(צילום: פלאש 90)
אאא
לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה מתקיף לה רבינא תינח לרבי יהודה לרבי שמעון מאי איכא למימר א´´ל מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא לרבי יהודה נמי מאי דאיתרבי איתרבי מאי דלא איתרבי לא איתרבי וכי תימא אי לא מעטיה קרא הוה אמינא תיתי בבנין אב סמיכה גופה לישתוק קרא מיניה ותיתי בבנין אב אלא שעה מדורות לא ילפינן הכא נמי שעה מדורות לא ילפינן אלא אותו טעון צפון ואין השוחט עומד בצפון מדרבי אחייה נפקא דתניא רבי אחייה אומר {ויקרא א-יא} ושחט אותו על ירך המזבח צפונה מה ת´´ל לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון ומקבל בצפון ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול יכול אף זה כן ת´´ל אותו אותו בצפון ולא השוחט צריך להיות עומד בצפון אלא אותו בצפון ואין בן עוף בצפון סלקא דעתך אמינא ליתי בק´´ו מבן צאן ומה בן צאן שלא קבע לו כהן קבע לו צפון בן עוף שקבע לו כהן אינו דין שנקבע לו צפון מה לבן צאן שכן קבע לו כלי אלא אותו בצפון ואין פסח בצפון פסח מדר´´א בן יעקב נפקא דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול יהא הפסח טעון צפון ודין הוא ומה עולה שלא קבע לה זמן בשחיטתה קבע לה צפון פסח שקבע לו זמן לשחיטתו אינו דין שקבע לו צפון מה לעולה שכן כליל מחטאת מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות מאשם מה לאשם שכן קדשי קדשים מכולהו נמי שכן קדשי קדשים אלא לעולם כדקאמרינן מעיקרא אותו בצפון ואין השוחט בצפון ודקא קשיא לך מדר´ אחייה נפקא דר´ אחייה לאו למעוטי שוחט בצפון הוא דאתא אלא הכי קאמר אין השוחט בצפון אבל מקבל בצפון מקבל מלקח ולקח נפקא לקח ולקח לא משמע ליה: וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה: אמר רב פפא אפאה לוקה שתים אחת על עריכתה ואחת על אפייתה והא אמרת מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה לא קשיא הא דעריך הוא ואפה הוא הא דעריך חבריה ויהיב ליה ואפה ת´´ר בכור שאחזו דם מקיזין אותו את הדם במקום שאין עושין בו מום ואין מקיזין את הדם במקום שעושין בו מום דברי ר´´מ וחכ´´א יקיז אף במקום שעושין בו מום ובלבד שלא ישחוט [על אותו מום] ר´´ש אומר

רש"י

תינח לר´ יהודה. דמרבי ליה לסמיכה איצטריך למעוטי מצפון: וכי תימא אי לא מעטיה. מאותו אתי מבנין אב כשאר חטאות שטעונין צפון הא לא מצית אמרת דא´´כ דבכלל חטאת היא אמאי מרבי ליה לסמיכה לישתוק קרא מעל ראש השעיר דסמיכה: ותיתי. סמיכת נחשון מבנין אב דמה מצינו בשאר חטאות דלטעון סמיכה אף זה כן: אלא שעה מדורות לא ילפינן. הילכך אמאי איצטריך למעוטי מצפון: אותו. הקרבן בצפון אבל השוחט יכול לעמוד בדרום ושוחט בסכין ארוכה: מקבל עומד בצפון. מפרש בשחיטת קדשים בפ´ איזהו מקומן (דף מח.) דקאמר חטאת מנלן דבעי צפון דכתיב ושחט את החטאת במקום העולה קבלה מנלן דכתיב בתריה ולקח הכהן מדם החטאת מקבל עצמו מנלן ולקח לו יקח: בן צאן קבע לו כלי. סכין דשחיטה כתיב ביה ובשחיטה כתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כב) אבל בן עוף מליקתו בצפורן: מחטאת. גמרינן דאין לו זמן קבוע וטעון צפון וכל שכן פסח: וקא פריך מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות: וקאמר מאשם. מייתינן ליה וקפריך מה לאשם שכן קדשי קדשים תאמר בפסח דקדשים קלים הוא אלמא פסח מצפון מהאי דינא אימעיט: דרבי אחייה לאו למעוטי שוחט בצפון. דהאי מאותו דשעיר נפקא אלא למילף דמקבל עומד בצפון דהכי קאמר רבי אחייה אין השוחט בצפון אבל מקבל בצפון ואי קשיא לרבי אחייה אימא אותו בצפון ולא מקבל בצפון: אפאה לוקה שתים כו´. דאפייה גמר עריכה היא: והאמרת מעשה יחידי היא. ואמאי מחייבת ליה תרתי: ערך הוא ואפה הוא. לאיחיובי תרתי אתרוייהו: ערך חבריה ואפה הוא. מיחייב חבריה חדא ואיהו תרתי אאפיה ואעריכה דגמר גמרה ואע´´ג דחייב חבריה אעריכה הוא חייב נמי עלה כדאמר נמי לקמן (דף נז.) להביא מחמץ אחר מחמץ: במקום שאין עושה מום. היינו כל הגוף דהדר בריא: במקום שעושה כו´. אזנו ועינו דלא הדר בריא: ובלבד שלא ישחוט על אותו המום. עד שיהא בו מום מעצמו דבכור אינו נאכל בחוץ עד שיהא בו מום: אף נשחט על אותו מום. רבי שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר (שבת דף קלג.) וזה לא נתכוין להטיל בו מום על מנת לשוחטו עליו:

תוספות

לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה. תימה תיפוק ליה מדאיתקוש לפר העלם דבר של ציבור כדאמרי´ בפרק ב´´ש (זבחים דף מא.) החטאת אלו שעירי עבודת כוכבים והתם מוכח דלרבי שמעון נמי אתיא וי´´ל דההוא היקישא ליתא אלא לגבי הזאה דווקא אי נמי מהיקישא לא הוה ידעינן משום דכתיב החי והוה מוקמינן למעוטי שעירי עבודת כוכבים וכן מוכח לקמן פרק שתי מדות (דף צב.): לר´ שמעון מאי איכא למימר. דלמעט שעירי עבודת כוכבים לא מסתבר לאוקמי כיון שהם כשאר חטאות דעלמא: אלא שעה מדורות לא ילפינן. והא דמיבעיא לן בפ´´ק דסנהדרין (דף טו:) שור סיני בכמה מי גמרינן שעה מדורות או לא התם גלויי מילתא בעלמא הוא: שוחט מדרבי אחייה נפקא. תימה ההיא בעולה כתיב והכא בחטאת ואע´´ג דתלא רחמנא חטאת בעולה מ´´מ לא גמרי´ דאיצטריך בפ´ איזהו מקומן (זבחים ד´ מח:) עיכובא בעולה ולא גמרינן מחטאת ומיהו לכולי טעמי דהתם ניחא דלמאי דמפרש התם טעמא שלא יהא טפל חמור מן העיקר ה´´נ מהאי טעמא לא יהא שוחט (חטאת) בצפון ולמאי דמפרש נמי משום דכתיב העולה במקומה תהא מהאי טעמא נמי לא יהא שוחט בצפון: מה לבן צאן שכן קבע לו כלי. וכן פריך בריש איזהו מקומן (גם זה שם) ותימה דלא פריך הכי בפ´´ק דקדושין (ד´ לו:) דיליף בן עוף מקל וחומר מבן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו וקבע לו כהן להזאתו וי´´ל דגבי צפון שייכא הך פירכא דכלי אבל התם דבעי למילף כהונה לא דשמעינן שהצריך הכתוב בבן עוף יותר מבן צאן: מחטאת שכן מכפרת כו´. חטאת גופה מהיקישא דעולה אתיא ובעיא היא בריש איזהו מקומן (זבחים דף נ.) אי דבר הלמד בהיקש שחוזר ומלמד בבנין אב: אלא אין השוחט בצפון אבל המקבל בצפון. השתא משמע דלא מצי למדרש אבל מקבל בצפון אלא משום דלא איצטריך למעוטי שוחט דנפקא מדר´ אחייה א´´כ תחילה אית לן למידרש אין השוחט בצפון מקמי דנידרוש אבל מקבל בצפון ותימה דמשמע לעיל בברייתא דלא איצטריך קרא למעוטי שוחט מצפון אלא לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון וא´´כ לא ליכתוב אלא חד קרא ואנא ידענא דללמד על מקבל אתי דלשוחט לא איצטריך וי´´ל דלית ליה השתא ההיא סברא אלא לעולם איצטריך קרא לשוחט ובברייתא נמי מצינו למימר דלפי שמצינו לאו דווקא דמסברא אית לן למימר כיון שהשחיטה בצפון הוא הדין שוחט וכן המקבל דמאי שנא: אפאה לוקה שתים. פירש בקונטרס דאפייה גמר עריכה היא ופריך והאמרת מעשה יחידי ותימה מאי קמשני הא דערך הוא ואפאה הוא הא דערך חבריה ואפאה הוא אכתי מעשה יחידי מיהא לא הוי דאיכא עריכה בהדה ונראה לפרש דחייב שתים משום עריכה מועטת שעושה האופה בשעת אפייה ואינה גמר עריכה ופריך ממעשה יחידי דמשמע שאין מלאכה אחרת עמה ואין חייבין עליה אלא אחת ומשני דערך הוא ואפה הוא כלומר שעשה גמר העריכה שבשעת האפייה והא דקרי לה מעשה יחידי משמע דלא מיחייב אלא אחת בשערך חבירו שגמר הכל אפילו עריכה דבהדי אפייה דהשתא ליכא שום עשייה בהדי אפייה אלא מעשה יחידי הוא וקצת קשיא לפ´´ז דחנם נקט הא דערך חבריה כו´ דהכי הוה ליה למימר הא דעביד גמר עריכה הא דלא עביד גמר עריכה: רבי שמעון אומר אף נשחט על אותו מום. פירש בקונטרס רבי שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר וזה לא נתכוין להטיל בו מום על מנת לשחוט עליו וקשיא דתנן במסכת בכורות בפ´ כל פסולי המוקדשין (דף לג:) בכור שאחזו דם אפי´ מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכ´´א יקיז ובלבד שלא יעשה לו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר´ שמעון אומר יקיז אע´´פ שעושה בו מום ומייתי בגמ´ ברייתא דשמעתין ומסקינן בסוף הסוגיא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר´ שמעון ופריך הי ר´ שמעון אילימא ר´ שמעון דמתני´ עד השתא לא שמעינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר אלא הלכה כר´ שמעון דברייתא אלמא לא שרי ר´ שמעון בברייתא מטעם דבר שאין מתכוין אלא אפי´ במתכוין נמי שרי
עמוד ב´
אף נשחט על אותו מום רבי יהודה אומר אפילו מת אין מקיזין לו את הדם א´´ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב {ויקרא ב-יא} לא תעשה חמץ {ויקרא ו-י} ולא תאפה חמץ במסרס אחר מסרס שהוא חייב דכתיב {ויקרא כב-כד} ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כורת הוא חייב על נותק לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום ר´ מאיר סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי {ויקרא כב-כא} תמים יהיה לרצון ור´ מאיר נמי הכתיב תמים יהיה לרצון ההוא למעוטי בעל מום מעיקרא בעל מום מעיקרא דיקלא בעלמא הוא אלא למעוטי פסולי המוקדשים לאחר פדיונם סלקא דעתך אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה במומם נמי ליתסרי קמ´´ל ורבנן נמי הכתיב {ויקרא כב-כא} כל מום לא יהיה בו ההוא מיבעי ליה לכדתניא וכל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהא בו מום מנין שלא יגרום לו ע´´י אחרים שלא יניח בצק או דבילה על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת´´ל כל מום אמר מום ואמר כל מום אמר ר´ אמי הניח שאור ע´´ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה כמעשה שבת ומעשה שבת כי האי גוונא מי מיחייב והאמר רבה בר בר חנה

רש"י

אפי´ ימות. אם לא יקיזנו אין מקיזין לו בפ´´ק דפסחים (דף יא.) [מפרש טעמא דר´´י] מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה מקום שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום מום ובמקום מום ס´´ל לר´ יהודה כר´ מאיר דאסר: הכל מודים. אע´´ג דפליגי במטיל מום אחר מום כגון הכא דאחזו דם דאין לך מום גדול מזה שהרי ימות אפילו הכי מודים במחמץ אחר מחמץ במנחות כלומר כל המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך כולן חייבין: במסרס אחר מסרס. אפי´ בבהמת חולין דכתיב (ויקרא כב) ובארצכם לא תעשו ואם בא אחד וכרת הביצים והניחן תלויין בכיס ובא אחר ונתקן לגמרי חייב גם הוא: אם על כורת. שמניחן תלויין ויצא חייב על נותק לגמרי לא כל שכן: כל מום. כל ריבויא היא ומשמע דאפי´ בבעל מום לא יתן מום אחר: ורבנן סברי תמים יהיה לרצון. כתיב ברישיה דקרא ומשמע הכי אותו שהוא תמים וראוי להיות לרצון בההוא מזהרנא לך דכל מום לא יהיה בו אבל בבעל מום שרי: דיקלא בעלמא הוא. דלא קדוש ומאי איצטריך קרא למישרי להטיל בו מום: הואיל ואסירי בגיזה. כדאמרי´ בפ´´ב דבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה: קמ´´ל. דהואיל ונפדו שרי להטיל בו מום אבל קודם פדיון אסור: לא יהיה. קרי ביה לא יהיה שלא יטיל בו מום מום לא יהיה בו מצי למיכתב וכתיב כל מום לרבות כולם: הניח שאור על גבי עיסת. מנחות: וישב לו ונתחמצה מאליה חייב. בהנחה בעלמא: כמעשה שבת. כי היכי דמיחייב מניח בשר על גחלים בשבת ונצלה מאליו חייב: כמעשה צלי בשבת. כלומר הכא חייב בהנחה בעלמא כי היכי דמיחייב בשבת אם היה עושה בו מעשה צלי גמור שהיפך בו דהתם

תוספות

ותדע דהא מפרש בשמעתין דפליגי במטיל מום בבעל מום דרבי מאיר אסר ורבנן שרו כדאמרינן יקיז אע´´פ שעושה בו מום דתמים יהיה לרצון כתיב ובלבד שלא ישחוט עליו דגזרינן דלמא אתי לאערומי ולהקיז אפי´ בלא אחזו דם ורבי שמעון מיקל טפי דלא גזר ושרי אף לשחוט עליו אע´´פ שעשה מום במתכוין והא דמפרשינן טעמא דר´ שמעון במתניתין משום דבר שאין מתכוין היינו טעמא משום דעל כרחיך מתני´ לא איירי כעין ברייתא דבמתני´ תנן וחכ´´א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ובברייתא קתני וחכ´´א יקיז אף ע´´פ שעושה בו מום אלא היינו טעמא משום דברייתא מיירי בשאין לו רפואה אא´´כ יקיז במקום שיעשה בו מום כמו באוזן או בניב שפתים הלכך חשיב הך אחיזת דם כמום והוה ליה כמטיל מום בבעל מום ואפילו במתכוין נמי שרי מאחר דאין לו רפואה אלא אם יעשה לו מום אלא דגזרינן לשחוט עליו דלמא אתי לעשות בו מום כשיש לו רפואה בענין אחר ורבי שמעון לא גזר אבל במתני´ כשיש לו רפואה בהקזת הגוף שאין עושה מום ואפי´ הכי אסר ר´ יהודה דגזר מקום שאין עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום ורבנן שרו במקום שאין עושה בו מום דלא גזור רבי שמעון אומר יקיז אע´´פ שעושה בו מום כלומר אף במקום שיכול לבא לידי מום ולא שיהא פסיק רישיה ושרי דר´ שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והשתא ניחא ההיא דפ´´ק דפסחים (דף יא.) דמייתי התם מתני´ דבכורות ומפרש טעמא דר´ יהודה מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום שעושין בו מום ורבנן כל שכן דאי לא שרית ליה אתי למיעבד והשתא מה צריך לטעמא דרבנן הול´´ל דרבנן שרו משום דאפילו מטיל מום במתכוין ליכא איסורא דאורייתא כדדרשינן תמים יהיה לרצון אלא היינו טעמא כדפרישית דהתם מיירי בשיש לו רפואה ע´´י הקזת הגוף שאין עושה בו מום וקצת קשיא מתורת כהנים דדריש התם קראי ומייתי עלה פלוגתא דמתני´ דהוה ליה לאיתויי פלוגתא דברייתא והכי איתא בפרשת אמור אל הכהנים תמים יהיה לרצון אין לי אלא עשה לא תעשה מנין ת´´ל כל מום לא יהיה בו יכול נפל מן הגג או נשבר יהא עובר עליו ת´´ל לא יהיה בו מום אל תתן בו מום מכאן אמרו בכור שאחזו דם כו´ כדאיתא בבכורות (דף לד.): הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב. הקשה הרב רבינו יעקב מאורליינ´´ש מהא דאמרינן פ´´ק דע´´ז (דף יג:) (גמרא עיר שיש בה עבודת כוכבים) גבי מקדיש בזמן הזה דקאמרינן נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ופריך ונישוייה גיסטרא ומשני רבא שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מטיל מום מעלייא הוא ומשני כאן בזמן שבית המקדש קיים כו´ ופריך וליהוי כמטיל מום בבעל מום דאע´´ג דלא חזי להקרבה אסור ומשני בעל מום אע´´ג דלא חזי לגופיה לדמיה חזי לאפוקי הכא דלא חזי לא לגופיה ולא לדמיה והשתא הרי מחמץ אחר מחמץ דלא חזי לא לגופיה ולא לדמיה וחייב וי´´ל דבזמן הזה יש לפטור יותר ועוד דבמחמץ מיחייבי טפי כדאמר הכא דאפילו מאן דפטר מטיל מום בבעל מום מודה במחמץ אחר מחמץ דחייב: להביא נותק אחר כורת. פי´ בקונטרס בא אחד וכרת את הביצים והניחם תלויים בכיס ובא אחר ונתקן לגמרי ואי אפשר לומר כן דבבכורות פרק על אלו מומין (דף לט:) אמרינן דנתוק וכרות לא הוו מומין פירוש משום דאיתנהו בכיס ונראה דכורת היינו שכרתו ממקום חיבורו ולא שנכרתו לגמרי: אלא למעוטי פסולי המוקדשין לאחר פדיונם. הוה מצי למימר למעוטי בזמן הזה דחשיב ליה בפ´´ק דע´´ז (דף יג:) נראה בעלמא ושמא לא צריך קרא להכי: אמר מום ואמר כל מום. השתא דרשי כולהו תנאי כל ותימה דבריש אלו עוברין (פסחים מג:) דפריך ורבי אליעזר אימא כל לרבות את הנשים כי כל לרבות עירובו וכי תימא רבי אליעזר לא דריש כי כל והתניא כו´ מאן שמעת ליה דדריש כל ר´ אליעזר מאי קושיא הא איכא תנאי טובא דדרשי כל וכן ר´ עקיבא בפרק התערובות (זבחים דף פב.) גבי כל חטאת וי´´ל דמ´´מ קשיא ליה התם דלא משתמיט תנא בשום דוכתא [שיסבור] דתערובת חמץ בכרת ועוד אע´´ג דלא דרשי רבנן התם כל יש מקומות דדרשינן כגון במרובה (ב´´ק דף סג.) דאמר כל רבויא הוא ובפרק ב´ דסוכה (דף כז:) דריש כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל יושבין בסוכה אחת ור´ יהודה דריש הכא כל מום למטיל מום בבעל מום לא דריש התם כל בריש אלו עוברין (פסחים דף מג:) ובפרק קמא דכריתות (דף ד:) נמי דריש ר´ יהודה כל דם לכך נראה דהתם כולה בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים משום היקש וכגון מקצתו דבל תקטירו הני דוקא שייך לדמות ועל זה קאמר כמאן כר´ אליעזר דדריש כל לרבות דבר שאין סברא לרבות ועל זה נמי קאמר ורבנן כל לא דרשי לרבות דבר שאין סברא לרבות: הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה. ואע´´ג דכתיב בקרא לא תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשייה כגון לישה ועריכה ואפייה וקיטוף הכי נמי לא תעשה קרינן ביה: ומעשה שבת כי האי גוונא מי מיחייב כו´. אע´´ג דהדביק פת בתנור מיחייב התם משום דדרכו לאפות כולו אבל כאן כשאדם מניח לפת שאור שלם ע´´ג עיסה אין דרכה להתחמץ כולה אלא אותו צד לחודיה שנוגע בשאור ואותו צד עצמו אין דרכו להתחמץ חימוץ גמור (דכי ה´´ג לא בעינא חמץ נוקשה) דדמי למאכל בן דרוסאי לפיכך מדמי לה מעשה צלי של שבת דהיפך בו חייב לא היפך בו פטור דכל בצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא: