי, וההתנפלות של אותם מנהלים נראתה כאמבוש מכוון, כצעד שבא להשפיל, לבזות, להראות לכולם מי פה באמת בעל-הבית, מי עובד אצל מי.

מצאו להם המנהלים על מי לעשות את הסיבוב. גפני ראה את הקהל מתאסף, קלט בן רגע שזוהי שעת המבחן ובלי להתבלבל הטיח בהם משפטים שהם מעולם לא שמעו וגם לא העלו על דעתם שישמעו: "על ראש הגנב בוער הכובע. אני לא עובד אצלכם ולא אתם שלחתם אותי לכנסת. מי ששלח אותי זהו הציבור שלמענו אני עובד, הורים שלא אמורים לממן ג'יפים למנהלים", אמר וזז.

חתונת הדמים

הכי קל, הכי פשוט, הכי נוח, לדלג ולעבור לנושא הבא, בלי הפרובלמות שצצות בכל מילה, בלי הספק המנקר כל העת, מה ניתן לכתוב ובעיקר מה לא. רק שגל התגובות (טלפונים ופקסים בשטף בלתי פוסק בלשכת גפני וגם אצלנו), ומהלך של החתמות על טפסי הצטרפות לוועדי הורים הצובר תאוצה (אם מגיעים גם אליכם, תחתמו-תחתמו), מעידים שמדובר בנושא הכי חם, הכי בוער, הכי כואב. זהו צו השעה.

כי בסופו של דבר לא גזירות נתניהו, לא איומי ליברמן ואפילו לא מאמרי יאיר לפיד, אלא תשלומי שכר הלימוד המופקעים, הם שמרוקנים את כיסי ההורים מדי חודש בחודשו. את השאלה ששאל יאיר לפיד בטורו האחרון, את השאלות שהטיחו השבוע חוקרי יחידת לה"ב במנהיגי הסיקריקים, אצלנו שואלים כבר שנים, רק בשקט-בשקט: איפה הכסף?

 

חינוך חינם. ההורים בוועדת הכספים (צילום: ירח טוקר)

תורת המוסר שהרביץ גפני במנהלים לא הייתה המילה האחרונה. קרב המאסף של המנהלים עבר להתנהל השבוע בחצרות גדולי ישראל. כמה מהם הגיעו למעונו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן וביכו בדמעות תנין על חברי-הכנסת של דגל התורה ששופכים את דמם ודמיהם.

יש מימד אבסורדי בכך שמנהלים שמתהדרים בסמלי סטטוס באים לבכות בפני ראש-הישיבה, איש חינוך ברמ"ח איבריו, שהסגפנות היא לחם חוקו. אומרים שהחניית הג'יפים במדרכה הצרה הסמוכה לבית ראש הישיבה, היא מתכון בטוח לשריטות ולמעיכות. כמה נורא.

כמה מהמנהלים הגיעו למעונו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן וביכו בדמעות תנין על חברי-הכנסת של דגל התורה ששופכים את דמם ודמיהם. יש מימד אבסורדי בכך שמנהלים שמתהדרים בסמלי סטטוס באים לבכות בפני מי שהסגפנות היא לחם חוקו. אומרים שהחניית הג'יפים במדרכה הצרה הסמוכה לבית ראש הישיבה היא מתכון בטוח לשריטות ולמעיכות. כמה נורא

אחרי שהמנהלים ביכו את שביכו, הגיעו לחדר הצנוע ברחוב חזו"א 5 גם חברי הכנסת של דגל התורה, שבאו לקבל עצה ותושייה ביום ראשון, ומצאו עצמם נדרשים גם לסוגיה הזאת. גפני, כמנהגו, לא משוחח מחוץ לחדר על דברים שנאמרו בתוכו - בארבע עיניים עם גדולי ישראל. אבל גם בלי ללמוד ליב"ה אפשר לעשות חשבון פשוט ולהבין מה נאמר שם. עובדה: גם השבוע המשיך גפני לדבר בדיוק באותו סגנון, בדיוק באותו טון: "אני מוצף בגל פניות של הורים ולא מהסס להמשיך ולומר ששכר הלימוד בחיידרים צריך להיות מפוקח. הסיפור של תשלום בלי ביקורת ייגמר ואנחנו נסייע לכך".

מה שנותר לנו, ההורים, זה לחכות עד שייגמר המצווה-טאנץ ולראות האם אכן החגיגה על חשבוננו תיגמר. בינתיים מתברר, כי לפחות כפפה אחת שנזרקה פה בשבוע שעבר, כבר הורמה. הקריטריונים שאושרו בממשלה, למימון גנים וצהרונים במימון המדינה, אשר הוגמשו בלחץ גפני והחברים על-מנת שיכלילו גם את החרדים, כוללים פסקה קטנטונת, רבת משמעות. "דרשנו וגם הצלחנו להתנות את העברת הכספים בכך שהמוסדות לא יגבו במקביל מההורים תשלום כפול" התפאר השבוע גפני. ביקשנו-קיבלנו. שאפו. 

 החרדים החלשים

אולי התחושה שמשהו באווירה הציבורית משתנה, אולי ההד החוזר מהקהל, ואולי - אם להיות קטני אמונה – ריח הבחירות שכבר נישא באוויר, מוציאים מגפני אמירות מפתיעות, לא שגרתיות, גם בעוד סוגיה נפיצה שהעדיפות הראשונה היא לא לגעת ולא לעורר. לא לנטרל ולא להתפוצץ: 'החרדים החדשים'.

רגע-רגע, לפני שנמשיך חובה להדגיש שגפני מתנער מההגדרה. הוא מכוון לאלו שממשיכים לשמור על הצביון הישיבתי עליו חונכו, ולא מוכן לכנות בהגדרות של חרדיות-לייט, את מי שנאלץ לעזוב את ספסלי בית המדרש ולעשות לביתו. הוא נגד החרמת עדה קדושה. הוא נזהר מהכללות ומודע לכך שמדובר באוכלוסייה שממדיה רק גדלים והולכים: לכל אחד כזה שיוצא לעשות לביתו יש אישה וילדים, הורים, אחים וחברים. האלפים הם בעצם רבבות. אי אפשר להוציא אותם אל מחוץ למחנה. יש לכך משמעויות מרחיקות לכת. גם פוליטיות, כי הרי לא ניתן להשמיץ, לעלוב, לפגוע במשך קדנציה שלמה ואחר כך לבוא ולבקש את יד הבוחר הנעלב והמושמץ, כאילו כלום לא קרה. עוד קצת פטפטת על 'חרדים חדשים' וכולנו נהפוך בבחירות הבאות ל'חרדים חלשים'.

 על מה שהתרחש לאחרונה בבית שמש נכתב כאן (ועוד ייכתב), אבל לא במיקרו של בית שמש עסקינן, אלא במקרו: בציבור החרדים העובדים. גפני לא מפחד, או אולי: הפסיק לפחד. גם בנושא הזה, הוא לא מהסס להכות על חטא ולומר: "טעינו בהתייחסות שלנו למצביעים של טוב. היינו צריכים לחבק אותם".

"דור המייסדים של דגל התורה", כך גפני, השבוע, "היה רובו ככולו ציבור אברכים, אבל היום כשהציבור גדל, מטבע הדברים יש רבים שיצאו לעבוד. הם עשו זאת מתחושה של כורח, אבל ממשיכים להרגיש חלק מהציבור. הם חלק מאיתנו. ואני שואל, וכי דגל התורה קמה רק בשביל האברכים? מה פתאום. גם הציבור העובד הוא חלק בלתי נפרד מדגל התורה. בשר מבשרנו".

הטובים לדגל

קל לומר, קשה לבצע. כי בסוף התחושה היא שגפני ושות' מייצגים רק מגזר אחד. גפני אומנם מתכחש לכך: "זה לא נכון", הוא אומר ומספק דוגמאות (בית כנסת פה, בית ספר שם). אבל כל המקרים הספציפיים והעזרה פה ושם, מאבדים את הרלוונטיות לנוכח התחושה האישית של אדם שנאלץ לצאת לעבוד, ומוצא עצמו נאלץ לנגב שבוע אחר שבוע את היריקה מהפנים. כבר מזמן אי אפשר למכור לו שמדובר בגשם.

שר השיכון, אריאל אטיאס, נזכר השבוע, בשיחה שהייתה לו עם מנואל טרכטנברג במהלך הכנת הדוח: "אנחנו, בגלל הממסד החרדי, מרוויחים פעמיים על כל חרדי שיוצא לעבוד", אמר טרכטברג וגם הסביר: "התחושה שנותנים במגזר שמי שיוצא לעבוד יצא מהמחנה, גורמת לכך שכל חרדי שיוצא לעבוד הופך לפחות חרדי".

יצביעו ברגליים. סטודנטים חרדים והשר אטיאס

את החשבון הזה גם גפני יודע לעשות, את המציאות הזאת הוא מכיר, לפעמים גם מקרוב: "אני רואה את זה מתחולל בשטח, גם בהליכי הקבלה למוסדות. פעם היו פונים אלי ומבקשים שאפעיל לחץ כדי להכניס ספרדים, בהמשך הגיעו הורים שמוגדרים אצלנו כמודרנים וביקשו עזרה, והיום כבר מדובר באנשים הכי נורמטיביים שהחטא היחיד שלהם הוא שהם יצאו לעבוד. זה קורה רק אצלנו. לא תראה תופעה כזאת אצל החסידים שיודעים לשמור על מבנה קהילתי שכולם נשארים חלק ממנו", אכן, דברים כדורבנות.

הוא נגד החרמת עדה קדושה ומודע לכך שמדובר באוכלוסייה שממדיה גדלים והולכים: לכל אחד שיוצא לעשות לביתו יש אישה וילדים, הורים, אחים וחברים. האלפים הם בעצם רבבות. אי אפשר להוציא אותם אל מחוץ למחנה במשך קדנציה שלמה ואחר כך לבוא ולבקש את ידם כאילו כלום לא קרה. עוד קצת פטפטת על 'חרדים חדשים' וכולנו נהפוך בבחירות הבאות ל'חרדים חלשים'

אז מה עושים? שאלה קשה. לא בטוח שיש עליה תשובה, בטח שלא מהירה ומיידית. דווקא בגלל זה, לפחות בשלב הראשוני, האמירה בפני עצמה חשובה. גפני מצהיר כאן ועכשיו, לא בעיצומה של מערכת הבחירות (ציניקנים ישלימו: אלא קצת לפני), שהוא מציב לו כמטרה לחבק את האוכלוסייה העובדת. לחבר אותה מחדש לדגל התורה. המלאכה קשה, אולי בלתי אפשרית, אך למודעות וההכרה בכך יש חשיבות בפני עצמה: "בקרוב ניזום כינוסים של הציבור החרדי העובד לפרנסתו, בערים השונות, והאמירה שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו תהיה ברורה, על כל המשתמע מכך".

בשביל דגל התורה, כדאי שזה יקרה כמה שיותר מהר. לפני שיגמר.

כאשר זמם

רק ביום שלישי בלילה, אחרי יומיים של זחיחות, הבינו בלשכת נתניהו שאלי ישי עשה להם תרגיל – ואת אותו תרגיל בדיוק שהם ניסו לעשות לו בלילה שלפני. אז נא הצטיידו במעט פיצוחים עם כוס קולה ליד, ותקראו בהנאה את הקטע הבא.

שר הפנים אלי ישי נכנס למלכודת האש של שביתת הרשויות – בנפש חפצה. היה לו ביד קלף מנצח: ועדה מקצועית לעילא שבראשה עמד דב קהת, מנכ"ל משרד הפנים לשעבר, עם המלצות למימוש מיידי של הגמשת טבלת ההנחות לארנונה ועוד שאר תופינים שהקנו את תמיכת התאחדות הסטודנטים למהלך שמשרת את האברכים.

למה קלף מנצח? כי טבלת ההנחות היא הכלי הכמעט אחרון שנותר בלעדית בידי שר הפנים, מקוצץ הכנפיים (המקצצים כמובן, במשרד הפנים ובשאר המשרדים, הם היועצים המשפטיים). במקרה הזה, וזה בלבד, אלי ישי לא זקוק לאישור הממשלה, גם לא לחתימת האוצר. חתימת שר הפנים לבדה היא שנדרשת והתוקף מיידי - מהרגע שבו מתפרסמת ברשומות טבלת ההנחות החדשה. אז אלי ישי הלך ופרסם. ההנחות נכנסו לתוקף. המבול החל, אך את הנעשה אי אפשר להשיב.

בתחילת השבוע הוא נתפס כמפסיד. באוצר ציירו אותו כמבוגר לא אחראי שרץ לחלק הטבות בלי לבדוק לפני כן 'איפה הכסף?', או במקרה הזה, 'מאיפה הכסף?'. בלשכת ראש הממשלה התסיסו נגדו את ראשי הרשויות. ביבי נפגש איתם בה בשעה שאלי ישי ישב במשרדי איגוד הישיבות עם גפני ומוזס. אי-השתתפותו של ישי במפגש אמרה הרבה. ההצהרות של נתניהו בסיום ("אני נגד צעדים פופוליסטיים", ועוד ועוד), אמרו הכל.

בשלב הזה, לתוך הלילה שבין ראשון לשני, אלי ישי שמר על שקט. בשעת חצות, כשברילנט מאיגוד הישיבות קיפל ציוד במשרדי האיגוד ובוחבוט מהשלטון המקומי השובת עשה את הדרך מבית רה"מ למעלות, הגיע אלי ישי לבית ראש הממשלה. ביבי ביקש ממנו לשבת עם ראשי הרשויות ולהסתדר. ישי הסכים מיד וידע מדוע. נתניהו חשב שהוא יודע.

אלי-אלי למה?

למרבה האירוניה, מנכ"ל לשכת רה"מ הטרי, הראל לוקר, הוא שזימן את ראשי הרשויות לפגישה עם שר הפנים: "ראש הממשלה מבקש שתשבו איתו ותסתדרו", אמר להם המנכ"ל והחברים התייצבו, מבוחבוט ממעלות ועד צור מראשון לציון. ביחד עם כל הגורמים המקצועיים. משוקי עמרני ועד לדב קהת.

ראשי הרשויות חשבו שבאו להתמקח אבל אלי ישי הפתיע: "אני איתכם. לגמרי איתכם", הוא אמר לראשי הרשויות ודיבר אליהם במספרים: "הרי הסיפור הוא לא ההנחה בארנונה. אף אחד מכם לא רוצה לצאת האיש הרע בקרב קהל הבוחרים העירוני, איש מכם לא רוצה להעלות את הארנונה ולהיות רשום על דרישת התשלום. לא אתם וגם לא אני.

"הסיפור האמיתי הוא שהאוצר מקצץ לכם בבשר החי ודורש מכם להשיג את הכסף דרך התושבים, וכאן, האינטרס שלי ושלכם לעצור את התופעה – זהה". הנתונים שהציג ישי, מדברים בעד עצמם: משנת 2002 ועד לשנת 2011 גדל תקציב המדינה בכארבעים אחוזים (260 מיליארדים אז, לעומת 380 מיליארד בתקציב השנה האחרונה). תקציב הרשויות המקומיות, לעומת זאת, גדל רק בעשרים ושבעה אחוזים (33 מיליארד אז, 44 מיליארד כיום). תקציב מענקי האיזון (שמעביר משרד הפנים לרשויות החלשות) קוצץ בכשישים אחוזים, מסכום של 4.2 מיליארד ב-2002, לסך של 2.8 מיליארד ב-2011.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"וזו רק הכותרת", המשיך ישי, "הפילו עליכם את תאגידי המים שגנבו לכם הכנסות, דחפו לכם את חוק התרומות שמצמצם את קבלת הכספים מחברות, שינו לכם את הקריטריונים לחלוקת כספי מפעל הפיס. גם החקיקה משתוללת. ועכשיו מה? דורשים מכם להפוך לאיש הרע ולממן זאת מכספי המצביע שלכם? בתיקון טבלת ההנחות לארנונה, אני משמיע את הזעקה שלכם. לא נהיה הפראיירים של האוצר, ובינינו – כל הסיפור של הארנונה מסתכם בכשבעים מיליוני שקלים, שזהו בדיוק הסכום שאנחנו בש"ס הצלנו מקיצוץ בשבוע שעבר".

החברים שוכנעו. חתמו על מסמך הבנות (הכולל בחינה מחודשת של דוח קהת, אך לא של המסקנות שכבר יושמו בשטח), ואצו רצו לבשר לתקשורת שהכל בא על מקומו בשלום. השביתה או-טו-טו מסתיימת ותודה לשר הפנים.

רק אז קלטו בלשכת רה"מ מה אלי ישי בישל להם ותפסו את הראש. 'ראש עיריית נתניהו' מרים פיירברג, נשלחה להגן על רה"מ ולתקוף את אלי ישי, אך קולה נבלע בשאון קולם של ראשי הרשויות שהיללו ושיבחו את ישי ודרשו מראש-הממשלה לצרף את חתימתו להסכם.

מכל הסיפור הזה אתה למד שמערכת הבחירות (לכנסת, וגם לרשויות), כבר החלה. זהו כמובן לא התירוץ הרשמי שניפק ישי לנתניהו. שר הפנים העדיף ללכת על תשובה הרבה יותר פשוטה: "רצית טרכטנברג? קיבלת טרכטנברג. זה בדיוק מה שאני מיישם, צדק חברתי".

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.