(צילום: פלאש 90)
אאא
{ויקרא ו-ז} זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל אמר ליה מצוה לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי לעכב אמר ליה לעכב נמי כתיב {ויקרא ו-י} לא תאפה חמץ אלא מצה מתקיף לה רב חסדא ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור שיאור דמאן אי דר''מ לר' יהודה מצה מעליא היא אי דרבי יהודה לר''מ חמץ מעליא הוא אי דר''מ לר''מ מדלקי עליה חמץ הוא אלא דר' יהודה לר' יהודה מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ואימא לא תאפה חמץ אלא חלוט חלוט מאי ניהו רביכה אי דאיכא רביכה כתיב בה רביכה והא לא כתיב בה רביכה ואימא דכתיב בה רביכה מצוה ברביכה ודלא כתיב בה רביכה אי בעי רביכה לייתי אי בעי מצה לייתי מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלא אלא מנלן כדתניא מצה יכול מצוה תלמוד לומר תהיה הכתוב קבעה חובה בעא מינה ר' פרידא מר' אמי מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו נלמדנה מפסח דכתיב {שמות יב-יז} ושמרתם את המצות אמר ליה בגופה כתיב {ויקרא ב-ה} מצה תהיה החייה והא אפיקתיה לעכב אם כן ליכתוב קרא מצה היא מאי תהיה שמעת מינה תרתי אמרי ליה רבנן לרבי פרידא רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא אמר מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי אי בר אוריין ובר אבהן יאי ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה אמרו ליה בר אוריין הוא אמר להו ליעול וליתי חזייה דהוה עכירא דעתיה פתח ואמר {תהילים טז-ב} אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם החזק לי טובה שהודעתיך בעולם אמר לה טובתי בל עליך איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם שנאמר {תהילים טז-ג} לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם כיון דשמעיה דקאמר אדיר פתח ואמר יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים יבא אדיר זה הקדוש ברוך הוא דכתיב {תהילים צג-ד} אדיר במרום ה' ויפרע לאדירים אלו ישראל שנאמר ואדירי כל חפצי בם מאדירים אלו המצרים דכתיב {שמות טו-י} צללו כעופרת במים אדירים באדירים אלו מים שנא' {תהילים צג-ד} מקולות מים רבים אדירים משברי ים יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים יבא ידיד זה שלמה המלך דכתיב {שמואל ב יב-כה} וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה בעבור ה'

רש"י

בצו את אהרן דכתיב זאת תורת המנחה וכתיב בתריה מצות תאכל: שיאור דרבי מאיר. כל שהכסיפו פניו בפרק אלו עוברין (פסחים דף מח.) לרבי יהודה מצה מעליא היא: ואי שיאור דרבי יהודה. דהיינו קרני חגבים וקבעי למימר לר''מ תאפה שיאור חמץ מעליא הוא: אלא דרבי יהודה לרבי יהודה. ה''ג אילימא דר''מ לרבי יהודה מצה מעליא היא אלא דרבי יהודה לרבי יהודה: רביכה. במים רותחין כדאמרינן בתורת כהנים גבי חביתין מורבכת מלמד שנעשת ברותחין כל צרכן והוא חלוט: אי דאיכא רבוכה. מנחה שמצותה ברבוכה כתיב בהדיא מורבכת תהא שלא תאפה חמץ: לא כתיב בה רבוכה. תאפינה ומדלא כתיב בה שמע מינה לאו רבוכה בעינן: מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין וישמרם שלא יחמיצו. דקתני מתניתין (לקמן דף נה.) כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו שנילושות כלומר דהואיל ונילושות בפושרין מצוה לשמרם שלא יחמיצו ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה כדאמרינן בפסחים (דף מח:): החייה. כלומר הכשירנה ושמרה: היא. נמי הוה משמע לעכב כדאמרינן בפירקין קמא (לעיל דף ד.) חטאת היא שאם שחט שלא לשמה פסולה: דהוא עשירי לעזרא. ר''א בן עזריה עשירי לעזרא הסופר: מאי כולי האי. דקמייחסתו ליה: אי בר אוריין. אם בן תורה הוא הרי הגון: חזייה. רבי פרידא לרבי עזרא שהיה צעור: ופתח. באגדתא למיחבביה: שהודעתיך. שאני מייחד שמך בעולם: אמר ליה טובתי בל עליך. דהכי משמע ממה שאמרת להקב''ה ה' אתה אין טובתי עליך: אלא לקדושים אשר בארץ. דהני תרי קראי דסמיכי אהדדי וקודשא בריך הוא אמרינהו: כיון דשמעיה. רבי עזרא לרבי פרידא דקאמר אדירי כל חפצי בם נזכר אגדה של אדיר: יבא אדיר. כלומר כך אמר הקב''ה כשעשה נקמה במצרים (שמות טו) צללו כעופרת במים מצרים שהם אדירים: מה לידידי. מפרש לקמן באברהם:

תוספות

כי קא מבעיא לי לעכב. תימה מאחר דכתיב זאת תורת אייתרו ליה מצה דכתיב במחבת ומאפה לעכב ויש לומר דדילמא ה''מ בדידהו אבל בסלת ומרחשת לא וכי מסיק עיכובא מדכתיב תהיה במחבת אם אינו ענין לגופה תניהו ענין לשאר מנחות ודוחק הוא שיכול לפרש כל זה ועוד לישנא דקתני בברייתא מצה יכול מצוה ת''ל תהיה הכתוב קבעה חובה משמע דבגופה נמי אי לא כתיב תהיה הוה אמינא מצוה ועוד דמצה במחבת ומאפה למה לי דבמצה תהיה דמחבת סגי ונראה לפרש דלשום דרשא צריכי ואע''ג דכתיב במחבת מצה תהיה ילפינן בכל המנחות מזאת תורת דכל היכא דאיכא מצוה במצה איכא נמי עיכובא: אי שיאור דרבי מאיר לר' יהודה מצה מעלייתא. דבפרק אלו עוברין (פסחים דף מח:) קתני רבי יהודה שיאור דפטור בקרני חגבים וסידוק דחייב כרת שנתערבו סדקיו זה בזה אבל פחות מכן שרי כגון שהכסיפו פניו ורבנן פליגי עליה דהיינו רבי מאיר כדמוכח בגמרא ומפרשינן איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו וא''ת בפרק אלו עוברין (שם מג.) תניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו ומפרש ונותנו לפני כלבו דר''מ לרבי יהודה משמע אבל באכילה אסור ויש לומר דמדרבנן בעלמא הוא דאסור ומדשרי ליה לכלבו ש''מ מצה מעלייתא היא: אלא דרבי מאיר לרבי מאיר מדלקי עליה חמץ הוא. כי האי גוונא דייקינן בפרק קמא דחולין (דף כג:) גבי הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו וקאמר שיאור דמאן אי דר''מ לר' מאיר מדלקי עליה חמץ הוא ותימה על דהכא והתם דילמא שאני לגבי פסח דמרבינן ליה מדכתיב (שמות יב) כל מחמצת ומהתם לא ילפינן דהא לענין פסח נמי לא חשיב חמץ גמור להתחייב כרת ואדרבה נילף מחמץ גמור ומיהו בההיא דחולין יש לפרש דלענין מצה דתודה קאמרינן דילפא מפסח ולא יצא בו ידי מצה דתודה אבל בשמעתין ליכא לשנויי הכי ושמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשוב חמץ גבייהו ולקמן (דף נד.) פליגי רבי חנינא בן גמליאל ורבנן במחמיצין בתפוחים וקרי ליה חמץ נוקשה ולמאי דבעי לאוקומי האי דתפוח שריסקו כרבי חנינא בן גמליאל פי' תפוח של תרומה שנתנו בעיסה וחימצה היה יכול לומר דלרבנן חשיב ליה מצה ושרי אבל במסקנא דקאמרי לרבנן דהוי נוקשה ואפ''ה א''ר חנינא בן גמליאל דמחמיצין פליגי בהכי אי חשיב חמץ נוקשה כחמץ גמור לענין לחמי תודה ושתי הלחם או לא וקשיא אההיא דחולין דמשמע דלכולי עלמא חשיבא חמץ ושמא אפי' לרבנן לא אמרינן אלא לכתחילה דאין מחמיצין אי נמי לכולי עלמא אין מחמיצין בחמץ נוקשה לכתחילה אלא רבי חנינא בן גמליאל קסבר דחמץ גמור הוא: ת''ל תהיה הכתוב קבעה חובה. הא דדרשינן בפ' החולץ (יבמות דף מ.) מצות תאכל במקום קדוש דלהכי תנא ביה קרא לעכב דאינו אוכלה חלוטה אף על גב דמצה היא ההוא לעכב לא הוי כמו שנה הכתוב לעכב בעלמא דמהתם לא נפקא לן אלא מתהיה דהכא ועוד דהא משמע התם דמחד מצה לא ממעטינן חלוט דחלוט מצה הוא ומדכתיב תרתי ממעט ליה ואם כן אימא למצוה והא דמשמע הכא דאי לאו תהיה הוה אמינא אי בעי רבוכה לייתי אי בעי מצה לייתי לאו לכתחילה דהא ממעט ביבמות חלוט למצוה:

עמוד ב':

בן ידיד זה אברהם דכתיב {ירמיה יא-טו} מה לידידי בביתי ויבנה ידיד זה בית המקדש דכתיב {תהילים פד-ב} מה ידידות משכנותיך לידיד זה הקב''ה דכתיב {ישעיה ה-א} אשירה נא לידידי בחלקו של ידיד זה בנימין שנאמר {דברים לג-יב} לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל דכתיב {ירמיה יב-ז} נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים יבא טוב זה משה דכתיב {שמות ב-ב} ותרא אותו כי טוב הוא ויקבל טוב זו תורה דכתיב {משלי ד-ב} כי לקח טוב נתתי לכם מטוב זה הקב''ה דכתיב {תהילים קמה-ט} טוב ה' לכל לטובים אלו ישראל דכתיב {תהילים קכה-ד} הטיבה ה' לטובים יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו יבא זה זה משה דכתיב {שמות לב-א/כג ??} כי זה משה האיש ויקבל זאת זו התורה דכתיב {דברים ד-מד} וזאת התורה אשר שם משה מזה זה הקב''ה דכתיב {שמות טו-ב} זה אלי ואנוהו לעם זו אלו ישראל שנאמר {שמות טו-טז} עם זו קנית א''ר יצחק בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב''ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש אמר לו מה לידידי בביתי אמר לו על עיסקי בני באתי אמר לו בניך חטאו וגלו אמר לו שמא בשוגג חטאו אמר לו {ירמיה יא-טו} עשותה המזימתה אמר לו שמא מיעוטן חטאו אמר לו הרבים היה לך לזכור ברית מילה אמר לו {ירמיה יא-טו} ובשר קודש יעברו מעליך אמר לו שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה אמר לו {ירמיה יא-טו} כי רעתיכי אז תעלוזי מיד הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה ואמר לו שמא חס ושלום אין להם תקנה יצתה בת קול ואמרה לו {ירמיה יא-טז} זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך מה זית זו אחריתו בסופו אף ישראל אחריתן בסופן {ירמיה יא-טז} לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו אמר רבי חיננא בר פפא לקול מיליהן של מרגלים ניתרועעו דליותיהן של ישראל דאמר רבי חיננא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה {במדבר יג-לא} כי חזק הוא ממנו אל תיקרי ממנו אלא ממנו כביכול שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם מתקיף לה ר' חייא בר' חיננא האי לקול המולה גדולה לקול מלה מיבעיא ליה אלא אמר לו הקב''ה לאברהם קולך שמעתי וחמלתי עליהם אני אמרתי ישתעבדו בארבע מלכיות כל אחת ואחת כשיעור ארבע מלכיות השתא כל חדא וחדא מאי דפסיק לה ואיכא דאמרי אני אמרתי בזה אחר זה עכשיו בבת אחת אמר רבי יהושע בן לוי למה נמשלו ישראל לזית לומר לך מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעוה''ז ולא בעולם הבא ואמר רבי יוחנן למה נמשלו ישראל לזית לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע''י כתיתה אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע''י יסורין: ר''מ אומר השאור בודה להן מתוכן ומחמיצן [וכו']: מאי חסירה או יתירה אמר רב חסדא עיסת השאור עבה נמצאת יתירה מדת העשרון רכה נמצאת חסירה סוף סוף כי קא כייל לעשרון קא כייל רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לכמות שהן היתה משערינן ולישקול פורתא מיניה וליחמציה מאבראי וליתיה ונילושיה בהדיה גזירה דלמא אתי לאיתויי מעלמא ת''ר אין מחמיצין

רש"י

עשותה המזימתה. כל מעשיהם במזיד ובכוונה: יעברו מעליך. שהעבירו מעליהם מילה: כי רעתיכי אז תעלוזי. בשעת עליצותם מחזיקין יותר ברעתם ולא חוזרין בהן: זית רענן. סמוך לההוא קרא דמה לידידי: זית אחריתו בסופו. שנטעו עכשיו ואינו טוען עד זמן גדול ואחר כך טוען פירות הרבה לישנא אחרינא שאין מתבשל מעט מעט כשאר אילנות אלא בסופו כולן יחד: דליותיהן. טרוויל''ש: נתרועעו. נתרוצצו כלומר נשבר גאון עוזם: בעל הבית. הקב''ה: כל אחת ואחת כשיעור ד' מלכיות. של עכשיו: בזה אחר זה. דהוו ארבעה שיעורין ועכשיו בבת אחת דהוי כוליה חד שיעורא אלא שיהו מפוזרין מקצתן משועבדים לבבל ומקצתן ליון [ומקצתן לפרס] ומקצתן לאדום: מאי חסירה מאי יתירה. כלומר אימת חסירה ואימת יתירה: עבה. במעט מים מגובל נמצאת חסירה כדפרישית: עשרון קא כייל. ומאי איכפת לן למימר אילו הוה קמח הוי חסר או יתיר הא בשעת מדה לאו קמח הוא: לכמות שהן. לכמות שהיו כבר כשהיה קמח משערין ליה: לשון קל והגון ונשקול פורתא מיניה כו'. לרבי מאיר אמאי בודה מתוכו דאינו מן המובחר ולר' יהודה אמאי מביא שאור מביתו דאיכא למימר חסירה או יתירה: נשקול פורתא מיניה. לאחר שמדד עשרון סלת: ונחמציה אבראי. במקום חמימות או יטמננו בעיסה מחומצת עד שיתחמץ יפה ונהדר ונליישיה במקומו עם השאר: גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא. אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מן החוץ ולשו בכאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף על העשרון ואתי לאיתויי שאור מעלמא לבד העשרון הילכך לרבי מאיר בודה מתוכו עדיף ולרבי יהודה מביאו מביתו קודם מדידה עדיף: לישנא אחרינא ונשקול פורתא מקמח של עשרון לאחר שנמדד עם שאור שמביא מביתו ולשוה בלישה אותו שאור שהביא מביתו אם עבה עבה ואם רך רך וניהדריה לתוך העשרון ואם עבה הוא וראה כשחסר העשרון עכשיו ודאי כך נפח חסר אז מה שהיה קמח באותו שיעור שעכשיו צריך להוסיף עליו כאותו שיעור שיש לך מן הסלת חוץ דודאי כך חסר נפח של אותו שאור שהביא מביתו יותר משאילו היה קמח ובכך היה העשרון יתר ואם רך הוא יראה כמה העשרון גדול עכשיו יותר ממה שהיה כשהוא קמח ודאי כשיעור זה גדולו נמי נפחו של שאור ראשון ובכך היה העשרון חסר וכך יוסיף עליו: גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא. שמא ינסה מקמח עשרון אחר ויתן בעשרון לראות השיעור כמו שפירשנו ויערבנו אחר כך בזה ונמצא יתר לשון ראשון מצאתי בגליון: אין מחמיצין. לשתי הלחם ותודה בתפוחים דלא הוי חמץ מעליא:

תוספות

בן ידיד. בן אברהם דכתיב ביה מה לידידי בביתי פשטיה דקרא בירמיה שהיה מתפלל בבית המקדש על ישראל דמעיקרא כתיב ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וכתיב בתריה מה לידידי בביתי וכאן דורשו באברהם כדאמרי' בסמוך שמצאו הקב''ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש ומה שאומר בברכה של מילה אשר קידש ידיד מבטן אומר ר''ת דהיינו אברהם שנקרא ידיד כדאמרינן . הכא וקדשו הקב''ה מן הבטן שדורש במדרש דכתיב באברהם כי ידעתיו וכתיב בירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך חוק בשארו שם זה יצחק שקראו הקב''ה יצחק עד שלא נולד וצאצאיו חתם באות ברית קודש זה יעקב כדכתיב (ישעיה כב) הצאצאים והצפיעות ומתרגמינן בניא ובני בניא ויש מפרשים ידיד זה יצחק שאר זה יעקב וצאצאיו אלו השבטים: ולישקול פורתא מיניה. פי' ימדוד עשרון קמח ונישקול פורתא ויעשנו עיסה ויכרוך העיסה במטלית ויטמננה בשאור בעלמא עד שתקלוט הריח ויעשה שאור ויחמץ את העשרון גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מבחוץ ולשו בכאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף על עשרון ואתי לאיתויי [שאור מעלמא] לבד העשרון הילכך לר''מ בודה מתוכו עדיף ולר' יהודה [מביא מביתו] קודם מדידה עדיף ולשון שני שבקונטרס הוא עיקר: אין מחמיצין לשתי הלחם וחלות תודה בתפוחים. דלא הוי חמץ מעליא דמי פירות אין מחמיצין כך פי' בקונטרס ומסקינן הכא דלכולי עלמא הוי חמץ נוקשה לכל הפחות והא דפליגי בפרק כל שעה (פסחים דף לו.) בעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש רבן גמליאל אומר תישרף מיד פירוש שאין אדם יכול לשמרה שלא תחמיץ וחכ''א תאכל (מיד) דיכול ליזהר מחימוץ היינו כי הך דהכא ודקאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא או