אאא

ומאי אחר הפשט קודם שנראו להפשט אחר שנראו להפשט מאי רבי ומאי רבי אלעזר בר´ שמעון דתניא רבי אומר הדם מרצה על העור בפני עצמו וכשהוא עם הבשר נולד בו פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה הרי הוא כיוצא בו רבי אלעזר בר´´ש אומר אין הדם מרצה על העור בפני עצמו וכשהוא עם הבשר נולד בו פסול קודם זריקה הרי הוא כיוצא בו אחר זריקה הורצה בשר שעה אחת יפשיטנו ועורו לכהנים לימא בדרבי אליעזר ורבי יהושע קמיפלגי {דברים יב-כז} ועשית עולותיך הבשר והדם רבי יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם רבי אליעזר אומר דם אע´´פ שאין בשר שנאמר {דברים יב-כז} ודם זבחיך ישפך א´´כ מה ת´´ל ועשית עולותיך הבשר והדם לומר לך מה דם בזריקה אף בשר בזריקה הא למדת שריוח יש בין כבש למזבח לימא מ´´ד הורצה כר´´א ומ´´ד לא הורצה כר´ יהושע אליבא דר´´א כ´´ע לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי יהושע מ´´ד לא הורצה כרבי יהושע מ´´ד הורצה אמר לך עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם אלא בבשר דליכא פסידא לכהנים אבל עור דאיכא פסידא לכהנים אפילו רבי יהושע מודה מידי דהוה אדיעבד דתנן נטמא בשר או נפסל או שיצא חוץ לקלעים ר´´א אומר יזרוק רבי יהושע אומר לא יזרוק ומודה רבי יהושע שאם זרק הורצה: א´´ר חנינא סגן הכהנים כו´: ולא הרי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים למצותן לא קאמרינן הרי קודם הפשט וקודם זריקה חלוץ קאמרינן והאיכא אחר הפשט וקודם זריקה לרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר אין הדם מרצה על העור בפני עצמו רבי חנינא כרבי סבירא ליה ואיבעית אימא אפילו תוקמא כרבי אלעזר ברבי שמעון מודה רבי שאין הפשט קודם זריקה והאיכא נמצאת טריפה בבני מעיים קסבר נמצאת טריפה בבני מעיים מרצה דיקא נמי דקתני א´´ר עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו ש´´מ ואלא מאי קמ´´ל ר´´ע הא קמ´´ל אפילו בגבולין א´´ר חייא בר אבא א´´ר יוחנן הלכה כר´´ע ואף ר´´ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא והלכתא כדברי חכמים (בשר בקבורה והעור בשריפה):
מתני´ פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים בזמן שהן נשרפין כמצותן נשרפים בבית הדשן ומטמאין בגדים ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה ואינן מטמאין בגדים

רש"י

רבי אלעזר ברבי שמעון כו´. קסבר בזריקה כשרה תליא היתר העור אבל נפסל בשר קודם זריקה אין העור מותר ואפילו הופשט קודם פסולו: מ´´ד. הדם מרצה על העור לאחר שנפסל בשר: כרבי אליעזר. דאמר דם אע´´פ שאין בשר: אליבא דר´ אליעזר כ´´ע לא פליגי. כלומר מילתיה דרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר לא הורצה ודאי פלוגתא היא דעל כרחך מודה הוא דאילו רבי אליעזר לא קאי כוותיה דהא קאמר יזרוק לכתחילה אף ע´´פ שאין בשר כגון אבד או נשרף אלמא זריקה מעלייתא היא: כי פליגי אליבא דרבי יהושע. כלומר הא דאמר דמ´´ד הורצה כר´ אליעזר ולא כרבי יהושע ליתא דאפילו אליבא דרבי יהושע אמרה רבי למילתיה: ה´´ג עד כאן לא א´´ר יהושע אלא בבשר דליכא פסידא לכהנים. ע´´כ לא קאמר רבי יהושע אם אין בשר אין דם אלא לענין לעלות קרבן לבעלים לחובה דליכא פסידא לכהנים והתורה אמרה (דברים יב) הבשר והדם: אבל לענין עור דאיכא פסידא דכהנים אפילו רבי יהושע מודה. דלא מפסידנא להו שלא כדין ואם נשרף בשר או אבד קודם זריקה לכתחילה לא יזרוק וליכא פסידא דכהנים שהרי לא קרב הקרבן ואם עבר וזרק הדם הויא זריקה להתיר העור אע´´פ שלא עלה לו הקרבן הקרבה הוי וקרינא ביה עור העולה אשר הקריב: מידי דהוה אדיעבד. דקתני אם זרק הורצה הניחא גבי נטמא איכא למימר הציץ מרצה אבל גבי יוצא לא מרצה הציץ וקאמר אם זרק הורצה אלמא ק´´ל היה לו לרבי יהושע בדרשה זו דאם אין בשר אין דם דאם זרק הורצה הלכך גבי אבוד ושרוף נמי אע´´ג דבדיעבד נמי פסול כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים עח:) לענין עור מיהא מודה: למצותן לא קאמר. דהני הכשר מצותן בכך וכי קאמר ר´ חנינא בנשרפין מחמת פסולן: והאיכא קודם הפשט וקודם זריקה. דבין לרבי בין לרבי אלעזר ברבי שמעון נשרף לרבי משום דקודם הפשט ולרבי אלעזר משום דקודם זריקה: חלוץ קאמרי´. מימי לא ראיתי עור מופשט יוצא לבית השריפה והנפסל קודם הפשט עורו נשרף בבשרו ואין מפשיטים אותו: והאיכא אחר הפשט קודם זריקה. דלרבי אלעזר ברבי שמעון חלוץ ונשרף הוא: ומשני רבי חנינא כרבי ס´´ל. דאמר הדם מרצה על העור: ה´´ג ואב´´א אפילו תימא כר´ אלעזר בר´´ש ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה. אפילו תימא רבי חנינא כרבי אלעזר ס´´ל ודקא קשיא לך הא איכא אירע בו אחר הפשט קודם זריקה לא איתרמי בימיו דאפילו לרבי דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו מודה הוא דאין הפשט קודם זריקה (ולא הורגלו בכך) וכל שכן לרבי אלעזר ברבי שמעון לא הורגלו בכך: והאיכא נמצאת טריפה בבני מעיים. לא נמצא פסולו עד שהופשט ופסול זה קודם זריקה וקודם הפשט היה בו דקס´´ד דבין לרבי ובין לרבי אלעזר נשרף כדאמרן לרבי משום דקודם הפשט ולרבי אלעזר משום קודם זריקה: מרצה. הואיל ולא הוכר פסולו קודם הפשט לרבי וקודם זריקה לרבי אלעזר מרצה על העור והבשר ישרף כשאר פסולי קדשים: אלא מאי קמ´´ל רבי עקיבא. כיון דשמעיה לרבי חנינא דאמר בשאר קדשים מרצה למה לי לאשמועינן בכור: דאפילו בגבולין. בכור בעל מום הנשחט בו במדינה על מומו ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב (דברים טו) בשעריך תאכלנו אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה ואשמועינן רבי עקיבא דהיכא דלא ניכר טריפתו עד לאחר הפשט שראה שחיטתו והפשיט עורו כאילו נזרק דמו במקדש ונמצא טריפה לאחר הפשט: בשר בקבורה. דאין מאכילין קדשים לכלבים ושריפה ליכא דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאה לעזרה ונפסל לאחר שחיטה: והעור בשריפה. לא ידענא טעמא ונראה בעיני דל´´ג האי פירושא אלא ה´´ג והלכה כדברי חכמים ותו לא מידי ותוספתא זו גירסא דתלמידי תרביצאי היא וטעו במה ששנינו במשנתינו במילתייהו דרבנן לבית השריפה יצא ואני אומר דרבנן לאו אדר´´ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדרבי חנינא קיימי דאיירי בקדשי המקדש: מתני´ נשרפין בבית הדשן. חוץ לג´ מחנות כדיליף לקמן בפירקין: ומטמאין בגדים. לעסוקין בהן כדכתיב (ויקרא טז) והשורף אותם וגו´: שלא כמצותן. שנפסלו טעונין שריפה כשאר פסולי קדשים: בבית הבירה. פעמים בעזרה פעמים בהר הבית כדאמרינן בגמרא:

תוספות

מאן דאמר לא הורצה כרבי יהושע. תימה היכי מצי סבר כוותיה הא קתני ומודה רבי יהושע דאם זרק הורצה כדבסמוך ונראה לפרש ומ´´ד לא הורצה כר´ יהושע דגזר נטמא בשר או נפסל דלא יזרוק אטו אבוד ושרוף דליכא בשר כלל דהתם אפילו בדיעבד לא הורצה והכא נמי אין הדם מרצה על העור בפני עצמו אפילו בדיעבד בנטמא גזירה אטו אבוד ושרוף ולא מיירי הכא באבוד ושרוף אלא בנטמא או נפסל ומ´´ד הורצה ע´´כ לא קאמר רבי יהושע דגזר אטו אבוד ושרוף ולא יזרוק אלא גבי בעלים דליכא פסידא דכהנים שעדיין לא זכו בעורו אבל עור דאיכא פסידא [דכהנים] דכבר זכו כהנים משנזרק הדם התם לא גזרינן אטו אבוד ושרוף מידי דהוה אדיעבד פי´ בפסול יוצא וטומאה דדיעבד אם זרק הורצה ולא גזרינן הכא נמי מרצה הדם על העור בפני עצמו ופירוש הקונטרס דחוק: א´´ר עקיבא מדבריו למדנו כו´. משמע דוקא בעורו יאותו הכהנים אבל בבשרו לא דאפילו לעובדי כוכבים אסור והקשה ה´´ר אפרים דבפרק כל פסולי המוקדשים (בכורות דף לב:) מתיר רבי עקיבא אפילו לעובדי כוכבים ולעיל פי´ בריש פ´ התערובת (דף עא:) אבל לא התירו מומחה לא משמע דוקא משום טריפות הא לאו הכי לא והיינו דלא כר´´מ דקניס בפ´ (כל פסולי המוקדשין (דף לג)) בבכור שנשחט שלא על פי מומחה מכאן דקדק בהלכות גדולות דהא דקיימא לן כרבי מאיר בגזירותיו דוקא בגזירותיו ולא בקנסיו:

עמוד ב´:

היו סובלין אותו במוטות יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאין בגדים והאחרונים אינן מטמאין בגדים עד שיצאו יצאו אלו ואלו מטמאין בגדים רבי שמעון אומר אינן מטמאין עד שיוצת האור ברובן ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים:
גמ´ מאי בירה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מקום יש בהר הבית ובירה שמו ור´´ל אמר כל הבית כולו קרוי בירה שנאמר {דברי הימים א כט-יט} (ואל) הבירה אשר הכינותי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שלשה בית הדשנין הן בית הדשן גדול היה בעזרה ששם שורפין פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ופרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול קודם זריקה ובית הדשן אחר היה בהר הבית ששם שורפין פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול אחר זריקה וכמצותן חוץ לשלש מחנות תני לוי שלשה בית הדשנין הן בית הדשן גדול היה בעזרה ששם שורפין פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה ובית הדשן אחר היה בהר הבית ששם שורפין פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול ביציאתן וכמצותן חוץ לשלש מחנות בעי רבי ירמיה לינה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים מי אמרינן כי מהניא לינה בבשר דבר אכילה אבל הני דלאו בני אכילה נינהו לא או דלמא לא שנא אמר רבא הא מילתא איבעיא ליה לאביי ופשטנא ליה מהא ושוין שאם חישב באכילת פרים ובשריפתן שלא עשה כלום מאי לאו מדמחשבה לא פסלה לינה נמי לא פסלה ודלמא מחשבה הוא דלא פסלה אבל לינה פסלה תא שמע פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין מועלין בהן משהוקדשו נשחטו הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה מאי לאו לינת בשר לא לינת אימורין והא מדקתני סיפא כולן מועלין בהן בבית הדשן עד שיותך הבשר מדסיפא בשר רישא נמי בשר מידי איריא סיפא בשר רישא אימורין תא שמע דתני לוי שאירע בהן פסול ביציאתן מאי לאו לינה לא פסול טומאה ופסול יציאה בעי ר´´א יציאה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מאי קמיבעיא ליה א´´ר ירמיה בר אבא אליבא דמ´´ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת מי אמרינן ה´´מ בשר דאין סופו לצאת חובה אבל הני דסופן לצאת חובה לא או דלמא ה´´נ לא הגיע זמנו לצאת ת´´ש דתני לוי שאירע בו פסול ביציאתו מאי לאו פסול יציאה לא פסול טומאה ופסול לינה בעי רבי אלעזר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובו במיעוט אבר מהו הך מיעוטא דאבר בתר רובא שדינן ליה והא לא נפקא ליה או דלמא בתר רובא דבהמה שדינן פשיטא דלא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רובא דאברים אלא שיצא חציו ברוב אבר האי מיעוטא דאבר

רש"י

היו סובלין אותו. הנשרפין כמצותן במוטות לקמן יליף לה: הראשונים. בני אדם הנושאין במוט אותן שבראש האחר יוצאים ראשונים: עד שיצאו. האחרונים בגמרא יליף לה: ניתך הבשר. דגמרה שריפתן אין המסייע שוב בהן מטמא בגדים אבל מקמי הכי כל המסייעין בשעת שריפה מטמאין בגדים וכולה יליף בגמרא: גמ´ ששם שורפים פסולי בשר קדשי קדשים. שמחיצת אכילתן בעזרה ופסולי אימורים אפילו של קדשים קלים דהואיל והקטרת הכשירין בעזרה אף שריפת פסוליהן בעזרה כדילפינן בפסחים בפרק כל שעה (דף כד.) מבקדש באש תשרף: קודם זריקה. שלא הגיע זמנו לצאת לפיכך נשרפין בעזרה: אחר זריקה. שהגיע זמנו לצאת לפיכך נשרפין חוץ לעזרה: וכמצותן. וכשהן נשרפין כמצותן שלא אירע בהן שום פסול: נשרפין חוץ לג´ מחנות. כדילפינן בפירקין: בין לאחר זריקה. הואיל ועדיין לא יצאו: ביציאתן. לאחר שיצאו: מהו שתועיל. לפוסלן אם לנו: בבשר דבר אכילה. עולה או אימורין שהן לאכילת מזבח אבל הני דלשריפה קיימי דלא אשכחן לה אלא או באכילת מזבח כדכתיב (שמות כג) לא ילין חלב חגי וגו´ או באכילת אדם כדכתיב (שם יב) לא תותירו וגו´: ושוין שאם חישב כו´. ושוין ר´´ש וחכמי´ שנחלקו בפ´ ב´´ש (לעיל מג.) אם פיגול נוהג בחטאות הפנימיות שאם חישב לאכול מבשר הפרים למחר או אם חישב בשחיטה על מנת לשורפן חוץ לג´ מחנות למחר לא עשה כלום דמחשבת אכילה בדבר שדרכו לאכול בעינן והני לאו דרכן לאכול וגבי שריפה נמי אע´´ג דכי אורחיה חשיב אכילת מזבח או אכילת אדם בעינן לפגל ומ´´ד פיגול נוהג בפנימיים כגון אם חישב על הקטרת אימורים להקריבו למחר: לינה נמי לא פסלה. בבשרו קס´´ד דאי לינה פסלה מחשבת לינה נמי פסלה: לינת אימורין. דבמידי דהקטרה ודאי פסלה לינה: עד שיותך הבשר. דכל זמן שלא נעשית מצותן מועלין בהן: מדסיפא. לענין מעילה בבשר איירי: רישא נמי. לענין לינה לענין בשר קאמר: דתני לוי. במתניתא דלעיל: ופסול יציאה. כגון שיצאו לפני זריקת דמים שעדיין לא הגיע זמנן לצאת: יציאה מהו שתועיל. לפוסלן אם יצאו מן העזרה לפני זריקת דמים: מאי קמיבעיא ליה. אמאי תיפסול הרי סופן לצאת: א´´ר ירמיה בר אבא. כי קא מיבעיא ליה אליבא דמאן דפסיל בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים משום דעדיין לא הגיע זמנו לצאת בפרק כל התדיר (לעיל פט:) הכא מאי מי אמרינן הני מילי בבשר קדשים קלים דאין סופן חובה לצאת אבל הני שסופן לצאת חובה לא מיפסלי ביציאתן: לא פסול טומאה ולינה. דקאי הכא ומדחי ליה קאי הכא ומדחי ליה: שיצא רובו. ומיעוט אחד מן האברים משלים לרובא של בהמה ליציאתה: מהו. מי הוי יציאה לטמא את המתעסקין בהוצאת רובן או לא הוי יציאה מי אמרינן שדי מיעוטא דאבר

תוספות

לא מחשבה הוא דלא פסלה אבל לינה פסלה. תימה דבריש הוציאו לו (יומא דף מח.) בעי רב פפא חישב בחפינת קטרת מהו ת´´ש הוסיף רבי עקיבא הקומץ והקטרת כו´ מדפסיל טבול יום פסולה נמי מלינה ומדפסלה לינה פסלה נמי מחשבה ולא דחי כדהכא וי´´ל דהתם דבאכילת מזבח מה לי מחשבה מה לי לינה אבל הכא בבשר פרים הנשרפין וא´´ת היכי פסלה מחשבה בקטרת הא תנן לעיל בפרק ב´´ש (דף מב:) דקטרת ולבונה אין בהן משום פיגול וי´´ל דנהי דכרת ליכא מחשבה מיהא פסלה מידי דהוה אחטאות הפנימיות לרבי שמעון דאמר בפ´´ק (לעיל יד.) מודה היה רבי שמעון לפסול מק´´ו משלא לשמו ובקטרת נמי אהני ג´´ש דמלא מלא ממנחה והתם הקשה בקונטרס אמאי הוצרך לדקדק מטבול יום הוה ליה לאתויי ממתני´ דמעילה (דף י.) דקתני בהדיא הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה ותירץ רבינו יב´´א משום דההיא מיירי בקטרת דכל השנה כדקתני קדשו בכלי וההוא דמיקדש בכלי פסלה ביה לינה אבל התם בקטרת דיום הכיפורים דעיקרה אינה בכלי אלא משום דלא אפשר כדאמר התם לעיל והא אמרי´ דלא מיפסלה בלינה אבל ההיא דרבי עקיבא משמע דמיירי בכל קטרת ועוד י´´ל דההיא דמעילה איכא לדחויי מדרבנן וכן מחייבין עליה משום פיגול וטמא הוה אמינא מכת מרדות כמו אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ושתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס חייב דהיינו מדרבנן דפסול גויה [הוי דרבנן] כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ:) אבל ההיא דר´ עקיבא פשיטא דאורייתא מדפסל טבול יום ע´´י צירוף דאי מדרבנן לא הוה מחמירין נמי האי פסול על ידי צירוף וא´´ת והיכי דייק מדפסיל טבול יום פסלה נמי לינה והא משניתנה במכתשת נפסלת בטבול יום ולינה לא פסלה עד שתנתן במחתה כדאמר פרק קמא דשבועות (דף יא.) וי´´ל דהא דנפסלת בטבול יום היינו מדרבנן: שיצא רובו במיעוט אבר. פי´ בקונטרס דמיבעיא ליה לענין טמא המתעסק בהן וקשה דבסוף כיצד צולין (פסחים פה:) אמרינן המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת ופריך ממתני´ דהכא דהיו סובלין אותו במוטות דקתני ראשונים מטמאין בגדים אחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו ואף על גב דלא נח ומשני בנגררים ואם כן רובו במיעוט אבר דהכא לא מחייב לענין שבת כיון דאגודו בפנים לא יטמא בגדים ונראה לפרש דמבעיא ליה לענין לשורפו בפנים: