אאא

ביום שני בשבוע שעבר הייתי צריך בפתאומיות עשרת אלפים ש"ח. בררתי איזה גמ"ח יכול להלוות סכום כזה והבנתי שרוב הגמ"חים שומרים את הכסף בשביל שנות הרעב שלפיד מארגן לנו בטובו. הגמ"ח היחיד שעדיין נותן עשרת אלפים ש"ח מידית הוא של שברצלר , אך קשה מאוד לתפוס תור להלוואה צריך להתקשר בשמונה בערב בדיוק וכל הקודם זוכה בתור הנכסף.

התפללתי מעומק ליבי לה' שאצליח לארגן הכל ואקבל את הסכום הדרוש עוד היום, התחלתי בביצוע המשימות, התרוצצתי כל היום בחיפושים אחר ערבים. בשמונה בדיוק התחלתי לטלפן, לתדהמתי מיד ענו לי, אך רק אחרי שתי דקות של תחנונים להלוואה, הבנתי שבטעות הגעתי לאיזה זקן נרגן מבית אבות ברמת גן שהסביר שהוא לא מעוניין להלוות לי כסף. ואם לא אפסיק לבקש, הוא ילחץ על לחצן המצוקה. השגתי את המספר האמיתי ואחרי כמה נסיונות - הנס קרה, קיבלתי תור.

קורליכט, שדכן, מתווך, חלפן, ומה לא?

הגעתי מתנשף כולי בשעה המיועדת לחדר ההמתנה של הגמ"ח המפורסם. "שלום אני ארבע, מי אתה?". פנה אלי אברך צעיר ונמרץ. אני תשע . "טוב אם כך, אני אחרי שתיים כי שלוש לא הגיע". הוא הודיע לקהל. לאחר מכן השתרר השקט המביך ששמור למעליות וחדרי המתנה. רק זמזום שקט של 'שבע' במנגינת "אחד מי יודע" הפר את השקט הסמיך.

פתאום נכנס לחדר המדרגות יהודי כבן שישים, לפי המבטים של שאר הנוכחים הבנתי שהשקט נגמר, חיוכים נשלחו מכל פינה. התברר שזהו הרב קורליכט, דמות ידועה הנושאת שלל מקצועות, חלפן, שדכן, מתווך, ועוד. "שלום אני מוישה קורליכט, הוא פנה אלי, אתה חדש פה לא?". "לשמחתי כן" עניתי. "רוצה שאני אחליף לך את הדולרים שתקבל בגמ"ח לשקלים?. אגב מאיפה אתה במקור?". "נתניה". עניתי בחוסר חשק מופגן. "הוווו טוב שפגשתי אותך. תגיד פרידמן שהתחתנה עם קלוגמן, הייתה איזו בעיה? או שהיא החליטה לקחת בחור חצי ספרדי כדי להראות שהיא לא גזענית?". "אני לא מכיר, לא את פרידמן ואפילו לא את החצי האשכנזי של קורליכט". עניתי ועברתי לשיחת טלפון דמיונית כדי שאדון קורליכט יעזבני לנפשי.

 (צילום: פלאש 90)
"אני יודע שזה דחוף, קח" לחש קורליכט (צילום אילוסטרציה: פלאש 90)
הגדלה

הוא באמת עבר לאדם אחר בחדר. אבל לא להרבה זמן, מיד כשסיימתי את השיחה ה"דחופה", הוא הופיע שוב. "אתה מחפש דירה? אני מתווך במקצועי, כלומר אני אברך, אבל בין הסדרים אני מביא קצת פרנסה". זה התחיל להיות ממש מטרד, אני לחוץ מהשעון שמתקתק לכוון שתיים עשרה בלילה, והוא פתח לי עמדת שידור על האוזן. "אני לא מחפש כלווווםםם". עניתי בעצבים.

קורליכט לחש: "אני יודע שזה דחוף, קח"

סוף, סוף, הגיע תורי. נכנסתי אל הקודש פנימה. אדון שברצלר ישב בכורסא, כשמסביבו מזומנים מסוגים שונים. הוא הסתכל בשטר החוב שהבאתי, בדק משהו במחברת ישנה ואחרי דקות ארוכות הוא אמר "לא טוב. הערב השני לא החזיר לי הלוואה הוא באיחור של יומיים. אין הלוואה בשום אופן. מצטער. שלום!". הוא יצא יחד איתי והודיע לכל הממתינים שיום העסקים נסגר "לילה טוב לכולם, כבר 12 בלילה, אני גמרתי לעבוד היום. לכו לישון".

את פני קיבל אדון קורליכט. "מה קרה למה לא נתן?" הוא התעניין. "בעיות עם הערבים". עניתי ומיהרתי לכוון היציאה. ירדנו למטה, שלושה לווים פוטנציאלים מדוכדכים, וחלפן כספים מוזר אחד. בליבי ניקרה השאלה המציקה "מה קורה כאן? התפללתי כל כך שאקבל היום הלוואה,הכל הסתדר בדרכים לא דרכים ופתאום כל העסק נתקע. מהיכן אני אשיג עד מחר בבוקר את הכסף?" קורליכט התקרב אלי ולחש: "אני רואה שזה דחוף לך, קח עשרת אלפים ₪ לשבוע, עד שתסתדר". הסתכלתי עליו לא מאמין "תודה זה מאוד יעזור לי אני..." "יותר מידי תודה זה כבר ריבית, תרגיש בנוח". אמר והניח בידי את הסכום שכל כך הייתי זקוק לו. הוא הלך לדרכו ואני חזרתי לביתי עם כמה תובנות חדשות-ישנות:

א.הבנתי שוב, בפעם המאה, שתפילה פרטית תמיד עוזרת גם אם אנחנו לא מבינים איך בדיוק.

ב. לפעמים דווקא מה שנראה כמציק ומעצבן נהפך פתאום לדבר הכי טוב שיכל לקרות.

ג. לא צריך לחכות שבן אדם יעשה לנו טובה כדי שנסתכל על הצדדים החיוביים שבו.

ד. הסיכויים רבים יותר להוציא הלוואה מהזקן עם הלחצן, מאשר משברצלר עם המחברת.