אאא

מנהל ת"ת ידוע בבני ברק, הגיע אמש למרן הגראי"ל שטינמן, ושח בפניו בכאב סיפור מצמרר, אותו הוא חווה במשך שנה האחרונה. סיפור עם מוסר השכל חינוכי מרתק.

המנהל הנ"ל, יהודי מבוגר שגילו נושק לגבורות, נודע במשך השנים כמנהל נוקשה וקפדן. בת"ת שתחת ניהולו, נודעו הילדים כמחונכים להפליא, ואיכא דאמרי מאולפים, זאת כנראה עקב המשטר הקפדני שניהל בת"ת. את שיטות החינוך בהן השתמש, העתיק מסתבר אותו מנהל, היישר משיטות החינוך, בהן חונך הוא עצמו, עוד במרוקו.

וכך סיפר המנהל להגראי"ל: "במשך השנים הרבות בהן אני עוסק בחינוך, זכיתי ב"ה לגדל מאות ילדים לתורה. למרות מקרם חריגים שאירעו פה ושם".

"אחד המקרים הללו, היה ילד, שלצורך העניין נקרא משה. משה הנ"ל היה ילד שמעולם לא השכיל להסתדר עם מוריו ועם רבותיו. פרא אדם היה, ידו בכל ויד כל בו. באחד הימים, כשכלו כל הקיצין, לא התאפקתי וסחבתי אותו אל גג התלמוד תורה. קיבצתי את כל הילדים סביב וצווחתי עליו, "תראו ילדים את הילד המופרע הזה, תזכרו תמיד, כמותו לא להיות", כשאני מוסיף ליתר ביטחון 'מתנת יד' מצלצלת על שתי לחייו הבוערות, כדבעי ימין ושמאל תפרוצי... ומכאן ועד עזיבתו את הת"ת, כשנה לאחר מכן, לא נשמעה עליו כל תלונה".

"מקרה נוסף היה בת"ת" המשיך אותו מנהל, "היה עם ילד בשם בנימין. הוא אמנם היה בטבעו ילד מאד נח, אלא שהיה לו הובי בעייתי מסוים: הוא נהג לקשקש על קירות הת"ת. לא עזרו הצעקות, האיומים והפרסים, הילד המשיך לקשקש. יום אחד תש כוחי. לקחתי אותו למשרד, הלבשתי עליו חולצה ישנה, רשמתי עליה בטוש שחור גדול: "אני ילד רע מקשקש על הקירות", ויצאתי איתו לסיבוב יד ביד על פני כל הת"ת. עברתי עימו כיתה כיתה, עד אשר לא היה ילד בכל הת"ת שלא הכירו וידע שהוא מקשקש... גם במקרה הזה, מאז ועד לעזיבתו את הת"ת ארבע שנים לאחר מכן, בהקו קירות הת"ת מניקיון. גם כאשר כבר היה מי שקשקש, רץ הנ"ל מיד לנקות, שמא יאמרו..."

שנים חלפו, שכחתי מכל המקרים הללו, גם מן התלמידים, עד שלפני שנה הכל חזר אלי: "התעוררתי משנתי בבהלה לקול צלצול הטלפון , מאחורי הקו נשמע קול לוחש "אנחנו נרדוף אותך כל עוד אתה חי, אנחנו נרצח אותך..." וניתקו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"פה התחיל הסיוט המתמשך שלי. הטרדות טלפוניות, שריפת דלת ביתי, אבל זו הייתה רק ההתחלה. באחד הימים בדרכי לת"ת, עצר לידי רכב שרד מפואר ממנו יצאו שני תלמידי לשעבר. אילולי הזדהו בשמם לעולם לא הייתי מזהה אותם בלבוש הנורא שלבשו... הם נגשו אלי, והחלו חובטים בי נוראות, תוך שהם מזכירים לי את שעשיתי להם, ומבטיחים שלא יסלחו לי לעולם".

אבל מה שהטריד את המנהל הוותיק, לא הייתה השאלה איך להיפטר מעונשם של אלו. השאלה עימה הגיע אל הגראי"ל שטיינמן הייתה, "האם יתכן שטעיתי בחינוכי? האם בשמיים איענש על כל ימי כמנהל ולא עלתה בידי כלום מלבד אלו הילדים שנכשלתי בהם? איך יתכן שאני כיוונתי הכל לטובה וכך נכשלתי? והאם צריך אני להתפטר היום, או אולי לשנות את השיטה?".

תשובת הגראי"ל שטיינמן הייתה: "אל תצטער, כי אתה אכן כיוונת לטובה, ונהגת כדרך החינוך המסורה לך מימי קדם בהיותך צעיר, וא"כ מה לך מצטער. אולם צריך להיות ברור, שלימינו זה לא מתאים. הדור של היום לא בנוי לזה. הילדים היום מפונקים יותר, וזקוקים לחום, לשחרור, ולפחות לחץ. השיטה הזאת של החינוך הנפשי [ציטוט במקור] כלומר לגרום לילד להתבייש מעצמו מול חבריו, אינה עובדת, אלא להיפך: היא חוזרת כבומרנג והילד נשבר" הסביר הגראי"ל והורה למנהל: "אינך צריך להתפטר מתפקידך, אך עליך לזכור שהדורות השתנה".

ומה לעשות עם הבוגרים הללו? "אתה צריך לומר לילדים שהיום כבר גדלו הרודפים אותך שהינך מבקש לפוגשם ולבקש את סליחתם וכך יעזבוך, תאמר להם שיתכן שטעית אך זה מה שידעת מפעם ודורות הקודמים ככה זה היה, פעם זה עבד".