אאא

כשהתקשרתי אל הגרפיקאי בפעם העשרים וחמש, ידעתי מראש כי לא ירים את הטלפון, ואם ירים, זו תהיה אשתו שתגיד ש"בדיוק הרגע הוא עזב את הבית", "איפה היית, והוא חיכה לך כל כך הרבה זמן", וכו'. חייכתי לעצמי. אני עצמי חייתי בסרט הזה בעבר, שעה שלא הספקתי לעמוד בלוחות זמני עבודה שהציבו לי ומספקי העבודה ביקשו לקבל אותה מוכנה. מה לעשות, היו אילוצים שונים, ואני, מודה ומתוודה, לא תמיד עמדתי בלו"ז.

באופן אינסטנקטיבי גייסתי כל טריק אפשרי כדי לא להיות מובך: "אני מתקדם יפה", אמרתי, "אני לקראת סיום", "או-טו-טו זה מוכן" הבטחתי. כך עברתי שלב אחרי שלב, דחקתי את הקץ עד שהגעתי ל"שלחתי לך במייל, לא קיבלת? אתה בטוח? מוזר מאד. כנראה שיש אצלך בעיה במייל" (וההוא, נעבעך, התקשר לספק שלו לבדוק מה הבעיה).

כשהגעתי לקצה האפשרויות, פשוט לא הרמתי עוד את הטלפון כשראיתי את המספר שלו על הצג. דא עקא, שגם הצד השני לא היה טיפש, והוא התקשר מחסוי. בשלב זה הרגשתי כמו עכבר מדוכדך שאפשרויות הבריחה שלו הולכות ומצטמצמות. בשלב מסוים פשוט ירדתי למחתרת. לא הרמתי אפילו טלפונים נחוצים באמת.

אני נזכר בזה היום, וצמרמורת חולפת בגווי. רגע, למה לא יכולתי לומר בצורה פשוטה וברורה: "אני מצטער, יש איחור בלוח הזמנים כי: הילד היה חולה / הייתה לי מחויבות קודמת שהייתי חייב לסיים, או אפילו "הייתי בלי מצב רוח, וכשאין מצב רוח קשה לי לבצע עבודה נורמלית". לא נעים להודות בחולשות, אבל זו האמת הפשוטה שהייתה מתקבלת בצורה המבינה והמתחשבת ביותר.

רבים מאוד פועלים בדפוס התנהגותי זה לא רק בענייני עבודה אלא גם בתחומים נוספים. לעתים קרובות אנחנו מוצאים את עצמנו מתפתלים סביב חצאי אמיתויות, אמירות לא מחייבות, מתחבאים מאחורי סמסים ותירוצים שהופכים אותנו למגוכחים. וזאת למה? כי קשה לנו לומר את האמת הפשוטה. ככלות הכול, אנחנו בני אדם, ולבני אדם יש רגעים יותר ויש פחות. לא תמיד הכול מצליח לנו. כולנו חווים את זה בתקופות שונות בחייהם וכולנו יכולים להבין את זה (גם אם זה לא נוח).

בין לוזרים לדוברי אמת

כאשר אני מאחר לפגישה, אינני צריך לטלפן בתחילת הדרך ש"אני כבר בכניסה לעיר" וללחוץ על דוושת הגז במטרה לצמצם את האיחור. אפשר לומר בכנות: "לא נעים לי אבל אני מאחר היום. לא אמדתי נכון את הזמן", או "קשה לי לעמוד בלוח זמנים זו חולשה שלי שאני צריך לטפל בה". המשוואה היא פשוטה: כמה כנה ככה פשוט, ככה גם מתקבל.

פעמים רבות אנחנו מתביישים מהאמת הפשוטה ומתחבאים מאחורי סיסמאות ותירוצים. כדי להסיר מאתנו את האשמה, יש ולא פעם מטיחים האשמות בזולת, נעבעך, שבאמת אינו אשם שאנחנו פישלנו. "אני שכחתי? ואתה מה? כמה פעמים אתה מחפף במשימות שלך?!" הלה נדהם, לא מבין מאיפה זה 'נחת' עליו פתאום ולמה בדיוק עכשיו; ובכלל, מה הקשר בין החפיפניקיות שלו לשכחה שלי. למה אי אפשר לומר בגובה העיניים: "שכחתי, זה לא בסדר מצדי. אני חייב למצוא את הדרך כדי שלא אשכח עוד פעם. אשמח אם יש לך רעיון בשבילי".

מפליא, אבל בתודעה הבסיסית שלנו, לעולם לא נסכים לשייך את עצמנו לאנשים שאינם דוברי אמת. להפך, אנחנו סולדים מדוברי שקר, באמת שאין לנו רצון לשקר, אבל האילוצים, חוסר הנעימות, והרצון לספק את רצונו של הזולת, מביאים אותנו "לעגל פינות".

כשאדם מתחבא מאחורי חומות הגנה, סימן מובהק שהוא חלש ומפסידן. כשאדם מודה בחולשותיו – הוא אדם אמיץ וחזק שאינו חושש לעמוד בעינים פקוחות מול חולשותיו. הוא מכיר במוגבלותו, וכמו כל בן-אנוש, גם הוא לוקה פה ושם. מותר לנו.

* * *

האומנם אנחנו כה חלשים שאנחנו נזקקים לבצר את עצמנו בהגנות רבות?

האמת היא שכולנו חזקים. הקב"ה יצר ושלח אותנו לעולם עם חוסן פנימי כדי לייצב את חיינו ולנהל אותם, אלא שחוסן זה נחלש במשך השנים. החוזק שנמצא בתוכנו פנימה מקרין החוצה באופן מובהק. אפשר לראות זאת במוחש סביבנו: אנשים דוברי אמת, שפיהם ולבם שווים, מקבלים את אימון הסביבה, אימון יצוק ומעורר קנאה. אף אחד מאותם דוברי אמת לא הולך עם שלט המכריז זאת על עצמו, הוא פשוט מקרין אמינות, יושר וכנות. בידי אנשים אלו נפקיד את היקר לנו מכל.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לאחר שיעקב נאלץ, במצוות אמו, להגיע בלבוש לא לו, ואביו יצחק חש כי "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו", נענה יצחק לבנו "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך". רמאות? חלילה. רש"י מיד מפרש בתמצות של מילה אחת: "בחכמה". גם כאשר צריך, יש להציג את הדברים בחכמה ולא במרמה.

כאשר אנו נמצאים במצבי לחץ או במצבים לא נעימים בהם אנחנו נדרשים להתנצל ולספק תשובות שיש בהן כדי להביך אותנו, אל לנו להתפתות ולהישען מאחורי תירוצים לא נכונים וחצאי אמיתות. זהו מקום חלש שאי אפשר להישען עליו אלא לזמן קצר. הכֵּנוּת היא הכוח הפנימי של האדם שמעמיד אותו במקום אמין ויציב ומפלס את דרכו בחיים. שווה לנסות.

בחן את עצמך:

  1. כיצד את/ה נוהג/ת במצבים שבהם לא עמדת בציפיות?
  2. האם את/ה מסוגל/ת להודות בחולשתך בפני הזולת בלי להרגיש שאת/ה נפגע/ת מכך?
  3. הרגל/י על לשונך את המילים "קשה לי, אני מצפה להבנה ולרגישות בתקופה זו", והשתמש/י בהם בעת הצורך.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה בקריה האקדמית בקריית אונו.

eimunmz@gmail.com