(צילום: פלאש 90)
אאא
בתפוחים משום רבי חנינא בן גמליאל אמרו מחמיצין רב כהנא מתני לה ברבי חנינא בן תרדיון כמאן אזלא הא דתנן תפוח שריסקו ונתנו בתוך העיסה וחימצה הרי זו אסורה כמאן לימא רבי חנינא בן גמליאל היא ולא רבנן אפי´ תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי א´´ר אילא אין לך הקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא רב יצחק בר אבדימי אמר מנחת חוטא מגבלה במים וכשרה לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר כמות שהן משערינן ומר סבר לכמות שהיו משערינן לא דכולי עלמא כמות שהן משערינן ובהא קא מיפלגי דמר סבר מאי חריבה חריבה משמן ומר סבר חריבה מכל דבר: תנן התם בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמות שהן רב ור´ חייא ורבי יוחנן אמרי משתערין כמות שהן שמואל ור´´ש ב´´ר וריש לקיש אמרי משתערין לכמות שהן מיתיבי בשר העגל שלא היה בו כשיעור ותפח ועמד על כשיעור טהור לשעבר וטמא מיכן ולהבא מדרבנן אי הכי אימא סיפא וכן בפיגול וכן בנותר אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאיכא פיגול ונותר אלא אי אמרת דרבנן פיגול ונותר בדרבנן מי איכא אימא וכן בטומאת פיגול וכן בטומאת נותר סד´´א הואיל וטומאת פיגול וטומאת נותר דרבנן היא כולי האי בדרבנן לא עבוד רבנן קא משמע לן ת´´ש בשר זקנה שהיה בו כשיעור וצמק פחות מכשיעור טמא לשעבר וטהור מיכן ולהבא אמר רבה כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה הא לית ביה וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה מדרבנן

רש"י

רב כהנא מתני. משום רבי חנינא בן תרדיון אמרו מחמיצין: תפוח. של תרומה: שרסקו. ונתנו לעיסת חולין: לימא ר´ חנינא היא. דאמר חימוץ מעליא היא ואישתכח דאיחמצה בתרומה ואסורה: נוקשה. לשון רעוע כלומר חמץ שפל: מנחת חוטא. חריבה היא וקשה לקמוץ שלא יהא קומץ חסר כשהוא מוחק בגודל מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה נושר מן הקמח יותר מדאי: מגבלה במים. ותהא נוחה לקמוץ דרחמנא לא אסר אלא שמן: ר´ יצחק סבר כמות שהוא. עכשיו משערינן לקומץ הוה ליה קומץ מעליא ורבי אילא סבר לכמות שהן כאילו היה קמח משערינן ונמצא יתר או חסר דאי עבה היא העיסה חסר נפחה כמלא הקומץ סלת יותר משאם היה הקמח ואם רך היא נתרבה נפחו [במלא קומץ] וחסר סלתו: כמות שהן משערינן. והוה ליה קומץ שוה כמות שהיא וא´´כ אמאי פסל ר´ אילא: קסבר חריבה מכל דבר. משמע ומנחת חוטא איקרי חריבה דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה (ויקרא ז): בשר העגל. שלא היה בו כביצה: ונתפח. עד כביצה שכן דרך בשר העגל לתפוח: או בשר זקנה. בהמה שהיה בו כביצה שכן דרך זקנה להתמעך משתערין לכמות שהן: ור´ יוחנן אמרי כמות שהן. שנינו דמשמע כמות שהן עכשיו ובשר העגל טמא הואיל ועכשיו יש בו כביצה ובשר הזקנה שפחת טהור: ור´´ש ב´´ר וריש לקיש לכמות שהן. דאינהו מפרשי לברייתא דלכמות שהן שנינו דהיינו כמות שהיו מעיקרא ובשר העגל טהור ובשר הזקנה טמא: טהור לשעבר. קודם שתפח שלא היה בו כביצה: וטמא כו´. וקשיא לריש לקיש: וכן בפיגול ונותר. קס´´ד דהכי משמע שאם נותר או פיגול הוא ולא היה בו כזית ועכשיו יש כזית חייב כרת האוכלו ואי מדרבנן ליכא כרת הואיל ומדאורייתא לאו שיעורא הוא: וכן בטומאת פיגול ונותר. דקי´´ל בפרק כיצד צולין (פסחים פה.) הפיגול והנותר מטמאין את הידים אפילו לא נגעה בהן טומאה משום חשדי כהונה כדמפרש התם וקאמר בשר עגל של פיגול או נותר שלא היתה בו כביצה ותפח ועמד על כביצה טמא מכאן ולהבא מדרבנן לטמא את הידים: סלקא דעתך אמינא הואיל וטומאת פיגול ונותר. לטמא את הידים מדרבנן הוא אפילו כי אית ביה שיעורא מעיקרא: כולי האי בטומאה דרבנן לא עבוד רבנן. דלימרו נמי כמות שהוא עכשיו משתערין לטמא טומאת אוכלין לכביצה הואיל ולית ביה שיעורא קא משמע לן: דמעיקרא לא הוה ביה. לאו איסור הוא אלא מיא בעלמא:

תוספות

בדובשא מכאן ואילך לושו לי בחלבא ובדובשא כששמרה שלא תתחמץ מיירי כדרבנן ותימה דבסוף כל שעה (פסחים מ.) משמע דמי פירות אין מחמיצין כלל דאמר אביי לא ליחרך איניש תרתי שובלי בהדי הדדי ואמר אביי האי חצבא דאבישונא זקיפא אסירא ורבא שרי בתרוייהו דמי פירות אין מחמיצין ועוד שרי התם ותיקא במשחא ומלחא ומפרש ר´´ת דכשנילושה במי פירות בפני עצמן בלא תערובת מים אין מחמיצין אבל כי איכא מים בהדייהו מחמיצין וכן מוכח לקמן במתני´ בפירקין (דף נז:) דאמרינן לרבות מנחות ונסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות אין מחמיצין אמר ר´´ש אומר היה ר´ יוסי הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה פירוש וכיון דאיכא מים בהדי שמן יכולה היא להתחמץ והא דאמר ר´´ש בן לקיש בפ´ כל שעה (פסחים דף לה. ושם) עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת דמי פירות אין מחמיצין ומשמע כרת הוא דליכא הא לאו איכא דחמץ נוקשה הוי ואמרינן נוקשה בעיניה בלאו צריך לאוקמא דאיכא מים בהדה דבלא מים אין מתחמץ לר´´ש בן לקיש מדדחיק לשנויי לקמן מגבלה במים וכשרה ואי מחמיצין ואפילו לא הוי אלא חמץ נוקשה חשיב חמץ לענין מנחות כדאמר לעיל מדלקי עליה חמץ הוא אלא ודאי בתערובת מים איירי ואפ´´ה ליכא כרת דנוקשה הוי במחמצה בתפוחים והא דאמר בפרק אלו עוברין (שם דף מב.) חומץ האדומי דרמו ביה שערי צ´´ל שנתחמצו השעורים במים תחילה דאי לאו הכי תו לא מחמיצין ובירושלמי משמע דמי פירות אפי´ בפני עצמן מחמיצין דאמר בירושלמי בפרק כל שעה ר´ יוסי אומר שרה שעורים במים אם נתבקעו הרי אלו אסורות שריין בחומץ מותר מפני שהחומץ צומתן ר´´ש בר רבי יצחק היה לו יין קוסס יהב בגוייהו שעורים בגין דחמע אתא לקמיה דר´ מנא אמר ליה צריך אתה לבער חד מן אילין דבית ביירי הוה ליה גרבא דמשחא גו אוצרא חיטי שאל לרבא אמר איזיל גרוף מה דתחותיהן ע´´כ ירושלמי ושמא כל הני סברי כאביי דאמר מחמיצין אפילו בפני עצמן דאסר חצבא דאבישונא וקי´´ל כרבא דשרי ולפירוש זה מותר ללוש עיסה בביצים בפסח ובלבד שלא יערב במים אבל מלח שרי כמו וותיקא דאיכא מישחא ומילחא ומיהו יש לנטות ולהחמיר דלעולם אפילו בלא מים נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי והא דשרי רבא חצבא דאבישונא משום דמי פירות אין מחמיצין קסבר כיון דאין מחמיצין חמץ גמור לא גזור להחמיר ולחוש דילמא נפקי מיא מהא ובלע אידך משום דמילתא דלא שכיחא הוא דאם היו מחמיצין חמץ גמור כיון שיש בו כרת היינו חוששין אע´´ג דלא שכיחא והא דדחיק ר´´ש בן לקיש לשנויי מגבלה במים אע´´ג דבלא מים נמי הוי חמץ נוקשה איצטריך לשנויי הכי משום רבי יהודה כדאמר לעיל דשיאור דרבי יהודה לר´ יהודה לא חשיב חמץ לענין מנחות ואפשר דאפי´ איסורא דאורייתא ליכא כדתנן בפ´ ואלו עוברין (שם דף מח:) שיאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר´ יהודה להכי נקט ר´´ש בן לקיש גבי עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת הא איסורא איכא לר´´מ כדאית ליה ולר´ יהודה כדאית ליה ומיהו מוותיקא קשיא לפירוש זה דשרינן ליה אע´´ג דלא שמרוהו מחימוץ מדאסר במיא ומילחא ושרי במשחא ומלחא: תפוח שריסקו ונתנו לעיסה וחימצה הרי זו אסורה. משנה היא במסכת תרומות פ´´י (מ´´ב) ואמרינן עלה בגמרא בירושלמי תני ר´ יוסי מתיר ר´ אחא ר´ אבהו בשם ר´´י בר ר´ חנינא מה פליגא במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר רבי יוסי בדעתיה כמה דו תמן אין תבשילו ברור כן אומר אין חימוצו חימוץ ברור פירוש דשרי גבי שבת בישול שאינו ברור דתנן פ´ כירה (שבת דף לח:) גבי ביצה לא יפקיענה בסודרין ור´ יוסי מתיר וכולה סוגיא איתא נמי התם בפ´ כירה (ה´´ג) ובריש מסכת חלה ובפסחים בפ´ כל שעה (ה´´ד) בסופו: אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא. קצת קשיא דלעיל בסוף פרק קמא (דף יא.) ה´´ל למתניא גבי מחבת ומרחשת זו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש: ומר סבר חריבה מכל דבר. ואפי´ ר´´ש בן לקיש דאמר בהקומץ רבה (לעיל דף כג.) הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג היינו אחר קמיצה אבל קודם קמיצה לא כדדריש התם שלא יקבע לה שמן בעוד שלא נקמצה: ת´´ש בשר זקנה כו´. תימה מאי קושיא הא פלוגתא היא במתני´ (לעיל נב:) דר´´מ אמר אף (אם) [היא] היתה חסירה כו´ סבר לכמות שהן משערין כדאמרי רבה ורב יוסף לעיל (דף נג:) ורבי יהודה סבר כמות שהוא משערין וי´´ל דלא דמי דהתם טעמא דר´´מ משום דעשרון סולת אמר רחמנא ולא עשרון עיסה ור´ יהודה סבר דעשרון סולת קרינא ביה: דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. תימה דבריש המצניע (שבת צא.) בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו מאי קא מבעיא ליה הא כיון דאילו לא תפחה ונמלך עליה לאכילה פטור דליכא שיעורא בשעת הנחה דמשום דתפחה לא מחייב טפי דהא אפילו עבד עקירה והנחה בחדא במחשבה אפילו לבתר דתפחה פטור דלכמות שהן משערינן מדאורייתא:

עמוד ב´:

כי פליגי כגון שהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח דמר סבר יש דיחוי באיסורא ומר סבר אין דיחוי באיסורא ומי איכא למ´´ד דיש דיחוי באיסורין והתנן כביצה אוכלין שהניחה בחמה ונתמעטו וכן כזית מן המת כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ וכזית פיגול וכזית נותר וכזית חלב טהורין ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וחלב הניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וחלב תיובתא למ´´ד יש דיחוי באיסורין תיובתא תא שמע תורמין תאנים על הגרוגרות במנין אי אמרת בשלמא לכמות שהן משערינן שפיר אלא אי אמרת כמות שהן הוה ליה מרבה במעשרות (ותנן) המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלין אלא מאי לכמות שהן אימא סיפא גרוגרות על התאנים במדה אי אמרת בשלמא כמות שהן שפיר אלא אי אמרת לכמות שהן מרבה במעשרות הוא אלא הכא בתרומה גדולה עסקינן ורישא בעין יפה וסיפא בעין יפה היא אי הכי אימא סיפא א´´ר אלעזר בר´ יוסי אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע על תשעים שבכלכלה ואי בתרומה גדולה עשר מאי עבידתיה אלא הכא בתרומת מעשר עסקינן ואבא אלעזר בן גומל הוא דתניא אבא אלעזר בן גומל אומר {במדבר יח-כז} ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ניטלת באומד

רש"י

כי פליגי כו´. ובשר העגל שנתפח אסיפיה קאי שחזר לכמות שהיה בשר זקנה שנתמעט אמיצעיה קאי והכי קאמר אע´´ג שנתמעט כשיעור שיש בו עכשיו משערינן הואיל וכבר הוה בהן נמי האי שיעורא ומיחייב מדאורייתא ולא אמרינן בשעה שצמקו נדחו מאיסורייהו והוה ליה כמי שלא היה בו מתחילה והשתא איתא ופטור מדאורייתא ורבי שמעון וריש לקיש סברי יש דיחוי באיסורין וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן: טהורין. קאי אאוכלין ומת ונבילה ושרץ: ואין חייבין. קאי אנותר ופיגול וחלב: הניחן בגשמים. לאלו עצמן לאחר שצמקו: תורמין. לאו תרומה ממש אלא מעשר: תאנים. לחים גרוגרות תאנים יבשים שצמקו וכווצו: במנין. עשר תאנים על תשעים גרוגרות אבל במדה לא משום דהוי ממעט במעשר לגבי מנין דכי מנית להו לגרוגרות דחולין ולתאנים דמעשר לא תשתכח בכל עשר גרוגרות דחולין חדא תאנה דמעשר דכלי דמחזיק מאה גרוגרות לא מחזיק טפי מנ´ תאנים: אי אמרת בשלמא לכמות שהיו. גרוגרות מעיקרא כשהן לחין משערינן שפיר תאנים מתאנים תרים אלא אי אמרת כמות שהן השתא משערינן הוה ליה מרבה במעשרות לגבי מדה דהיינו עשרה תאנים דתרומה מחזקי קבא וצ´ גרוגרות לא מחזקי אפילו חמשה קבין והוה אחד מחמשה: המרבה במעשרות. תורם מן הכרי מודד ארבעת קבין לחולין והחמישי למעשר: מעשרותיו מקולקלין. טבל ומעשר מעורבין דחצי קב החמישי הוי מעשר וחציו הוי טבל כשאר תבואה שבכרי: גרוגרות על התאנים במדה. ולא במנין משום דממעט במעשר לגבי מדה דאי כייל לצ´ תאנים מחזיקין תשעה קבין וכי כיילת עשרה גרוגרות לא מחזקי אלא פלגא קבא ואשתכח דלא מעשר אלא חד מן כ´: אי אמרת בשלמא. כמות שהגרוגרות עכשיו משערין ולא איכפת לן ממאי דהוו מעיקרא: שפיר. דהא תורם קב על תשעה קבין: אלא אי אמרת לכמות שהיו. מרבה במעשרות הוא דאי הוו לחים הוה בהאי קב גרוגרות שני קבין: תרומה גדולה. ניטלת בעין יפה דלא נתנה תורה בה שיעורא ומדאורייתא חיטה אחת פוטרת הכרי ורבנן אמרו עין יפה אחד מארבעים בינונית אחד מנ´ עין רעה אחד מששים אלמא ניטלת בעין יפה: רבי אלעזר בר רבי יוסי. אתא לאיפלוגי דאפילו גרוגרות תורמין על תאנים במנין דסבירא ליה לכמות שהיו משערין דלא ממעט במעשר: מקצוע. כלי שנותנין בו הגרוגרות ועל שם כלי קרי להו קציעות בכמה דוכתין: שבכלכלה. תאנים לחים: בשתי תרומות הכתוב מדבר. דהכי משמע האי קרא דכתיב בתרומת מעשר דלוים ונחשב לכם כלומ´ במחשבה תטלו תרומת מעשר כדגן מן הגורן כאותה תרומה שנטלת מן הגורן דהיינו תרומה גדולה אלמא שתי תרומות כתיבי בהאי קרא ומהאי קרא נפקא לן אתרוייהו דניטלות במחשבה ובאומד דונחשב אתרוייהו קאי: באומד. שאם יש לו פירות הרבה אין צריך למדוד אלא באומד יטול אחד מחמשים:

תוספות

אלא הכא בתרומת מעשר עסקינן. משום דקתני תורמין מוקי לה הכי אבל הוא הדין במעשר ראשון דמקיש נמי אבא אלעזר בן גומל כדאיתא בפרק מעשר בהמה (בכורות דף נח:): כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד. מדאורייתא אין שייך בה אומד דחיטה אחת פוטרת את הכרי כדכתיב (דברים יח) ראשית דגנך אלא לפי שנתנו בה חכמים שיעור שייך בה אומד ותרומת מעשר יש לה שיעורא מדאוריית´ כדכתיב (במדבר יח) מעשר מן המעשר דלענין זה ודאי לא מקשינן שתפטור בה חיטה אחת אבל אם במתכוין מוסיף ילפינן שפיר מתרומה גדולה: ניטלת באומד. מצוה לעשות מאומד דמתוך שירא שלא לפחות נוטל בעין יפה ובתוספתא גרסינן אלא מאומד וכן פי´ ר´´ת ותנן בפ´´ק דתרומות (מ´´ז) אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין וכן בתרומת מעשר ואמרינן עלה בירושלמי תני אבא אלעזר בן גומל מנין שאין תורמין לא במדה כו´ וא´´ת בסוף כל הגט (גיטין דף ל:) דמפרש רב אשי בן ישראל שאמר לבן לוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דלא קייץ לא מתקן ליה בעל הבית כור מעשר יש לך בידי או כור מעשר לאביך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דקייץ תקוני תקניה כאבא אלעזר בן גומל דמקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה ויש לבעה´´ב רשות לתרום תרומת מעשר כמו שיש לו לתרום תרומה גדולה והשתא א´´כ ברישא נמי אע´´ג דלא קייץ (אמאי) לא ניחוש לתרומת מעשר שבו דאמרינן מאומד תורם דמצוה מאומד ויש לומר דלאו אורחיה דבעה´´ב לעשות מאומד תרומת מעשר מפני תרעומת כהן ולוי אם יטעה באומד שלו וא´´ת הא תנן במסכת תרומות פ´´ד המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן ובירושלמי מקשי לה בפ´´ק דתרומות ומשני כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני אבא אלעזר בן גומל אומר מנין שאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין ת´´ל (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם והרמותם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל ובמנין פירוש ההיא דאין תורמין בתרומה גדולה דלכולי עלמא מצוותה באומד וההיא דהמונה משובח בתרומת מעשר וכרבנן והא דמייתי ברייתא דאבא אלעזר לאשמועינן דפליגי בתרומת מעשר וא´´ת דבירושלמי אמרי´ אההיא דהמונה משובח ממי הוא משובח אמר רב הונא מן התורם מאומד משמע דמאומד הוי תרומה אלא דהמונה משובח וקאמר נמי התם א´´ר הילל מתני´ אמרה כן והשוקל משובח משלשתן פירוש מכלל דאיכא שלשה בר משוקל ובתר הכי קאמר ר´ חנינא תיפתר בשלשתן ולית ש´´מ כלום ואי לרבנן לדידהו אין תרומת מעשר מאומד ואי כאבא אלעזר בן גומל הא אמרן דמצוה לעשות מאומד ונראה לפרש דלאבא אלעזר בן גומל נמי לא ילפי אלא דמועיל מאומד ולא שתהא מצוה מאומד והשתא הא דמשני בירושלמי כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר היינו כאבא אלעזר בן גומל וניחא השתא הא דמייתי עלה ברייתא דאבא אלעזר בן גומל אי נמי מודו רבנן לאבא אלעזר בן גומל דמאומד הויא תרומה אבל אין מצוה לעשות מאומד וא´´ת והיכי שרי לרבנן לעשות מאומד א´´כ הוה ליה מרבה על המעשר וי´´ל דהיינו כשמרבה במתכוין אבל כשמתכוין לאומד יפה לא חשיב מרבה ומיהו מדשריא הכא לאבא אלעזר בן גומל תאנים על הגרוגרות במנין אע´´ג דהוה ליה מרבה מעשרות במתכוין משמע דכל מה שירצה להרבות נחשב עין יפה ונראה דלית ליה לאבא אלעזר בן גומל מרבה מעשרות דהא מעשר ראשון נמי איתקש לתרומה כדאמרי´ בפרק בתרא דבכורות (דף נח:) ולא משכחת לה אלא במעשר עני או במעשר שני דהנהו לא איתקוש דלא איירי אלא במעשר ראשון כדקאמרינן התם ומעשר קרייה רחמנא תרומה דכתיב (במדבר יח) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה´ תרומה נתתי ללוים לנחלה: כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. עיקר מחשבה בתרומת מעשר כתיבא אלא נקט הכי משום דפשטיה דקרא משמע דמתרומה גדולה יליף דקרא בתרומת מעשר של לוים כתיב והכי משמע ונחשב לכם במחשבה תנו לו תרומת מעשר מן הגורן כדגן מן הגורן כאותה תרומה שניטלת מן הגורן דהיינו תרומה גדולה ונראה דרבנן לא פליגי אמחשבה ובאומד דוקא פליגי אם תמצא לומר דפליגי שמא יש שום טעם דלא מוקמי מחשבה אתרומת מעשר אע´´ג דכתיב בגופה כדאשכחן לענין מוקף בפ´´ב דתרומות דאמר בירושלמי דכל התורה כולה למידה ומלמדת חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו מן