אאא

מחצית השנה עברה ור´ דוד-צבי (דוצי) גוטשטיין, הניצול היחיד מאסון הרכבת ליד קרית-גת, חזר אל הפסים עם כתב ´שעה טובה´, במסע מרטיט שהפגיש אותו לראשונה עם המקום שבו חרב עליו עולמו, ואשתו ובנו האהוב נהרגו ברגע אחד של ´טעות אנוש´.

"כיכר השבת" מגיש קטעים מהכתבה המתארת את המפגש, רווי נחלי דמע שזולגים במורד הלחיים, אבל עם מסות של אמונה, והרבה מאד תקווה מפתיעה. הכתבה במלואה תתפרסם מחר בעיתון. 

● ● ●

על גבעה קטנה סמוך למקום התאונה אנו מגלים את המושבים עליהם ישבו נוסעי הטנדר בדרכם לתאונה, דוצי מתקרב בדומיה עמוקה, הוא מתכופף, מרים את המושבים, מניחם, מתבונן שוב. זה הרגע בו הגיע שבר הענן. עיניו זולגות דמעות, "אולי מלי ישבה על המושב הזה", הוא מתייפח... "אולי מוטי ישב כאן חגור... מוטי... מלי... מוטי... מלי...". לא יכולנו לעצור את דמעותינו והתייפחנו יחד עמו.

הוא מבחין בדבר מה כהה המבצבץ מבין אבני החצץ שלצד מסילת הרכבת, עט על החפץ כמוצא שלל רב, מסיט קלות את אבני החצץ הקטנות, מושך את "הדבר" ולנגד עיניו מתגלה מטפחת בית בצבע כהה... עיניו הופכות לחלוחיות, הוא מחזיק במטפחת מספר שניות עד שהיא נשמטת מידיו שהפכו רפות מלהחזיק חפץ במשקל של כמה עשרות גרם. "זה או של אשתי או של חמותי- - -"

מעניק תקווה

"הייתי חושב לעצמי, ספק בהקיץ ספק בחלום, אולי זה סיוט והם עוד יחזרו, עד שיום אחד נפל האסימון: זהו, אמרתי לעצמי. אמנם נותרת לבד, אבל לכך נועדת – לשליחות. נותרת בחיים כדי להעניק לאחרים את מה ששום בן אנוש לא יוכל להעניק להם, אתה היחיד שתוכל לחזק לבבות נשברים. אתה ורק אתה, עם חיוך אחד קטן, תוכל לעקור את הייאוש מהשורש, והתחלתי להעניק מהתקווה שלי לאחרים", אמר דוצי בפתח הראיון.

על הרגעים שלפני האירוע, הוא סיפר: "עלינו לטנדר, כל אחד תפס את מקומו, שהתברר כמקומו האחרון עלי אדמות - כיבדתי את חמי לשבת ב´מזרח´, ליד הנהג, אך הוא סירב – כדרכו - לשבת שם, על כן אני התיישבתי במקום הזה". במעשה שהתברר כעבור זמן קצר כקריטי. "יצאנו לדרך כשהאווירה בתוך הטנדר הייתה נחמדה מאד, מוטי המתוק שלי השתולל קצת כדרכם של ילדים, שוחחנו ועלצנו, אך העייפות גברה עלי ולאחר כברת דרך קצרה נרדמתי...

על רגעי הדרמה: "ההמשך ידוע לי כבר מהסיפורים והתיאורים שקיבלתי לאחר-מכן וידועים לכל. הטנדר בו נסענו ´פרץ´ מסיבות בלתי ברורות את מחסום הרכבת ונעצר על הפסים כשרכבת עמוסת קרונות דוהרת ושועטת לכיווננו, וכך, תוך מספר שניות נמחץ הטנדר ונגרר עד מתחת לגשר שנבנה במקום והיה עדיין באמצע העבודה, שם מצאו את מותם אשתי היקרה מלי, בני המתוק מוטי, חמי ר´ אריה ברנשטיין, חמותי, בנם יוחנן, בנם מרדכי אהרן, ובתם הניה - משפחה שלמה שנכחדה- - -".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

על תקופת השיקום: "יצאתי מבית החולים ´גם´ עם פצעים פיזיים, קרע בטחול, קרע בכבד, שבר ביד, קרע בעצבים ובשרירים של יד ימין, היד יצאה מהכתף, שבר באף, שבר בעין ובלסת, פציעות קלות ברגליים, כל זה נאמר ´בנשימה אחת´, כמעט כמו עשרת בני המן הארורים, ומה שנשאר כמורשת מהתאונה, זה טיפול פיזיותרפי, אותו עלי לעבור, ועד עצם היום הזה התפקוד ביד ימין אינו מושלם וממתינים לחסד השם".

מתגעגע למשפחה

על בנו יחידו: "מוטי שלנו היה ילד נפלא, חייכני ושובב לא קטן, הייתי קשור אליו בעבותות אהבה וגם הוא היה קשור אלי. בלילות היה בא להמשיך את הלילה יחד איתי במיטה. בתקופה האחרונה התעוררתי כמה פעמים בתחושת דפיקה קלה על גבי, כאילו מוטי שלי בא לבקש להצטרף אלי להמשך הלילה"...

על הגעגועים: "חודשיים תמימים הייתי פותח כל לילה את המחשב ומסתכל על התמונות של אשתי מלי ושל ילדי המתוק מוטי, הייתי מתבונן בהם, מסתכל לתוך עיניהם, כאילו הם יגלו את הסוד למה זה קרה. דמעות היו עומדות לי בעיניים, רגשי געגועים עזים בלתי ניתנים לתיאור היו תופסים אותי, וכך הייתי נשכב לישון כשדמותם הייתה מרחפת מעלי וגורמת לי מועקה כבדה, וכך הייתי נרדם... יחד עם המחשבות והגעגועים".

על תחושת השליחות: "הקב"ה השאיר אותי בחיים ´למען תספר´, לשליחות קודש של עידוד יהודים, וזה מה שאני עושה מאז. בחצי שנה האחרונה נפגשתי עם אנשים שאף אדם בעולם לא הצליח לעודד. אמרתי להם, ´איבדתי אישה וילד, איבדתי משפחה שלימה, הייתי אמור להיות אדם שבור, ותראו את החיוך שלי, את התקווה הגדולה - החיים אכזריים, אבל רק למי שנופל בזרועות ייאוש - מי שמפיח תקווה ואמונה שהכל משמיים – נחלץ´!"