אאא
שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואיזה הוא זיקה שלהן שחיטה אמר עולא בעו במערבא תנופה עושה זיקה או אינו עושה זיקה פשוט ליה מדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן שחיטה עושה זיקה מכלל דתנופה אינו עושה זיקה דר´ יוחנן גופא קא מיבעיא ליה מיפשט פשיטא ליה לרבי יוחנן דשחיטה עושה זיקה ותנופה אינו עושה זיקה או דלמא שחיטה פשיטא ליה ותנופה מספקא ליה תיקו א´´ל ר´ יהודה בר חנינא לרב הונא בריה דרב יהושע והא כי כתיב {ויקרא כג-כ} קודש יהיו לה´ לכהן בתר תנופה כתיב ופליגי בן ננס ור´ עקיבא וליטעמיך בתר תנופה ולא בתר שחיטה אלא מאי אית לך למימרא מעיקרא קאי ומאי קדש יהיו לה´ לכהן דבר שסופו לכהן הכא נמי דבר שסופו לכהן ושחיטה עושה זיקה ורמינהי עד שלא שחטה נפרס לחמה יביא לחם אחר ושוחט מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו לא יצא והלחם פסול נזרק הדם תורם מן השלם על הפרוס עד שלא שחטה יצא לחמה מכניסה ושוחט מששחטה יצא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו לא יצא והלחם פסול נזרק הדם תורם ממה שבפנים על שבחוץ עד שלא שחטה נטמא לחמה מביא לחם אחר ושוחט מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו יצא שהציץ מרצה על הטמא והלחם פסול נזרק הדם תורם מן הטהור על הטמא ואי ס´´ד שחיטה עושה זיקה כיון דהוזקקו זה לזה בשחיטה איפסיל ליה לחם תיפסל נמי תודה שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים מה שלמים קרבים בלא לחם אף תודה קרבה בלא לחם א´´ר ירמיה אם תמצא לומר תנופה עושה זיקה אבד הלחם

רש"י

שאם הוזקקו זה לזה. שהיו ביחד ואח´´כ אבד לחם או כבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו: ואיזו זיקה. שלהן הקובעתן יחד: שחיטה. שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח´´כ אבד או לחם או כבשים אבד הכל: תנופה. כבשים היו מניפין עם הלחם מחיים בפ´ כל המנחות באות מצה (לקמן סא.): ופליגי בן ננס ור´ עקיבא. וש´´מ דאין תנופה עושה זיקה: ולא בתר שחיטה. בתמיה הא ודאי דלכהן לא הוי אלא לאחר שחיטה: מעיקרא. קודם שחיטה: עד שלא שחטה. לתודה לחם תודה אין מתקדש אלא בשחיטתה בפרק התודה (לקמן דף עח:) דכתיב קרבנו על זבח (התודה) וגו´ (ויקרא ז) מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח: נפרס לחמה. לא ידענא מנלן דמיפסל לכולהו משום דנפרסה אחת מהן ונראה בעיני דמלחם הפנים גמר שהיא מנחת תודה וכתיב בה היא (קדש קדשים הוא) (שם כד) שאם נפרסה אחד מחלותיה [כולן] פסולות: הדם יזרק. לשם שלמים ולא לשם תודה: נזרק הדם. עד שלא נפרס הלחם: תורם. כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן (שם) דמ´ חלות היו והיה תורם אחד מעשר לכהן והשאר לבעלים בריש פרק התודה (לקמן דף עז:): מן השלם. ולא מן הפרוס דתניא בהתודה (שם עז:) אחת שלא יטול פרוס: יצא לחמה. חוץ לחומת ירושלים: מכניסה ושוחט. דכל זמן שאינו קדוש בשחיטה אינו נפסל ביוצא: הדם יזרק. לשם שלמים: תורם ממה שבפנים על שבחוץ. ולא שיאכל אותו שיצא אלא יחשב במנין להיות תרומתו תרומה ולהכשיר את הפנימיות כל יוצא דתודה לאו חוץ לעזרה קאמר אלא חוץ לעיר דהא התודה ולחמה נאכלין בכל העיר: מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק. לשם תודה והבשר יאכל בתורת תודה: וידי נדרו יצא. דהציץ מרצה על אכילתן לענין טומאה: ותיפסל נמי תודה. ולא תזרק אפילו שלא לשמה: רחמנא קרייה שלמים. תודת שלמיו משמע דאע´´פ שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים בלא לחם אבל כבשי עצרת עם לחמה קרוי שלמים: אבד הלחם. אחר תנופה:

תוספות

ואיזו היא זיקה שלהן זו שחיטה. דאם אבד הלחם אבדו הכבשים ואם אבדו הכבשים אבד הלחם והיינו כרבי דאמר לקמן (ד´ מז.) כבשי עצרת אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה ולרבי אלעזר בר´ שמעון (קשה) נהי דאם אבד הלחם אבדו הכבשים כדאמר רבי יוחנן לקמן (שם) הכל מודים שצריך שיהא לחם בשעת שחיטה מכ´´מ אבדו כבשים אמאי אבד הלחם הא אית ליה פדיון (כדפי´ בקונט´) בפ´´ק דפסחים (ד´ יג:) גבי לחמי תודה ונפרקינהו ונפקינהו לחולין כמאן כרבי דאמר וכו´ משמע דלרבי אלעזר בר´´ש נפקי לחולין ולא מסתבר לחלק דשאני הכא דאיכא תנופה מחיים דהא מספקא לן אי עושה זיקה כל שכן דלא מסייעא לקדש ותו דאמרינן לקמן (ד´ מז:) שחט שני כבשים על ארבעה חלות מושך שתים מהן ומניחן והשאר נאכלות בפדיון אע´´ג דאיכא תנופה בכולהו וצ´´ע ומשמע התם דלרבי אלעזר בר´ שמעון פודן בחוץ ונאכלין בחוץ והא דאיפליגו אביי ורבא לקמן (שם.) במילתיה דרבי דאמר קדוש ואינו קדוש אביי אמר קדוש ואינו ניתר רבא אמר קדוש ואינו נפדה ואמרי´ לאביי תפיס פדיונו לרבא לא תפיס אלמא לאביי לרבי נמי נפקי לחולין ואם כן מאי אבד הלחם דהכא ואין לומר אבד מליקרב דפשיטא דאכתי חזו לדבר אחר מ´´ש מלחם אחר וש´´מ כיון דנפדו פקעה קדושת תנור ורבי דסבירא ליה תנור מקדש אי אפי לה בתנור דחול לא מקדשו ותימה הוא ונ´´ל דלאביי תפיס פדיונו ולא נפיק לחולין והשתא ניחא לשון תפיס דהוה ליה למימר נפדה ותדע דהא רבי הוא דאמר תנור מקדש בסוף רבי ישמעאל (לקמן עב:) ותנן (לקמן ד´ ק:) המנחות והנסכים אין להם פדיון משקדשו בכלי ושתי הלחם נמי איקרו מנחה לקמן (ד´ נב:) מיהו יש לחלק בין מנחה דבהדי זבח למנחה לחודה כדאיתא בפ´´ק (לעיל ו.) והא דלא קאמר איכא בינייהו אליבא דאביי דלרבי אלעזר ברבי שמעון יכול לפדות את הלחם ולרבי אינו יכול וי´´ל הא דרבי אלעזר בר´ שמעון נמי הכי אית ליה אי ס´´ל דתנור מקדש ולאו מטעמיה דהכא דפליג עליה אבל למאי דמפרש איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא קדושת כלי אינו מועיל דבר כמו שהוכחתי בפ´´ק (שם דף ו.) וסוגיא דפסחים (דף יג:) דסברה דלרבי לא נפקי לחולין כרבא אתיא דלחמי תודה לית להו תנור וא´´כ לאביי נפקי לחולין ותימה דמשמע הכא דאי תנופה עושה זיקה אבד הלחם אבדו הכבשים ואמאי הא מדרבי אלעזר בר´ שמעון נשמע דקודם שחיטה לרבי כקודם זריקה לר´´א ברבי שמעון דמי ואין להם פדיון לכולי עלמא כדאיתא לקמן (דף מז:) גבי שוחט כבשים על ד´ חלות דלר´´א ברבי שמעון פודן בחוץ וי´´ל דהכא קסבר תנור מקדש ולקמן קאי סבר אין תנור מקדש והלכך שמעתין אתיא שפיר אף כר´´א בר´ שמעון אי קסבר תנור מקדש ולקמן איירי אי קסבר אין תנור מקדש אי נמי התם אפילו אפאם בבת אחת אין התנור מקדשן כיון דלא חזו כולהו כי ההיא דסוף לולב וערבה (סוכה דף מט.) דאין שיעור למים מצי למלאות בחבית מקודשת ולא איפסלי בלינה אי נמי שאני הכא דאיכא תנופה חשיבא אבל התם כיון שאינה ראויה אלא לשתי חלות לא אלימא ההוא תנופה לאקבועי ואפילו ר´´א ברבי שמעון מודה הכא דשחיטה קבעה והא דמיבעיא לקמן (דף מז.) כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה ופריך למאן אי לר´´א בר´ שמעון האמר זריקה היא דמקדשה כלומר וכל שכן . שאסורין באכילה דהא התם הוה תנופה וכדפרשי´ ובקונטרס פירש לקמן (דף מח.) גבי פודן בחוץ לר´´א בר´ שמעון דפריק להו קודם זריקה ומיגו דחזו לקרבן דאי בעי מניף אלימי למיתפס פדיונן והא דבסוף רבי ישמעאל (לקמן דף עב:) משמע דאיפליגו רבי ור´´א ברבי שמעון אי הוקבעו בשחיטה אי לא הוקבעו ופירש בקונטרס לשנותן לשם זבח אחר הא ליתא דאפילו בתנופה הוזקקו זה לזה אם תנופה עושה זיקה ועוד קשה דמשמע דלר´´א יכול לשנותן לשם זבח אחר והא ליתא דלכולי עלמא אינו יכול לשנותן לשם זבח אחר לפירוש דפירשנו אלא התם מיירי לאפסולי ביוצא: נפרס לחמה. תלת גווני קתני נפרס יצא נטמא וכולהו צריכי וצ´´ע שלא יקשה מכאן לרבא דאמר בפ´´ק (לעיל דף יב:) דלמ´´ד זריקה מועלת ליוצא דבחסרות מודה: מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו יצא והלחם פסול. הך גירסא איתא בספרים ותימה דמדקתני יצא אלמא קסבר הציץ מרצה על אכילות והדר קאמר והלחם פסול דלשון פסול משמע דאפילו נטמא מקצתו פסול כולו ועוד דהוה ליה למיתני תורם מן הטהור על הטמא כדקתני סיפא גבי נזרק הדם לכך נראה דגרסינן וידי נדרו לא יצא ותימה דלעיל (דף כה.) דייק מאן שמעת ליה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא רבי אליעזר וקסבר הציץ מרצה על אכילות והא הכא קתני מששחטה יצא לחמה ידי נדרו לא יצא וסברה דאין הציץ מרצה על אכילות: דרחמנא קרייה שלמים. אף על גב דכבשי עצרת נמי איקרו שלמים לא דמי שהרי הם קדשי קדשים ולא ילפינן מקדשים קלים אי נמי לא ילפינן שלמי ציבור משלמי יחיד:

עמוד ב´:

אבדו כבשים אבדו כבשים אבד הלחם ואם תמצא לומר תנופה אינה עושה זיקה הביא לחם וכבשים והונפו ואבד הלחם והביא לחם אחר אותו הלחם טעון תנופה או אינו טעון תנופה אבדו כבשים לא תיבעי לך דודאי בעי תנופה כי תיבעי לך אבד הלחם ואליבא דבן ננס לא תיבעי לך דאמר כבשים עיקר כי תיבעי לך אליבא דר´´ע דאמר לחם עיקר מאי כיון דלחם עיקר בעי תנופה או דלמא כיון דמתירין דידיה כבשים נינהו לא צריך תנופה תיקו אמר ליה אביי לרבא מאי שנא שני כבשים דמקדשי לחם ומעכבי ומאי שנא שבעה כבשים ופר ואילים דלא מקדשי לחם ולא מעכבי אמר לי´ הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה והרי תודה דלא הוזקקו זה לזה בתנופה ומקדשא ומעכבא אלא כתודה מה תודה שלמים אף הכא נמי שלמים מי דמי התם ליכא זבחים אחריני בהדיה הכא דאיכא זבחים אחריני בהדיה ליקדשו הני והני אלא כאיל נזיר מה איל נזיר אע´´ג דאיכא זבחים אחריני שלמים הוא דמקדשי מידי אחרינא לא הכא נמי לא שנא והתם מנלן דתניא {במדבר ו-יז} ואת האיל יעשה זבח שלמים לה´ על סל המצות מלמד שהסל בא חובה לאיל ושחיטת איל מקדשן לפיכך שחטו שלא לשמו לא קדשו הלחם תנו רבנן שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מה נפשך אי לאכילה אתיין ליכלינהו אי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר למה להו עיבור צורה אמר רבה לעולם לאכילה אתיין גזירה שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה ויאמרו אשתקד לא אכלנו לחם בלא כבשים עכשיו נמי ניכול ואינהו לא ידעי דאשתקד לא הוו כבשים אינהו שריין נפשייהו השתא דאיכא כבשים כבשים הוא דשרו להו אמר רבה מנא אמינא לה דתנן א´´ר יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן {ויקרא ו-טז} וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הן היאך נאכלין הני שתי הלחם היכי דמי אילימא בבאות עם הזבח אטו תודה ולחמה מי לא מנדבי כהנים ואכלי להו אלא לאו בבאות בפני עצמן וקתני היאך הן נאכלין אלמא לאכילה אתיין אמר ליה אביי לעולם בבאות עם הזבח ודקא קשיא לך מתודה ולחמה לחמי תודה לא איקרו מנחה שתי הלחם איקרו מנחה שנא´ {במדבר כח-כו} בהקריבכם מנחה חדשה לה´ רב יוסף אמר לעולם לשריפה אתיין והיינו טעמא דלא שרפינן לפי שאין שורפין קדשים ביו´´ט א´´ל אביי מי דמי התם לאו מצותן בכך הכא דמצותן בכך לישרפינהו מידי דהוה אפר ושעיר של יום הכיפורים אלא אמר רב יוסף גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן א´´ל אביי תינח כל זמן הקרבתם לבתר הכי לשרפינהו מאי תעובר צורתן נמי דקתני צורת הקרבתם רבא אמר לאכילה אתיין וגזירה משום דרבה ולאו מטעמיה אלא מקרא ואמר רבא מנא אמינא לה דכתיב {ויקרא כג-יז} ממושבותיכם תביאו לחם תנופה [וגו´] בכורים לה´ מה בכורים בפני עצמן אף שתי הלחם בפני עצמן ומינה מה בכורים לאכילה אף שתי הלחם נמי לאכילה

רש"י

בעו תנופה. כבשים האחרים [בעו תנופה] לדברי הכל דמתירין הן ועוד דבהו כתיב תנופה והניף אותם הכהן: מאי שנא שני כבשים. דשלמים דמקדשי לחם כדתניא לקמן בשמעתא (דף מז.) אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה: ומעכבי. אם הוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמר ר´ יוחנן לעיל ואפי´ לא הוזקקו מעכבי לבן ננס: הואיל והוזקקו. שני כבשים ולחם: והא תודה לא הוזקקו. היא ולחמה לתנופה ביחד: ומקדשא. ללחם בשחיטה והיינו דאמרינן קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח בפ´ התודה (לקמן ד´ עח:): ומעכבא. דאם אין תודה אין לחם דהא אינן קדושין אלא בשחיטה: ומשני שני כבשי עצרת שלמים. אבל שבעה כבשים ופרים ואילים עולה נינהו כמו איל נזיר שלמים הוא ומקדש הלחם כדמפרש לקמיה: לפיכך. דשחיטת איל מקדשן שחטיה לאיל שלא לשמו לא קדש הלחם דכתיב זבח שלמים על סל המצות אי זביחתו לשם שלמים מקדש את הסל ואי לא לא: הבאות בפני עצמן. אליבא דרבי עקיבא דאמר כבשים אין מעכבין את הלחם: תעובר צורתן. יפסלו בלינה: אי לאכילה אתיין. דלא בעו מתירין ליכלינהו: ואי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר. הואיל וזו היא עיקר מצוותם: השתא דאיכא כבשים כו´. הלכך הואיל וקדשים מעליא נינהו ומשום גזירה הוא דשרפינן להו לא מצי למשרפינהו עד דליפסלו בלינה: מנא אמינא לה. דלאכילה אתיין אפי´ באין בפני עצמן: אינו חוטא. ואע´´ג דכתיב (שמות ל) כל העובר על הפקודים וכהנים לא נפקדו אינו חוטא כדפרשינא בפ´´ג (לעיל ד´ כא:) דמייתו ומסרי להו לציבור: שאינו שוקל חוטא. דכל הראוי ליפקד קאמר דהיינו מבן כ´ שנה ומעלה: לעצמן. להנאתן: שלנו הן. אם אנו נותנים שקלים ללשכה נמצאו באין אף משלנו שהרי כל הקרבנות מן הלשכה באין ורבן יוחנן בן זכאי לא דריש וכל מנחת כהן אלא במנחה שהכהן מביא בפני עצמו מש´´ה חוטא: אילימא בבאין שתי הלחם עם הזבח. אמאי קתני היאך הן נאכלין הא ללחמי תודה דמי ותודה ולחמה מי לא מנדבי כהנים ואכלי: התם. גבי קדשים הנשרפין לאו מצותן בכך דמעיקרא לאכילה אתו אלא שאירע בהן פסול כגון נותר או טמא הלכך שבקינהו עד החול ושרפינהו להו: שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן. לאחר שריפת הלחם הילכך משהינן להו שאם יבאו הכבשים יונפו עמהם ואוכלו: זמן הקרבתן. עד תמיד של בין הערבים: לבתר הכי לשרפינהו. אמאי משהינן להו כל הלילה: גזירה משום דרבה. דאמר לעיל גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה ולאו מטעמיה דהוא אומר לעיל מנא אמינא לה מדתניא העיד בן בוכרי כו´: ממושבותיכם וגו´ בכורים לה´. הקישן לבכורים: אף שתי הלחם. יכולין לבא בפני עצמן:

תוספות

אבדו כבשים לא תיבעי לך דודאי בעי תנופה. בהדי כבשים אחריני ולא דמי לזו תודה וזו לחמה דאי אבדה התודה אינו מביא אחרת: ומאי שנא שבעה כבשים ופרים ואלים דלא מקדשי ולא מעכבי. אגב מקדשי נקט מעכבי דהא דרשינן לעיל (ד´ מה:) שבעת כבשים אע´´פ שאין לחם וה´´נ לחם אע´´פ שאין שבעה כבשים ומיהו בקונטרס פי´ דמיבעיא ליה בתר דהוזקקו זה לזה בשחיטה: לפיכך שחטן שלא לשמן לא קדש הלחם. טפי הוה ניחא למיתני שחטן לשמן דקדש הלחם אלא אשמעינן אע´´ג דאחריני לשמן נשחטו לא קדש הלחם: שתי הלחם הבאות בפני עצמן. כמ´´ד לחם עיקר: לשרפינהו לאלתר. ואפי´ למ´´ד (פסחים דף לד:) אפי´ פיגול טעון צורה הכא שאני דמצותן בכך: לפי שאין שורפין קדשים בי´´ט. הוה מצי למיפרך למוצאי יו´´ט לאלתר לשרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן: צורת הקרבתן. פירש בקונטרס עד תמיד של בין הערבים מיהו בשמעתא דנתקלקלו הלוים בשיר (ר´´ה דף ל:) מפרש דקרבנות ציבור קרבי אחר התמיד ודחו עשה דהשלמה לכך נראה לפרש עד הלילה: מה ביכורים בפני עצמן. ואפילו הכי איצטריך לרבי עקיבא יהיו מתהיינה ללחם דמעכב כבשים: