אאא

גמ´ מנא הני מילי אמר ר´´ל דאמר קרא {ויקרא ו-יט} הכהן המחטא אותה יאכלנה כהן המחטא יאכל שאינו מחטא אינו אוכל וכללא הוא והרי משמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין ראוי לחיטוי קאמרינן הרי קטן דאינו ראוי לחיטוי ואוכל אלא מאי יאכלנה יחלקנה ראוי לחיטוי חולק שאינו ראוי לחיטוי אינו חולק הרי בעל מום דאינו ראוי לחיטוי וחולק בעל מום רחמנא רבייה {ויקרא ו-כב} כל זכר בכהנים לרבות בעל מום ואימא כל זכר לרבות טבול יום מסתברא בעל מום ה´´ל לרבויי שכן אוכל אדרבה טבול יום הוה ליה לרבויי דלאורתא מיחזא חזי השתא מיהא הא לא חזי רב יוסף אמר מכדי מאי יאכלנה יחלקנה לכתוב רחמנא יחלקנה מאי יאכלנה ש´´מ ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק בעי ר´´ל בעל מום והוא טמא מהו שיחלקו לו כיון דלא חזי ורחמנא רבייה לא שנא מה לי טמא מה לי בעל מום או דלמא ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק אמר רבה ת´´ש כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב ש´´מ ראוי לאכילה בעינן ש´´מ בעי רב אושעיא טמא בקרבנות ציבור מהו שיחלקו לו מי אמרינן המחטא אמר רחמנא והאי נמי מחטא הוא או דלמא ראוי לאכילה חולק שאין ראוי לאכילה אינו חולק אמר רבינא ת´´ש כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב ש´´מ ראוי לאכילה בעינן ש´´מ: אונן נוגע ואינו מקריב כו´: אונן נוגע ורמינהי אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש א´´ר אמי א´´ר יוחנן לא קשיא כאן בשטבל כאן בשלא טבל וכי טבל מאי הוי הא הדרא עליה אנינות דאמר רבה בר רב הונא אונן שטבל אנינותו חוזרת עליו ל´´ק הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה היסח הדעת שלישי ושביעי בעי דא´´ר יוסטאי ברבי מתון א´´ר יוחנן היסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי לא קשיא הא דאסח דעתיה מטמא מת הא דאסח דעתיה מטמא שרץ טמא שרץ טמא מעלייא הוא הערב שמש בעי ועוד אפילו תרומה נמי א´´ר ירמיה באומר נשמרתי מדבר המטמאני ולא נשמרתי מדבר הפוסלני ומי איכא נטירותא לפלגא אין והתניא עודהו הסל על ראשו

רש"י

משמרה כולה. לא זרקו את הדם אלא אחד זרק ע´´י כולן וכולן חולקין ואוכלין: קטן. פסול לעבודה דנפקא לן מאיש מזרעך לדורותם בהכל שוחטין (חולין דף כד:) בסיפא ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות (דף עג.) איש כאחיו איש חולק ואין קטן חולק ומדמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל ועוד כל זכר כתיב: יחלקנה. ומהכא נפקא לן מתני´ דקתני טבול יום אינו חולק: כל זכר בכהנים יאכל לרבות בעל מום. ולקמן מוקמינן לה בפרקין (ד´ קב) דלחלוקה רבייה דאי לאכילה לא אצטריך דהא בהדיא כתיב ביה (ויקרא כא) ומן הקדשים יאכל: שכן אוכל. כדכתיב ומן הקדשים יאכל: דלאורתא חזי. לעבודה כגון הקטר חלבים: רב יוסף אמר. לרבות טבול יום לחלוקה לא מצית אמרת הא אוקימנא מאי יאכלנה יחלקנה כו´: ראוי לאכילה. בעל מום: כיון דלא חזי. לעבודה לחיטוי ואפילו מקמי טומאה ורחמנא רבייה לחלוקה הלכך מה לי כשהוא בעל מום לחודיה מה לי כשהוא טמא ובעל מום דהא לא קרינא ביה המחטא מעיקרא ופליג השתא נמי ניפלוג: מקריב אונן. דכתיב ביה (שם כא) לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא אינו צריך לצאת מן המקדש ביום מיתת אביו ואמו שעבודתו אינה מחוללת הא אחר הדיוט שלא יצא חילל: ואינו חולק לאכול בערב. לכשיפטר מאנינותו אלמא אע´´ג דקרינן המחטא אותה לא פליג דעיקר חלוקה באכילה תלי מדאפקה רחמנא בלשון אכילה הלכך מאן דמייתי ראיה מבעל מום קודם טומאה דפליג אע´´ג דאין ראוי לחיטוי ומההיא טעמא בעית לרבויי אף לאחר טומאה לאו ראיה היא דבראוי לאכילה תלוי ולא בראוי לחיטוי ובעל מום בלא טומאה ראוי לאכילה הוא: מהו שיחלקו לו. מקרבן ציבור לאכול לערב ובקרבן ציבור שהקריבוהו טהורים קא מיבעיא ליה אי פלגי מיניה להאי טמא הואיל וראוי לחיטוי דקרבן צבור דוחה טומאה: או דלמא ראוי לאכילה בעינן. אבל בהקריבוהו טמאין לא מיבעי לן שהרי אינו נאכל דקי´´ל בכיצד צולין (פסחים דף עו:) קרבנות ציבור באין בטומאה אבל אין נאכלין: מתני´ דקתני אונן נוגע בשטבל לאנינותו בו ביום. והך טבילה לא בעיא הערב שמש דמעלה דרבנן בעלמא היא: אונן שטבל. בו ביום דאנינות בציר מחד יומא ליתיה כדכתיב ואחריתה כיום מר במ´´ק (דף כא.): ה´´ג אלא לא קשיא הא דאסח דעתיה כו´. ההיא דחומר בקדש דמצריך ליה טבילה: בדאסח דעתיה. משמירת גופו מפני שהוא אסור בקדשים לבו ביום: מטמא מת. מטומאת מת: מטמא שרץ. מטומאת שרץ: ועוד לתרומה נמי. ליבעי טבילה אלמה תנן התם צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה: ה´´ג באומר נשמרתי מדבר המטמאני ולא מדבר הפוסלני ומדבר המטמאני טומאה דאורייתא דבעיא הערב שמש: הפוסלני. לאכילת קדשים מדרבנן דלא בעי הערב שמש וכן לגבי תרומה באומר נשמרתי מדבר הפוסלני בתרומה ושינויא דחיקא הוא ולא מיתוקם במסקנא הכי:

תוספות

בפסחים בפ´ אלו דברים (דף ע.) סכין שנמצא בי´´ד שוחט בה מיד בי´´ג שונה ומטביל פי´ בנמצא חוץ לירושלים דלא גזרו על ספק כלים הנמצאים בירושלים כדאמר בפ´´ק דפסחים (דף יט:) ובי´´ד שוחט בה מיד דמסתמא הטבילוהו מאתמול כדי שיהא לו הערב שמש ולא חיישינן שמא נטמא בטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש ולא חש להטביל עד י´´ד ועדיין לא הטביל היינו משום דכיון דהוזקק להטביל בי´´ג משום טומאה דאורייתא לא חיישינן שמא נטמא אחר כך בשום טומאה ועוד כשגזרו על ספק כלים הנמצאים משום חשש טומאה דאורייתא גזרו ולא משום טומאה דרבנן ומיהו יש טומאה דרבנן דבעיא הערב שמש כדאשכחן בפסחים בסוף האשה (דף צב.) כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר דבעי הזאה שלישי ושביעי וכ´´ש הערב שמש וההיא דרבי ישמעאל בן קמחית בפרק הוציאו לו (יומא דף מז.) שנתזה צינורא דהגמון על בגדו (צנורא דערבי) ונכנסו אחיו ושימשו תחתיו אע´´ג דטומאת עכו´´ם דרבנן בעיא הערב שמש וכי ההיא דחומר בקודש (חגיגה דף כג.) דשפופרת שחתכה לחטאת ר´ יהושע אומר יטמא ויטביל ופריך דחתכה מאן אי דחתכה חבר ל´´ל טבילה ואי דחתכה עם הארץ בהא נימא רבי יהושע יטמא ויטביל משמע בהדיא דטומאת עם הארץ בעיא הערב שמש וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו אחיו הכהנים סומכין ידיהן עליו כדי לטמאותו לעשות להכעיס לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית ובגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת ומשמע דבעי הערב שמש: אינו חולק בבשר שנאמר המקריב את דם השלמים ואת החלב. ר´´ת ל´´ג ליה משום דבגמ´ (לקמן דף קב:) בדינא דר´´א בר´´ש דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב הזורק את דם השלמים והאי קרא דמקריב אתא לכהן שאינו מודה בעבודה כדדרשינן בחולין בפ´ הזרוע (דף קלב:) כדפירש בקונטרס בגמ´ לת´´ק דאבא שאול ומיהו י´´ל דכולה מילתא דרשינן מקרא דהמקריב דמואת החלב דרשינן כהן שאינו מודה בעבודה והמקריב דרשינן שיהא טהור בשעת זריקה ושמא הנך תרי קראי צריכי חד לזריקה וחד לקבלה דהמקריב משמע קבלה כדדרשינן בפ´´ק (לעיל יג.) והקריבו זו קבלת הדם ומיהו מדקאמר התם בחולין ובהקומץ רבה (מנחות דף יח:). לרבות הקבלות וההזאות משמע דאכתי לא ידעינן קבלה: והרי קטן דאין ראוי לחיטוי ואוכל. וא´´ת אמאי לא משני קטן רחמנא רבייה כדמשני בתר הכי גבי בעל מום לבתר דמסיק מאי יאכלנה יחלקנה וי´´ל כיון דקטן ובעל מום אוכל מאי אתא קרא לאשמועינן אי נדרוש שאינו מחטא אינו אוכל אי למעוטי טבול יום ומחוסר כיפורים הא נפקא לן בפ´ הערל (יבמות דף עד:) מקרא אחרינא דהביא כפרתו אוכל בקדשים הילכך נדרוש אינו חולק א´´נ אי הוה משני רבייה קרא תיקשי ליה אכתי מבעל מום כדפריך בסמוך: ה´´ג ראוי לחיטוי חולק. ותימה הרי כה´´ג אונן וטמא בקרבנות ציבור דראויין לחיטוי ואינם חולקין כדבסמוך י´´ל דעיקר קרא אצטריך לדיוק שאינו ראוי לחיטוי אינו חולק: ה´´ג הא דאסח דעתיה כו´. היסח הדעת פוסל בקדשים והא דנקט אונן משום דרגיל לאסוחי דעתיה לפי שאינו יכול לאכול: מדבר המטמאני. טומאה דאורייתא דבעיא הערב שמש ולא מדבר הפוסלני לאכילת קדשים מדרבנן דלא בעיא הערב שמש [ה´´ג רש´´י ונראה דה´´ג באומר לא נשמרתי מדבר הפוסלני לקודש אבל נשמרתי מדבר הפוסלני מתרומה] דאונן אסור לאכול קודש ולכך לא שמר עצמו מדבר הפוסלו לקודש ולא נתן לבו שיהא מותר לערב אבל לתרומה מותר אפילו [בו] ביום כדאמרינן זרות אמרתי לך ולא אנינות ולכך שמר עצמו מדבר הפוסלו לתרומה וא´´ת מאי ניהו אותה טומאה דקאמר דטמא בה לקודש אבל לא לתרומה דקתני מתני´ דחגיגה (דף כ:) צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה ומפרש ה´´ר חיים כגון דאכל ככר שלישי של תרומה שגופו שני לקדש אבל לא לתרומה כדאמר בפרק שני דחולין (דף לג:) ובסמוך ליכא לפרושי הכי גבי (כלי) [לבי] על הסל ולא על המגריפה טמאה לפסול קודש ואינה פוסלת פירות תרומה שבסל דככר אינו פוסל כלי

עמוד ב´:

מגריפה בתוכו ואמר לבי על הסל ואין לבי על המגריפה הסל טהור והמגריפה טמאה ותטמא מגריפה לסל אין כלי מטמא כלי ותטמא מה שבתוכו אמר רבא באומר שמרתיה מדבר המטמאה ולא שמרתיה מדבר הפוסלה איגלגל מילתא ומטאי לקמיה דרבי אבא בר ממל א´´ל לא שמיע להו הא דאמר רבי יוחנן א´´ר האוכל שלישי של תרומה אסור לאכול ומותר ליגע אלמא באכילה עבוד רבנן מעלה בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה: ואינו חולק לאכול כו´: מיפלג הוא דלא פליג וכי מזמני ליה אכיל ורמינהי אונן (ומחוסר כיפורים) טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים אמר רב ירמיה מדיפתי לא קשיא כאן בפסח כאן בשאר ימות השנה בפסח איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים בשאר ימות השנה דלא חזי לא חזי ומאי אבל לא בקדשים אבל לא בקדשים של כל השנה רב אסי אמר ל´´ק כאן שמת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר כאן שמת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר יום קבורה לא תפיס לילו מדרבנן מאן תנא אנינות לילה מדרבנן ר´´ש היא דתניא אנינות לילה מדברי תורה דברי רבי יהודה ר´´ש אומר אונן אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים וסבר ר´´ש אנינות לילה מדרבנן והתניא ר´´ש אומר אונן אינו משלח קרבנותיו מאי לאו ´ ואפילו בפסח לא לבר מפסח והתניא ר´´ש אומר שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן מנין לרבות את התודה מרבה אני את התודה שכן נאכלת בשמחה כשלמים מנין לרבות את העולה מרבה אני את העולה שכן באה בנדר ובנדבה כשלמים מנין לרבות [בכור ומעשר ופסח מרבה אני] בכור ומעשר ופסח שכן אינן באין על חטא מנין לרבות חטאת ואשם ת´´ל זבח מנין לרבות העופות והמנחות והיין והעצים והלבונה ת´´ל שלמים קרבנו כל קרבנות שהוא מביא כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן קתני מיהא פסח אמר רב חסדא פסח כדי נסביה רב ששת אמר מאי פסח שלמי פסח אי הכי היינו שלמים תנא שלמים הבאין מחמת פסח ותנא שלמים הבאין מחמת עצמן דאי לא תנא שלמים הבאין מחמת פסח סלקא דעתך אמינא הואיל ומחמת פסח אתי כגופיה דפסח דמי קמ´´ל רב מרי אמר

רש"י

מגריפה. כלי ברזל הוא וראשו רחב ומבדילים בו גרוגרות הנדבקות זו בזו: לבי על הסל. לשומרו מדבר המטמא אב הטומאה שמטמא כלי וכן מטומאות דרבנן המטמאות אותה לטמא חולין ותרומה מדרבנן ולא מדבר הפוסלה לחולין ולתרומה ומיהו טמאה היא להשתמש בה קדשים: איגלגל מילתא. הא דרמינהו לעיל מתני´ דאונן דאיבעי לך לשנויי עלה הנך שינויי דחיקי: של תרומה. עצמה וכ´´ש שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה: מותר ליגע. בתרומה דאינו נעשה גופו אלא שלישי כמו המאכל שאכל ואסור לאכול תרומה אבל מותר ליגע אלמא מעלות עבוד רבנן באכילה דליתנהו בנגיעה וגבי אונן נמי הא דתנן אונן צריך טבילה באכילה תנן אבל נוגע אין צריך לטבול: כי מזמני ליה. אם זימנו חבירו כהן לאכול עמו לערב בחלקו בקדשים אוכל: ורמינהו אונן טובל ואוכל פסחו. משנה היא בפסחים (דף צא:) ולא גרסינן בה מחוסר כיפורים דאינו צריך להמתין לערב אלא מביא כפרתו וטובל ואוכל בקדשים: טובל. כדתנן אונן צריך טבילה לקדש: ואוכל פסחו לערב. אבל לא בקדשים מפרש לה בפסחים (דף צב.) קסבר אנינות לילה דרבנן ואנינות דאורייתא חד יומא הוא כדכתיב ואחריתה כיום מר (עמוס ח) וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים כדאמרינן: כאן בפסח. מתני´ דקתני אינו חולק ואי מזמנו ליה לאכילת קדשים אוכל בלילי פסחים קאי דמגו דשרו רבנן אכילת פסחים שרו ליה נמי שאר קדשים: והא דקתני אבל לא בקדשים אשאר ימות השנה קאי. והאי אבל לא בקדשים לאו אלילי פסחים קמהדר ואע´´ג דעליה קאי אלא אבל לא בקדשים של כל השנה וה´´ק טובל ואוכל פסחו בערב וה´´ה לכל הקדשים באותו לילה אבל לא בקדשים של שאר ימות השנה: רב אסי אמר. אידי ואידי בלילי פסחים ולא קשיא ההיא דפסחים שמת בי´´ד וקברו בי´´ד הלכך בפסח אוכל אבל לא בקדשים דאנינות לילה דיום מיתה דרבנן: ומתני´ כשמת בי´´ג וקברו בי´´ד. דיום קבורה גופיה דרבנן ולילו לא תפיס אפילו מדרבנן: מאן תנא. דתנא להך דפסחים דאית ליה אנינות ליל יום מיתה דרבנן: מדברי תורה. לקמן יליף לה רבי יהודה בשמעתין מאנינות דאהרן ובניו: תדע שהרי אונן כו´. ואי דאורייתא פסח נמי לא ליכול: נאכלת בשמחה. יוצא בה ידי חובת שמחה דכתיב בה שמחה וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת (דברים כו) ותודה שלמים איקראי: שאינן באין על חטא. הלכך כשלמים דמי: ת´´ל זבח. אם זבח שלמים קרבנו: והעצים. המתנדב עצים מביא קרבן עמהן: קתני מיהת פסח. דבשלמא כולהו איכא למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אלא פסח קשיא אדלעיל דתנא טובל ואוכל פסחו: שלמי פסח. חגיגת י´´ד כשהחבורה מרובה:

תוספות

ואי משקין דמטמו כלי גזירה´ משום משקה זב וזבה א´´כ אפילו לתרומה נמי ואי משקין שנגעו לטבול יום דאינו תחלה אלא לקדש כדתנן (פרה מ´´ח מ´´ז) כל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מטבול יום א´´כ אפילו קדש נמי לא מטמא רק לפסול כדאיתא במעילה ריש פ´ חטאת העוף (דף ח.) וא´´כ לא יטמאו המגריפה לפסול קדש דטמאה משמע לעשות פסול אחרי כן מדלא קאמר מגריפה פסולה דכי אמרינן פ´´ק דפסחים (דף כ.) גבי הבשר טמא למאי אי למנות ראשון ושני בחיבת הקדש תפשוט דבעי ר´´ל צריד של מנחות כו´ לכך נראה לפרש דמשכחת לה במעת לעת שבנדה דאמרינן פ´´ק דנדה (דף ו.) לקודש אבל לא לתרומה א´´נ בבגדי תרומה דמדרס לקודש והא דאמר ולא שמרתיה מדבר הפוסלה אע´´פ שמטמאה לקדש כל דבר שאינו (עושה שלישי ועושה) אחרי כן לקדש קרי פוסלה כמו שלישי של חולין: ה´´ג ה´´נ באכילה עבוד רבנן מעלה. פירש בקונטרס והא דתנן אונן צריך טבילה אאכילה תנן אבל נוגע א´´צ לטבול והשתא לא קאי שינוייא דרבי יוחנן ונראה דאפשר לקיימו דלעולם מתני´ בשטבל וההיא דחגיגה בדלא טבל אבל הא דאמר אונן שטבל דאנינותו חוזרת עליו היינו באכילה ופ´´ה עיקר: אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים. משנה היא בפסחים בפרק האשה (דף צא:) ול´´ג מחוסר כיפורים דאונן דוקא הוא דלא אכיל בקדשים לערב משום אנינות לילה אבל מחוסר כיפורים כיון שהביא כפרתו וטבל למה לא יאכל: אמר רב חסדא פסח כדי נסביה. במסקנא משני כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו דההיא לא יביא פסחו כשמת קודם ששחטו וזרקו עליו וההיא דטובל ואוכל לערב כשמת לאחר ששחטו וזרקו עליו אבל הנך אמוראי לא בעו לשנויי הכי משום דקסברי אכילה לא מעכבא וכיון דלא מעכבא אמאי דחיא אכילתה אנינות לילה דרבנן טפי משאר קדשים אבל היכא דמת קודם ששחטו אף על גב דאכילה לא מעכבת אי לא שרית לאוכלו לא מייתי ויש לתמוה דמשמע דשרי ר´´ש לשחוט ולזרוק אחר שמת לו מת משום דאנינות לילה דרבנן והלא אנינות יום דאורייתא ודל אכילה מהכא מ´´מ הקרבה ביום אסור בחטאת עולה ואשם דאסור להביא כשהוא אונן מדכתיב קרבנו כל ששמו קרבן וכי תימא משום דאתי עשה דפסח ודחי עשה דאנינות דכשהוא שלם מביא א´´כ היכי דייק מינה אנינות לילה מדרבנן אפילו היא דאורייתא דחיא ומתוך פי´ הקונטרס משמע דסבר השתא דכולה אסמכתא בעלמא ונראה לפרש כיון דעיקר פסח לא בא אלא לאכילה כדתנן (פסחים דף עו:) פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה שעיקרו לא בא אלא לאכילה הלכך לא חיישינן ביה לאנינות בזמן הקרבה אלא בזמן אכילה ואף על גב דאכילה לא מעכבת: