אאא
והשאר נאכלות בפדיון אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא הא דלא כרבי דאי רבי כיון דאמר שחיטה מקדשא דפריק להו היכא אי דפריק להו מאבראי כיון דכתיב לפני ה´ איפסיל להו ביוצא אי גוואי הא מעייל חולין לעזרה אמר להו רב חסדא לעולם כרבי ופריק להו גוואי וחולין ממילא קא הוויין אמר ליה רבינא לרב אשי והתניא כשהוא פודן אין פודן אלא בחוץ הא ודאי רבי אלעזר בר´ שמעון היא דאי רבי הא איפסלו להו ביוצא אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לימא תיהוי תיובתיה דר´ יוחנן מיהא דאיתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ור´ יוחנן אמר לא קדשו ארבעים מתוך שמונים ולאו מי איתמר עלה אמר רבי זירא הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשה הכא נמי דאמר ליקדשו תרתי מתוך ארבע תני ר´ חנינא טירתא קמיה דר´ יוחנן שחט ארבעה כבשים על ב´ חלות מושך שנים מהן וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אומר כך הפסדת את האחרונים אמר לו ר´ יוחנן וכי אומר לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה והתנן אברי חטאת שנתערבו באברי עולה ר´ אליעזר אומר יתנו למעלה ורואה אני את בשר חטאת למעלה כאילו היא עצים וחכמים אומרים תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אמאי לימא עמוד וחטא בשביל שתזכה עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן ובחדא מילתא מי אמר והא תניא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב ואמאי לימא עמוד חטא בשביל שתזכה עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן ובתרתי מילי לא אמר והתנן חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאין מודה רבי אליעזר ור´ יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו ר´ אליעזר אומר

רש"י

והשאר נאכלות בפדיון. כדמפרש ואזיל: הא דלא כרבי. אלא כרבי אלעזר בר´ שמעון דאמר שחיטה לא מקדשא לפיכך אפשר להו בתקנה זו קודם זריקה שעדיין אין להם שום קדושת הגוף והרי הן כתחלתן ומושך איזה שתים שירצה וזורק הדם עליהן ומקדשן ומתירן ואלו שנשארו בקדושת דמים שלהן אסורות עד שיפדו ופודן ככל קדושת דמים ואוכל כל מה שירצה: דאי רבי כיון דאמר שחיטה מקדשא. נהי דשתים מהן אין להן אלא קדושת דמים וישנן בפדיה דכבשים מידי דחזו להו קמקדשי ואינך קדושת דמים בעלמא עלייהו ונפקי לחולין ומביא מעות ואומר בכל מקום שהן השתים שאינן מקודשות יתחללו על מעות הללו ובלא פדיה לא מתאכלי דלא שריא להו זריקת הכבשים מיהו היכא פריק להו והיכי משתרו והרי אינו מכיר אלו הן שאינן מקודשות: ואי מפיק להו לכולהו אבראי. ופריק להו לתרתי מינייהו: כיון דכתיב. בשתי הלחם: לפני ה´. והניף הכהן אותם על לחם הבכורים וגו´ (ויקרא כג) שמע מינה פנים נינהו: איפסלו להו. המקודשות ביוצא ומתוך שאין אתה מכירן הרי כולם פסולות: ואי דפריק להו גואי. ואוכלן כהן בפנים לארבעתן השתים חולין והשתים קודש קמעייל חולין לעזרה: ממילא הויין. דתוך העזרה הן נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין: והתניא אין פודן אלא בחוץ. משום חולין לעזרה: הא ודאי. דקתני פודן בחוץ דלא כרבי ועושה תקנה זו קודם זריקה ומושך איזו שתים שירצה והוא הדין דהוה מצי למיפרך ברישא דאי רבי ארבעתן בעי לאונופי בהדייהו דהא לא ידע מי הן דקדושות ומיהו דאלימא מיניה אקשי ליה עד דאפקיה מטעמיה: לא קדשו לה כלל. והכא נמי אמאי קדשו שתי חלות מתוך ארבע: הכל מודים כו´. ואע´´ג דלא פריש הי מינייהו: טוראתא. שם מקום: ד´ כבשים. ואין הדין אלא שנים: שאם אי אתה אומר כן. לזרוק את שלא לשמה תחילה אלא את לשמו תחילה: הפסדת את האחרונים. כדאמר לעיל (דף מז:) אין לך דבר שנראה לשמן ונדחה מלשמן כגון הני דמשזרק ראשונים לשמן תו לא חזו הנך לשמן וכיון דנדחה מלשמן אין כשרין שלא לשמן כשאר כל הזבחים. ל´´א שאם אי אתה אומר כן אלא ארבעתן לשמן הפסדת את הנזרקים באחרונה דהא לא צריכי ופסולין: עמוד חטא. ושלא לשמן חוטא הוא דאסור לשנות בזבחים: בשביל שתזכה. לאכול את השנים: אברי חטאת. הנאכלין לכהנים: שנתערבו באברי עולה. העולים למזבח ינתנו למעלה כולם על המערכה: ואמאי. יצאו לבית השריפה: לימא עמוד חטא. והעלה למזבח חטאת שאינה ראויה לו בשביל שתזכה שלא להפסיד עולה: חטא בחטאת לזכות בחטאת. כגון לעיל בכבשים שחוטא בעצמו וזוכה בעצמו אמר: לפני זמנן. קודם עצרת: לאחר זמנן. לאחר עצרת: הדם יזרק. שלא לשמן: ואם היתה שבת. אשלא לשמן קאי ועצרת ושבת היא לא יזרוק דכיון דאידחי מקרבן ציבור תו לא דחי שבת: ואם זרק הורצה ע´´מ להקטיר אימורין לערב. אבל היום לא יקטירם: לימא עמוד וחטא. יזרוק בשבת לכתחילה: בשביל שתזכה. להקטיר אימורין לערב ותאכל בשר ואמאי אמר לא יזרוק ונפסל הדם בשקיעת החמה: עמוד חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת אמרינן. כגון כבשים דזוכה בהן בו ביום: חבית של תרומה [שנשברה בגת] העליונה. היינו עדשים שקורין מי´´ץ: תחתונה. בור שלפני הגת: התחתונה טמאה. שיש שם חולין טמאין: מודה רבי אליעזר ורבי יהושע כו´. אע´´ג דחייש רבי יהושע לקמן בהפסד חולין מודה הוא שאם יכול לחזור אחר כלי טהור לקבל או אפי´ רביעית יציל ואע´´פ שבין כך ובין כך תפול התרומה לתוך החולין וילך הכל לאיבוד לפי שתרומה טמאה אין לה תקנה:

תוספות

כיון דכתיב לפני ה´ אפסיל ליה ביוצא. אע´´ג דגבי לחמי תודה נמי כתיב לפני ה´ (ויקרא ז) ונאכלין בכל העיר הכי קאמר כיון דכתיב לפני ה´ אלמא בעינן פנים ומיפסיל ביוצא מדאיתקש לחטאת כדאמר באיזהו מקומן (זבחים דף נה.) ופרק התערובות (שם עז.) מייתי כה´´ג וגרסינן אי אבראי איפסילו ביוצא: לעולם כרבי. ואין התנור מקדש כיון דלא קדשי כולהו כדפרישית אי נמי כמאן דאמר (לעיל דף ז.) אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת: הא דלא כרבי. משמע דלרבי אלעזר ברבי שמעון לא מקדשא שחיטה כלל אלא זריקה דאי מקדשא היאך מושך אחר שחיטה דילמא הני לא קידשה השחיטה ונראה שמקדשת הכל [ולא] כמו גמר קדושה אבל לרבי שהוא גמר קדושה אי אפשר לקדש זה בלא זה: מושך שנים מהן וזורק דמן שלא לשמה. תימה הא כיון דהוזקקו בשחיטה אבד הלחם אבדו הכבשים אבדו הכבשים אבד הלחם וי´´ל דשחיטה דהני כבשים לא קבעה כיון דלא נתברר מי הם המוקדשין וכולהו לא חזו: חטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן. ואפילו היה עובר דומיא דעולה דעובר בלאו דכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ופ´ כיצד צולין (פסחים ד´ פה.) אין עשה דואכלו את הבשר דוחה לאו דועצם לא תשברו בו ולא אמרינן עמוד וחטא בשביל שיזכה באכילה לא דומה אכילה להקטרה דאיכא תקנת קרבן ועדיפא ואפילו היכא דאיכא תקנת קרבן לא אמרינן אלא היכא דנשחט כדאמרינן לעיל (דף מז.) אבד הלחם אבדו הכבשים ולא שרינן לשוחטן שלא לשמן וגבי תודה שנתערבה בתמורה דחבירתה אין לה תקנה אע´´ג דליכא אלא איסורא דחולין בעזרה פ´ התודה (לקמן פ:) וטובא איכא מיהו קצת קשה דבפרק התערובות (זבחים עח.) אמרינן נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ולא אמרי´ חטא בדם התמצית בשביל שתזכה בדם הנפש וי´´ל דמשום גזירה הוי כדמסיק התם והא דתנן בהקומץ (לעיל כג.) נתערב קומצה בשיריה לא יקטיר דאע´´ג דגופה דמנחה היא לא אמרינן חטא בשירים בשביל שתזכה בקומץ כיון שיש להן שני שמות: או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן. ונ´´ל דאפי´ לשמן כשרין דהא אין לך דבר שכשר שלא לשמן ופסול לשמן ונראה לי דאתיא כתנא דבי לוי דסמוך דלמאן דפסל בהו שלא לשמן אם כן מאי שנא מחטאת יולדת דהויא מחוסר זמן קודם זמנה: חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת. תימה יזרוק כדי לאוכלן חי דכי האי גוונא תנן פרק שתי הלחם (לקמן דף צט:) וי´´ל דאין זה זכות ואין לחטא בכך ואין לדמות למה שהתירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב שבת (שבתד´ד.):

עמוד ב´:

תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד ור´ יהושע אומר אף יטמאנה ביד שאני התם דלטומאה קא אזלא כי אתא רב יצחק תני כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן פסולין ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אמר רב נחמן מר דמקיש להו לחטאת תני פסולין תנא דבי לוי דגמר שלמי חובה משלמי נדבה תני כשרים דתני לוי ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן (כשרין ולא עלו לבעלים לשם חובה ו) נאכלין ליום ולילה ואין טעונין לא לחם ולא זרוע מיתיבי אשם בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה פסולין ותעובר צורתן ויצאו לבית השרפה אבל עולת נזיר ועולת יולדת ועולת מצורע שהיו בני שתי שנים ושחטן כשרין כללו של דבר כל הכשר בעולת נדבה כשר בעולת חובה וכל הפסול בחטאת פסול באשם חוץ משלא לשמו האי תנא תנא דבי לוי הוא תא שמע דתני לוי אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשום חובה שחטן מחוסר זמן בבעלים או שהיו בני שתי שנים ושחטן פסולין ואם איתא ליגמר משלמים שלמים משלמים גמר אשם משלמים לא גמר ואי גמר שלמים משלמים ליגמר נמי אשם מאשם אשם נזיר ואשם מצורע מאשם גזילות ואשם מעילות או אשם גזילות ואשם מעילות מאשם נזיר ואשם מצורע אמר רב שימי בר אשי דנין דבר שלא בהכשירו מדבר שלא בהכשירו ואין דנין דבר שלא בהכשירו מדבר שבהכשירו ולא והא תניא מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה

רש"י

תרד ותטמא. אע´´ג דמיפסדא לחולין דעד השתא הוו חזו ליה בימי טומאה והשתא לא חזו למידי: ולא יטמאנה ביד. לקבלה בכלים טמאים כדי להציל החולין: אף יטמא ביד. אלמא חטא בתרומה כדי שתזכה בחולין: דלטומאה אזלא. אם תפול בחולין נמי אבודה לאו חוטא הוא: כי אתא רב יצחק תנא שלא כמצותן. שלא לשמן ל´´א שדינן בני שנה והביא בני שתים ומפי המורה שמעתיהו ומפי רוב הגאונים ולשון אחרון אינו כלום דאם כן מאי ששחטן שהביאן מיבעי ליה: ותעובר צורתן. לפי שאין שורפין קדשים עד שיפסלו בלינה משום בזיון קדשים אלא אם כן פסולו בגופו כגון פיגול וטמא: דמקיש. דכתיב גבי חטאת ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים: תני פסולין. כחטאת דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מפסח וחטאת ולאידך לישנא מדמי להו לחטאת שעברה שנתה דפסולה כדתנן חמש חטאת מתות במסכת תמורה (דף טו.): שלמי חובה משלמי נדבה. דכשרין שלא לשמן דבכלל כל הזבחים הן ולאידך לישנא אם נדר טלה לשלמים והביא איל כשר כדאמרינן בפ´ הרי עלי [עשרון] (לקמן קז:) קטן והביא גדול יצא רבי אומר לא יצא ואפי´ רבי מודה דזבח כשר: ושאר שלמי נזיר. דלעיל מיניה קאי אקרבנות נזיר בתוספתא דנזיר בפרק נזיר שאכל אחד מכל האיסורין וקתני הראויין לבוא בן שנה והביאו בן שתים שתים והביאו בן שנה תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו ושאר שלמים כגון שלמי נזיר דחובה הן ששחטן שלא כמצותן שלא לשמן ולאידך לישנא בן שנה דשלמי נזיר איל כתיב בהו ואיל בן שתי שנים: כשרין. כשלמי נדבה ונאכלין ליום ולילה כחומר שלמי נזיר דדינו כדין תודה דאמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר: ואין טעונין לא לחם ולא זרוע. הואיל ואין הנזיר ניתר בהן קתני מיהא כשרין ואע´´ג דאיתקש לחטאת דכתיב וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים (במדבר ו) אלמא מגמר שלמים משלמים חובה מנדבה עדיף ליה: אשם בן שנה. כגון דנזיר טמא ומצורע דכתיב כבש: בן שתים. כגון גזילות ומעילות דכתיב איל: עולת נזיר ויולדת ומצורע. דכתיב בהו כבש: בן שתי שנים כו´ כשרין. דגמרינן מעולת נדבה דאם נדר קטן והביא גדול הזבח כשר: חוץ משלא לשמו. דפסול בחטאת וכשר באשם וקשיא לר´ יצחק דקתני בהדיא דגמר עולת חובה מעולת נדבה ואע´´ג דגבי חטאת כתיבי עולת מצורע ועולת נזיר לא מקשי לה לחטאת למיפסלינהו בני שתי שנים דמגמר חובה מנדבה עדיף ורבי יצחק נמי ליגמר שלמי חובה משלמי נדבה בין שלא לשמו בין לב´ שנים ואי קשיא מאי שנא אשם שלא כמצותו פסול יותר מעולה תריץ משום דלא אשכחן אשם נדבה למגמר מיניה: תנא דבי לוי. דגמר חובה מנדבה ולא גמר חובה מחובה: מחוסר זמן בבעלים. קודם שיכלו שבעת ימי ספירתן דאין אשם אלא בנזיר טמא: ואי איתא. דגמר תנא דבי לוי חובה מנדבה לגמר אשם בן שתי שנים משלמים דנדבה בן שתי שנים: דנין דבר שלא בהכשרו. כגון שלמי נדבה שבאו שלא בהכשרן כגון שלא לשמן או קטן והביא גדול: ואין דנין דבר שלא בהכשרן. כגון אשם נזיר בן שתים מדבר שבהכשרן מאשם גזילות בן שתים שהרי הכשירו בכך: יוצא בבמה. הכשירו בכך דהא ליכא קלעים:

תוספות

כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן פסולין. פירש בקונטרס שלא לשמן והא דתנן (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מן הפסח והחטאת ולא מפיק כבשי עצרת דלא פסיק ליה לאפוקי שלמים אי נמי כי קתני באין בגלל עצמן באין בגלל לחם לא קתני והא דלא ממעטינן להו מאותה לחטאת כי היכי דממעטינן אשם כיון דאיתקוש לחטאת ואתו בהדיה דכתיב (ויקרא כג) ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים ותימה מנא ליה דטעמא משום היקישא דלמא הואיל ובאים להתיר חדש במקדש ולא התירו ואמאי איתותב רב בפ´´ק (לעיל ד.) וי´´ל דא´´כ ליחשוב [נמי] רב כבשי עצרת והכא נמי ליחשוב מנחת העומר ואשם נזיר ומצורע אי נמי הלחם הוא המתיר וכבשים דמתירין לחם לא איקרו מתיר אי נמי לחם נמי לא מיקרי מתיר (היא) כיון דקודם לשתי הלחם אם הביא כשר ומיהו קשה לפי זה דכי פריך בסמוך ליפרוך מההיא דאייתינן לעיל כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל וכל´´א שפירש בקונטרס נראה שלא כמצותן בן שנה והביאו בן שתים והא דלא נקט לשון הבאה דשייכא גבי בן שנה והביא בן שתים משום דהוי שלא בזמנו ומחוסר זמן בכלל ובתוספתא דנזיר קתני בהך דבסמוך שהביאן שלא כמצותן: תעובר צורתן. האי תנא דרבה בר אבוה הוא דאפי´ פיגול בעינן צורה דבפ´´ק דזבחים (דף ד.) קרינן לשינוי קודש פסולו בגופו ואיכא דאמרי כל שפסולו בגופו ישרף מיד: ותנא דבי לוי. לא מקיש להו לחטאת להא מילתא אבל כולי עלמא אית להו לענין זכרי כהונה פ´ איזהו מקומן (זבחים דף נה.) לגבי כבשי עצרת אבל לענין הא לית ליה דהא שלמי נזיר איתקשו לחטאת ואפי´ הכי סברי דכשרין: איתיביה אשם בן שנה. הא דלא פריך ממתני´ דפ´ בתרא דזבחים (דף קיב:) דקתני בה עולת נזיר ועולת מצורע קודם זמנו ששחטן בחוץ חייבין והיינו טעמא משום דחזיא לעולת נדבה בפנים וקודם זמנו לא חזי לנזיר ומצורע לא דמי כלל להכא דהתם אינהו גופייהו חזו לעולה אבל הכא מייתינן דגמר חובה מנדבה תימה דבפ´ אלו קדשים (תמורה דף יט:) תנן אשם בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה רבי שמעון אומר כל עצמן אינם קדושים והשתא האי דקתני הכא פסולין לא כרבי שמעון ולא כרבנן ויש לומר כדמשני פרק בתרא דזבחים (דף קטו.) דפריך מהא דתני לוי אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן מחוסר זמן בבעלים שחטן בחוץ חייב ומשני כאן לשמן כאן שלא לשמן פירוש שלא לשמן כשרין לשמן פסולין ומיהו קשה לרב הונא דאית ליה התם דליכא מידי דפסול לשמו וכשר שלא לשמו ומאי משני מהא ואין לתרץ בהפריש שתי אשמות לאחריות כדמשני ארב דימי דמדקתני לא עלו משמע דאין מצוה בכך ותו אמאי איצטריך למיתני לא עלו לבעלים לשם חובה פשיטא דלא עלו כיון דשלא לשמן איתעביד: אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כשרין. מהכא לא מצי לאוכוחי דילפינן אשם משלמים מדמכשר בהו שלא לשמן דאותה דגבי חטאת הוא דממעט ליה ולא דמי לשלמי ציבור דלא ממעטינן מאותה אלא קרבנות יחיד והא דלא עלו לבעלים לשם חובה מסברא הוא ולא מטעם מילף ואי שלא כמצותן דלעיל לאו היינו שלא לשמן ניחא טפי והא דכי אמרי לעיל האי תנא דבי לוי הוא לא בעי למיפרך מגופה אמאי פסולין דדלמא האי דמכשר עולה דחזי לנדבה אבל אשם דלא חזי לנדבה מיפסל ותנא אחרינא הוא אבל מלוי אלוי פריך שפיר דשלמי נזיר נמי לא חזו לנדבה דטובא איתפליגו: