(צילום: פלאש 90)
אאא

ואם הביא פסול (והתניא ואם הביא כשר) מפני שהוא שרף אמר רב יוסף לא קשיא הא ר´ חייא הא ר´´ש בר רבי דר´ חייא זריק ליה ור´´ש בר רבי מטבל [ביה] (ליה) וסימניך עשירים מקמצין: {אסתר ב-יב} ששה חדשים בשמן המור מאי שמן המור רב הונא בר חייא אמר סטכתא ר´ ירמיה בר אבא אמר שמן זית שלא הביא שליש: תניא (נמי הכי) רבי יהודה אומר אנפקנון שמן זית שלא הביא שליש למה סכין אותו שמשיר את השיער ומעדן את הבשר: אין מביאין מן הגרגרין שנשרו במים: תנו רבנן שמן זית כבוש שלוק שרוי ושל שמרים ושל ריח רע לא יביא ואם הביא פסול בעי רבה הקדישו מהו שילקה עליו משום בעל מום כיון דפסול כבעל מום דמי או דלמא אין בעל מום אלא בבהמה תיקו:
מתני´ שלשה זיתים הן ובהן שלשה שלשה שמנים הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכותש ונותן לתוך הסל ר´ יהודה אומר סביבות הסל זה ראשון [חזר] וטוען בקורה ר´ יהודה אומר באבנים זה שני חזר וטחן וטען זה שלישי הראשון למנורה והשאר למנחות השני מגרגרו בראש הגג וכותש ונותן לתוך הסל רבי יהודה אומר סביבות הסל זה ראשון טוען בקורה ורבי יהודה אומר באבנים זה שני חזר וטחן וטען זה שלישי הראשון למנורה והשאר למנחות שלישי עוטנו בבית הבד עד שילקה ומעלהו ומנגבו בראש הגג כותש ונותן לתוך הסל רבי יהודה אומר סביבות הסל זה ראשון טוען בקורה רבי יהודה אומר באבנים זה שני חזר וטחן וטען זה שלישי הראשון למנורה והשאר למנחות:
גמ´ איבעיא להו מגרגרו תנן או מגלגלו תנן תא שמע דתניא שמן זית מזיתו מכאן אמרו זית ראשון מגלגלו בראש הזית וכונסו לבית הבד וטוחנו בריחים ונותנו בסלין שמן היוצא ממנו זה היה ראשון טען בקורה שמן היוצא ממנו זה היה שני וחזר ופרק טחן וטען זה היה שלישי הראשון למנורה והשאר למנחות וכן זית שני וזית שלישי עוטנו בבית הבד עד שילקה ומעלה לראש הגג ועושה אותו כמין תמרה עד שיזובו מימיו וכונסו לבית הבד וטוחנו בריחים ונותנו בסלין ושמן היוצא ממנו זה היה ראשון טען בקורה שמן היוצא ממנו זה היה שני פרק חזר וטחן וטען זה היה שלישי הראשון למנורה והשאר למנחות רבי יהודה אומר לא היה טוחנו בריחים אלא כותשו במכתשת ולא היה טוען בקורה אלא באבנים ולא היה נותנו בסלין אלא לתוך סביבות הסל: הא גופא קשיא כותש מני רבי יהודה היא תוך הסל אתאן לרבנן האי תנא סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא:
מתני´ הראשון שבראשון אין למעלה הימנו השני שבראשון והראשון שבשני שוין השלישי שבראשון והשני שבשני והראשון שבשלישי שוין השלישי שבשני והשני שבשלישי שוין השלישי שבשלישי אין למטה הימנו: אף כל המנחות היו בדין שיטענו שמן זית זך מה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך מנחות שהן לאכילה אינו דין שיטענו שמן זית זך ת´´ל {שמות כז-כ} זך כתית למאור ואין זך כתית למנחות:

רש"י

מפני שהוא מוהל שרף. בעלמא ואינו שומן: לרבי שמעון דמטביל בי´. הוי שמן ואם הביא פסול: סטכתא. שקורין בלשמ´´א: תניא רבי יהודה [אומר] אנפיקינון. דתני במתני´ היינו שמן זית וכו´: שמשיר את השיער. לפי שהוא בוסר ויש בו כח: של ריח רע. שמן שריחו רע: מתני´ שלשה. לקיטות יש בזית שלוקטין אותו בשלש פעמים ובכל לקיטה יש בו שלשה שמנים: הזית הראשון. זיתים שלקטן בראשונה: מגרגרו בראש זית. מניחו להתבשל דנעשה גרגרין בראש הזית באילן. ענין אחר מלקטן בראש הזית בגובה שבאילן במקום שהזיתים קודמין להתבשל תחילה מפני שהחמה זורחת שם תדיר מ´´ר ז´´ל: וכותש. אותן הגרגרים: ונותנן בתוך הסל. כדי שיזוב הצלול שבשמן מעצמו בלא דוחק חוץ לסל והפסולת והשמרים שבשמן נשארין בסל: זה היה שמן ראשון. שבליקוט ראשון: חוזר ולוקח. מה שכתש הגרגרים שנשארו בסל טוענו בקורת בית הבד ומוציא שמנו מה שהוא יוצא עכשיו זהו שמן שני: רבי יהודה אומר. לא היה טוענו בקורה לפי שהיה נטען ביתר והיו השמרים יוצאין ומתערבין בשמן אלא באבנים טוענו ומה שיוצא עכשיו זה היה שמן שני: חזר וטחן. הגרגרים וטענן בקורה ומה שיוצא זה שמן שלישי: מגרגרו בראש הגג. אותם זיתים אין מתבשלין כל צורכן באילן אלא שוטחן בראש הגג בחמה כדי לרככן כך שמעתי. ענין אחר מרבותינו ז´´ל מגרגרו בראש הגג כלומר מלקט זיתים שבאמצע האילן שאינן בראש הזית כלומר אותן שיכול לעמוד בראש גגו ונוטלן שאותן אין מתבשלין במהרה כמו אותן שבראש הזית והאי דאמר בראש הגג לסימנא קאמר: הזית השלישי. לוקט זיתים התחתונות לפי שאין החמה זורחת עליהן תדיר אין מתבשלין יפה ומאחר בלקיטתן ומשום הכי עוטנן בבית הבד מניחם במעטן עד שילקו שיתרכך קליפתן וישתנו מראיהן ומנגבן בראש הגג שכשיהיו ביחד במעטן בדוחק יצא מהן מוהל ונושרו: גמ´ מגרגרו תנן. שמניח הזית עד שנתבשלו הגרגרים כל צורכן: או מגלגלו תנן. דהיינו נמי שמניחו באילן עד שנתבשלו יפה כגון ביצה מגולגלת (עוקצין פ´´ב מ´´ו): שמן זית. דכתיב בקרא שמן זית זך כתית (שמות כז): מזיתו. שיהיו הזיתים באילן עד שיהיה בהן שמן: תמרה. כשעושין אותו גרוגרות: רבי יהודה אומר לא היה טוחנו. לזית ראשון אלא כותשו: כותש. דקתני במתני´ מני ר´ יהודה היא תוך הסל דקתני במתני´ אתאן לרבנן דברייתא ת´´ק דר´ יהודה: האי תנא. דמתני´ סבר לה כר´ יהודה בחדא בכותש ופליג עליה בחדא בתוך הסל: מתני´ השני שבזית ראשון הראשון שבזית שני שוין. ואע´´ג דשני שבראשון וראשון שבשני שוין למנחות אפ´´ה לא אתי בשני שבראשון למנורה דהא אמרינן בגמ´ דלמנורה בעינן כתית ולא היה כתית אלא ראשון שבכל זית (דמתני´ דכותש ר´´י היא):

רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל מפני שהוא שרף. מוהל בעלמא [והיכי] חשיב ליה מתניתין בהדי שמנים פסולים [דמכל] מקום שמן קרי ליה: דר´ חייא זריק ליה. לאנפקינין דלא [חשיב] ליה שמן כלל: עשירים מקמצין. רבי שמעון שהרי בן נשיא ועשיר היה קומצו ואוכלו. קמצן עצרן: תניא יהודה אומר. שמן המור הוא אנפקינין והוא שמן זית שלא הביא שליש: כבוש. שכבש את הזיתים בחומץ ומלח: ושל שמרים. שמן שיצא מן השמרים כמו שמוציאין יין משמרי היין שקורין רי´´פ: מתני´ שלשה זיתים. שלש פעמים בשנה מלקטין את הזיתים מפני שאין מתבשלין בבת אחת: ובהן שלשה שלשה שמנים. בכל פעם [מוציא] בו שלשה מיני שמנים: הזית הראשון. כלומר פעם ראשונה שמלקט: מגרגרו בראש הזית. נוטל ומלקט גרגרין שבראש הזית שהן מבושלין תחלה לפי שהחמה מקדרת עליהן ומבשלן: לתוך הסל. ומסתנן ויוצא והכלי תחת הסל שהשמן נופל בו: רבי יהודה אומר סביבות. דופני הסל נותנו מתוכו והשמן זב דרך הדפנות ונופל לשולי הסל ומשם מסתנן ויוצא ונמצא שמן מזוקק שהפסולת והפקטים נדבקים בדופני הסל אבל לא יתנם בשולי הסל לפי שמתערב שמן ושמרים ויוצאים ונמצא השמן עכור: זה. השמן הזב מאיליו מן הסל בלא שום טעינה נקרא שמן ראשון של פעם זו: טוען בקורה. זיתים שבסל: ר´´י אומר באבנים. ולא בקורה שהקורה כבדה ומוציאה את השמרים: חזר וטחן. בריחים את הזיתים שתחת הקורה וטען אח´´כ בקורה: הראשון למגורה. דבעינן שמן זית זך: והשני כשר למנחות. דלא כתיב בהו זך: הזית השני. כשמלקט בפעם שניה את הנמצאים עתה מבושלין: מגרגרו בראש הגג. מלקט את הגרגרים הסמוכים לגג דזיתיהם היו אצל גגותיהם ואותן מתבשלין בשניה: הראשון. שיצא קודם טעינה כשר למנורה: הזית השלישי. מה שמלקט בפעם השלישית אין מתבשלין לעולם כל צרכן שהם הענפים שתחת הגג שאין החמה נוגה בהן: עוטנו על שם מעטן שמאסף בו את הזיתים: עד שילקה. בלצי´´ר בלעז: ומנגבו בראש הגג. דמתוך שמאספו בכלי אחד ארבעה וחמשה ימים זב מאליו מהן מוהל שאינו יפה לפיכך צריך לנגבו: גמ´ מגרגרו תנן. שלוקט גרגיר כאן וגרגיר כאן לפי שעדיין אינו מבושל: או מגלגלו תנן. שמניחו בראש הזית נגד שהוא מבושל מאליו: ת´´ש שמן זית מזיתו. כלומר האומר הרי עלי שמן זית יהיה השמן שיתבשל ויתמלא שמנו בעודו בזית דקרא קא דריש משמן זית זך כלומר מבושל שיצא ממנו בלא טעינא: ומכאן אמרו הזית הראשון מגלגלו כו´ וכונסו לבית הבד. אבל לא לבית הבד ממש עד שיצא שמן הראשון על ידי סלים: פרק. פרקו מבית הבד וטוחנו בריחים וטוענו בבית הבד: זית שלישי. לא היה מבושל באילן מפני שהוא תחת הגג ואין החמה פוגעת בה: כמין תמרה. שעושה [אותו] כרי רחב מלמטה וקצר מלמעלה: מימיו. מוחל ושרף שיוצא ממנו כשדחקו זה את זה במעטן: לא היה טוחנו בריחים. שמוציא את שמריו ועכרו: כותש. דקתני ת´´ק במתניתין: ר´ יהודה היא. דקתני נמי בברייתא כותשן במכתשת: תוך הסל. דקתני ת´´ק במתניתין אתיא לרבנן: האי. תנא קמא דמתניתין: מתני´ שוין. מפרש בגמ´: מנחות שהן לאכילה. לאכילת המזבח:

תוספות

ואם הביא פסול מפני שהוא שרף. מוהל בעלמא ולא שמן והיכי חשיב ליה מתני´ בהדי שמנים פסולין דמכל מקום שמן קרי ליה כך פירש בקונטרס ור´´ת גריס במתני´ ואם הביא כשר: זריק ליה. כלומר לא היה אוכלו אבל לא זורק ממש דסכין אותו שמשיר את השיער ומעדן את הבשר: שלשה זיתים. פירש בקונט´ ג´ פעמים בשנה מלקטין את הזיתים לפי שאין מתבשלין בבת אחת וקשיא דבמס´ פאה (פ´´א מ´´ה) משמע דחייבין בפאה וכל דבר שאין לקיטתו כאחד לא מחייבא בפאה כדאי´ בריש כלל גדול (שבת דף סח.) וממעט תאינה דלא נלקטין כולן כאחת אלא שזה מתבשל יותר מזה כדמפרש ואזיל ובערוך פירש כפירוש הקונטרס דבשלשה זמנים לוקט את הזיתים לפי שאין מתבשלין כולן ביחד ובגמ´ דבעי מגרגר תנן או מגלגל תנן פירש בערוך מגרגר תנן כלומר לוקט אחד אחד אותן המבושלין או מגלגל תנן שעושה להם סימן שלא יתערבו עם אחרים ומניחם עד שיתבשלו יפה ויתרככו כביצה מגולגלת ובמס´ עדיות (פ´´ד מ´´ו) ומייתי לה בפ´ קמא דיבמות (דף טו:) חבית של זיתים המגולגלין ובפ´ אין מעמידין (ע´´ז לט:) זיתי קלוסקא המגולגלין פי´ זיתים הנמתקים לאכילה נקראין מגולגלין:

עמוד ב´:

גמ´ שוין והא אמרת ראשון למנורה והשאר למנחות אמר רב נחמן בר יצחק מאי שוין שוין למנחות: אף [כל] המנחות היו בדין [וכו´]: תנו רבנן {שמות כז-כ} זך אין זך אלא נקי רבי יהודה אומר כתית אין כתית אלא כתוש יכול יהא זך כתית פסול למנחות ת´´ל {שמות כט-מ} ועשרון סולת בלול בשמן כתית א´´כ מה ת´´ל למאור אלא מפני החיסכון מאי חיסכון אמר רבי אלעזר התורה חסה על ממונן של ישראל {ויקרא כד-ב} צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך אמר רבי שמואל בר נחמני אליך ולא לי לא לאורה אני צריך: שלחן בצפון ומנורה בדרום א´´ר זריקא אמר ר´ אלעזר לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך {מלכים א ו-ד} ויעש לבית חלוני שקופים אטומים תנא שקופין [מבפנים] ואטומים [מבחוץ] לא לאורה אני צריך {ויקרא כד-ג} מחוץ לפרכת העדות באהל מועד עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל ואם תאמר לאורה אני צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדותה אמר רבא זה נר מערבי שנותנין בה שמן כנגד חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים:
מתני´ מאין היו מביאין את היין קדוחים ועטולין אלפא ליין שניה להן בית רימה ובית לבן בהר וכפר סיגנא בבקעה כל ארצות היו כשרות אלא מיכן היו מביאין אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא ממה שנזרע ביניהן ואם הביא כשר אין מביאין הליסטיון ואם הביא כשר אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירין אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול ואין מביאין מן הדליות אלא מן הרגליות ומן הכרמים העבודין ולא כונסין אותו בחצבין גדולים אלא בחביות קטנות ואינו ממלא את החבית עד פיה כדי שיהא ריחו נודף אינו מביא מפיה מפני

רש"י

גמ´ שוין. בתמיה דקתני השני שבראשון והראשון שבשני שוין והא אמרת ראשון למנורה והשאר למנחות דהשני שבראשון אין ראוי למנורה וראשון שבשני ראוי למנורה והיכי הוי שוין: למנחות. שאם רוצה ליתן הראשון שבשני למנחות הרי הוא כשני שבראשון: יכול יהא כתית זך פסול למנחות. הואיל וכתיב ביה למאור: אם כן. הואיל וכשר נמי למנחות: מה תלמוד לומר. זך וכתית למאור: מפני החיסכון . לא בעינן זך וכתית למנחות כמו לנרות דהכי נמי כשרות אפילו אינו וכתית לפי שהמנחות הן מרובות וצריכות שמן הרבה ואילו היה צריך לחזור במנחות נמי אחר זך וכתית כמו למנורה היו מפסידים שהיו לוקחין אותו ביוקר: שלחן בצפון ומנורה בדרום. והמזבח בינתים לידע שלא לאורה אני צריך: שקופים. מבפנים שהמשקופין של חלונות היינו צר שבחלון היו מבפנים והרוחב שבחלון מוחזר כלפי חוץ להוציא אורה לעולם: ממנה היה מדליק. האחרות ובה היה מסיים כדתנן (תמיד דף לג.) בא ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים שמנורה היתה עומדת מזרח ומערב מכבה האחת שבצד מזרח ומדשנה ומניח האחת שבצד אותה שבמזרח הוא נר מערבי ומניחה דולקת עד לערב ומדליק האחרות שכבו בשחר ומטיבו וזורק מה שנשאר מן השמן ומן הפתילה לחוץ ונותן בה שמן ופתילה ומדליקה כדי לקיים בה מצות הדלקה ומסיים בה הדלקה שהיה מדליקה בתר כל הנרות: מתני´ הלסטיון. שנתבשלו הענבים בחמה יותר מדאי: מעושן. כשהיו הענבים מרים היו מעשנין אותן כדי למתקן או מבשלין אותן: לא מתוק. כשהוא מתוק מחמת עצמו כדמפרש בגמ´ ענין אחר תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום: מן הדליות. שקורין טרייל´´ש לפי שאין יינו יפה: אלא מן הרגליות. יין שגדל בגפנים נמוכים שהוא יפה: העבודים. מפרש בגמ´: לא היו כונסין אותו בחצבין גדולים. לפי שכשהיו מסתפקין ממנו על יד היו החצובין מתרוקנים ומתקלקל היין: כדי שיהא ריחו נודף. שכשהיא חסירה קימעא היין נודף יותר מכשהיא מליאה:

רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל גמ´ שויו והא אמרת ראשון למנורה והשאר למנחות. והיכי קתני השני שבראשון והראשון שבשני שוין והא ראשון שבשני כשר למנורה: שוין למנחות. דקיימא לן בכל דוכתי מבחר נדריך דמן המובחר יביא וה´´ק הראשון שבשני והשני שבראשון שוין שאם יש לו מנחה להביא ויש לז משתיהן מאיזה שירצה יביא אבל אם יש לו משלישי שבראשון ומראשון שבשני יביא מנחתו מראשון שבשני שהוא מובחר: אין זך אלא נקי. כגון אותו שיוציא בלא טעינה בסלים ואפי´ נטחנו הזיתים בריחים: אלא כתוש. לא יהא טחון בריחים אלא כתוש במכתשת: יכול יהא כתוש זה פסול למנחות. הואיל וכתיב למאור: א´´כ. דאף למנחות כשר: מה ת´´ל למאור. לומר לך למאור יהא כתוש אבל למנחות אפי´ [אינו כתוש] כשר: מפני החיסכון. דמנחה שכיחי כל יומא טובא ואיכא חסרון אי מהדר בתר כתית אבל נרות ליכא שמן כולי האי אלא שלשה לוגין וחצי בכל יום חצי לוג לכל נר: מאי חיסכון. כלומר מאי איכפת בחסרון: התורה חסה כו´. ומשכחת לה בנגעי בתים בת´´כ דכתיב ופנו את הבית בטרם יבא הכהן וגו´ על מה התורה חסה אם על כלי עץ וכלי שטף יש להם טהרה במקוה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה חסה תורה ואמרה לפנותם שלא יטמאו ושוב אין תקנה: אליך. לרצונך ולהראות חיבתך לפני: ולא לי. בשבילי שלא לאורה אני צריך ולא לאכילה שאם הייתי צריך הייתי [מצוה] ליתן שלחן סמוך למנורה כמנהג העולם: שקופים מבחוץ. רחבים מבחוץ: ואטומים מבפנים. ופיהם אטום וקצר מבפנים דדרך כותל אבנים כשעושין חלון מרחיבין אותו מבפנים שמשפעים עובי הכותל מכל צד כדי שלא יסתום ויעכב עובי הכותל את האורה מלבא לצדדין אבל ההיכל היה קצר מבפנים ומרחיב והולך לצד חוץ כדי שתהא אורה [יוצא] מהיכל שתאיר לעולם כי לא לאורה אני צריך: עדות הוא. המנורה לקמן מפרש מה הוא העדות: נר מערבי. נר אמצעי היה פונה פיו לצד מערב וכל שאר הנרות היה פיהם כלפי נר מערבי כדאמרינן בפ´ שתי הלחם ולהכי קרי ליה נר מערבי: כמדת חברותיה. חצי לוג דכתיב מערב עד בקר תן לה מדותיה שתהא דולקת והולכת מערב עד בקר ושיערו חכמים חצי לוג כדקתני לקמן בפ´ שתי מדות: ממנה היה מדליק. כלומר ממנה מתחיל הדלקה שאותה היה מדליק תחילה מבערב: ובה היה מסיים. ההטבה בבקר שאותה היה מטיב אחרון לפי שכל בקר מצא אותה דלוק והשאר מצא אותם שכבו ופעמים שהיה דולק כל היום ומדליק ממנו כל שאר הנרות שבבקר היו כולן כבות חוץ מנר מערבי ומטיבן ומנערן מן הדשן כדכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות ונר מערבי דולק כל היום ולערב היה מדליק ממנה שאר הנרות: מסיים. דלאחר הדלקות שאר נרות היה מכבה אותה ומטיבה ונותן בה שמן: מתני´ קורחיים ועטוליין. מקומות הן: מאין היו מביאין יין. לנסכים: הלוסטין. יין מתוק מחמת השמש שהיו תולין את הענבים להשמש: ישן. משל אשתקד: מתוק. היינו מאליו ולא מחמת השמש ל´´א תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום: מן הדליות. מן הגפנים המודלות על גבי כלונסות ונסרים טלטרייל´´ש: אלא מן הרגליות. ששוכבות על גבי קרקע לרגלי בני אדם שאינן מודלות: העבודים. חפורים: חצבים גדולים. פוגמים טעם היין: [ואינו ממלא את החבית]. כשחבית מלאה יוצא ריחה לחוץ ואינה נודף: הקמחין. לובן היין שקורין קנא´´ש בלע´´ז:

תוספות

שוין למנחות. אבל למנורה אינן שוין דאין זך אלא נקי והראשון לעולם נקי ופירוש הקונטרס עיקר דאי כדפרישית מרישא שמעינן הראשון למנורה והשאר למנחות: לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך. יש מפרשים מדנותן שולחן בצפון ומנורה בדרום ולא לצד מערב ששם שכינה וליתא דלאו לאפוקי לצד מערב קאתי וכי מימשכי נמי לצד מערב אפשר שינתן זה לצד צפון וזה לצד דרום ומחצי הבית ולפנים היו מונחים כדאמר לקמן בפ´ שתי הלחם (דף צח:) ואיכא למ´´ד מזרח ומערב ואיכא למ´´ד צפון ודרום מונחין ופי´ הקונט´ עיקר דדייק מדשולחן בצפון ומנורה בדרום ומזבח היה באמצע שמע מינה לא לאורה אני צריך ולא לאכילה דאם הייתי צריך הייתי נותן מנורה סמוך לשולחן כנוהג שבעולם: מחוץ לפרכת העדות יערוך כו´. בפרק במה מדליקין (שבת כב:) גרסי´ וכי לאורה הוא צריך והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו כו´ ומפרש ר´´ת דאאהרן קאי וכי לאורה הוא צריך אהרן והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו של עמוד האש כדאיתא בברייתא דמלאכת המשכן מסתכל בטפיח ורואה בו בחבית ורואה מה שבתוכה ובתורת כהנים בפר´ אמור אל הכהנים גרסינן וכי צריכין לנר והלא כל אותם ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הוצרכו לנר שנאמר כי ענן ה´ על המשכן ומיהו סוגי´ דשמעתין משמע דאשכינה קאי וקשיא דה´´ל למימר כל העולם כלו לאורו של מקום היו הולכים: ממנה היה מדליק. כלומר ממנה מתחיל ההדלקה שאותו מדליק תחילה בערב ובו היה מסיים ההטבה בבוקר שאותו מטיב אחרון לפי שבכל בוקר מוצא אותו דולק והשאר מוצא שכבה ופעמים שהיה דולק כל היום כולו ומדליק ממנו שאר הנרות שבבוקר היו כולם כבות חוץ ממנו ומטיבו שמנערו מן הדשן כדכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות וגו´ ונר מערבי שדולק כל היום לערב היה מדליק ממנו שאר הנרות כך פי´ בקונטרס וזה היה קודם שמת שמעון הצדיק שהיה נר מערבי דולק כל היום כו´ כדאמר בריש טרף בקלפי (יומא לט) כל ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה נר . מערבי דולק מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה והיה צריך ליתן בה שמן בשחרית שתהא דולקת עד הערב להדליק בה השאר והכי תנן במסכת תמיד פרק ראשון אמר להן הממונה קמא (דף ל:) נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות מדשן את השאר ומניח את אלו פירוש שתי נרות מזרחיות מניח עד לאחר דם התמיד כדנפקא לן מקרא בפרק שלישי דיומא (דף לג.) סידור מערכה משמיה דגמרא וקא סבר האי תנא כמ´´ד לקמן בפרק שתי הלחם (דף צח:) מזרח ומערב היו מונחין והדר קתני מצאו שכבה פירוש דהיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס רגיל מדשנו ומדליקו מן הדולקין פירוש ומשים חצי לוג שמן שתהא דולקת עד הערב להדליק ממנה את השאר ואחר כך מדשן את השאר דהיינו הטבת חמש נרות ובפרק החלו עולים קתני נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ובפרק במה מדליקין (שבת דף כב:) פירש בקונטרס דנר מערבי היה מטיב בין הערבים ואוחז את הישנה בידו או היה מניחה בכלי עד שהיה נותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה את השאר והקשה רבינו תם אם אפשר לעשות כך מאי קפריך התם והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגי דלא למישקל ואדלוקי וקשיא למאן דאמר (שבת דף כב:) אין מדליקין מנר לנר מאי קושיא הרי באותה שעה יכול להדליק את כולן דמאחר שהוציא פתילה ישנה מן הנר שבמנורה אין בו משום מצוה ויש לומר דלא אפשר לעשות כן משום דדרשינן בתורת כהנים להעלות נר תמיד שצריך שיהא נר קבוע להדליק שאר נרות ואיזה זה נר מערבי וריב´´א פירש דבעוד שהישנה דולקת בנר מערבי היה מדליק ממנה את השאר על ידי פתילות ארוכות ושוב מדשן את זו ונותן בה שמן ופתילה חדשה ארוכה ומדליקה מן השאר והיינו ובה היה מסיים ההדלקה והיינו עדות שהיה מדליק ממנה מאותה שהודלקה אמש את השאר כל ימי שמעון הצדיק ולישנא דמתני´ דתמיד משמע כדבריו מדקתני שממנו מדליק המנורה בין הערבים ואפשר במה שמדליקה שחרית ממזבח העולה ואין ממתינין עד הערב שידליקנה ממזבח העולה ואח´´כ ידליק ממנה את השאר משום דכתיב תמיד דבעינן שתהא המנורה דולקת תמיד ואם הטענה תלוי בכך א´´כ לפירוש הקונטרס קשיא דבשעה שאוחז הישנה בידו אין שום נר דולק במנורה ושמא הא דתקון הכי היינו טעמא שלא לשנות מכמות שהיה בשעה שהנס קיים בימי שמעון הצדיק:

הדף היומי לשבת:

הקמחין ולא משוליה מפני השמרים אלא מביא משלישה מאמצעה כיצד הוא בודק הגזבר יושב והקנה בידו זרק הגיר הקיש בקנה רבי יוסי בר´ יהודה אומר שיש בו קמחין פסול שנאמר {במדבר כח-לא} תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם:
גמ´ אין מביאין לא מתוק ולא מבושל ולא מעושן ואם הביא פסול והא קתני רישא אין מביאין את הליסטיון ואם הביא כשר אמר רבינא כרוך ותני רב אשי אמר חוליא דשימשא לא מאיס חוליא דפירא מאיס: אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירין: אמר חזקיה מאי טעמא דרבי אמר קרא {במדבר כח-יד} לכבש יין מה כבש בן שנתו אף יין בן שנתו אי מה כבש בן שתי שנים פסול אף יין בן שתי שנים פסול וכי תימא הכי נמי והתניא יין בן שתי שנים לא יביא ואם הביא כשר מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי וקאמר אם הביא כשר אלא אמר רבא היינו טעמא דרבי דכתיב {משלי כג-לא} אל תרא יין כי יתאדם: אין מביאין לא מן הדליות כו´: תנא כרמים העבודים פעמים בשנה: רב יוסף הוה ליה קרנא דפרדיסא דרפיק ביה טפי ריפקא ועבד חמרא דדרי מיא על חד תרין: לא היו כונסין אותן בחצבין גדולים: תנא חביות כדיות לודיות ובינוניות אין מניחין אותן שתים שתים אלא אחת אחת: כיצד בודק גזבר יושב וקנה בידו זרק הגיר הקיש בקנה: תנא זרק הגיר של שמרים גזבר הקיש בקנה ולימא ליה מימר מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן כשם שהדיבור יפה לבשמים כך דיבור רע ליין: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר וכו´: בעי ר´ יוחנן הקדישו מהו שילקה עליו משום בעל מום כיון דפסול כבעל מום דמי או דלמא אין בעל מום אלא בבהמה תיקו: ת´´ר אלים ממואב כבשים מחברון עגלים משרון גוזלות מהר המלך ר´ יהודה אומר מביאין כבשים שגבהן כרחבן אמר רבא בר רב שילא מ´´ט דר´ יהודה דכתיב {ישעיה ל-כג} ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב: כתיב {ישעיה סב-ו} על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה´ אל דמי לכם מאי אמרי הכי אמר רבא בר רב שילא {תהילים קב-יד} אתה תקום תרחם ציון רב נחמן בר יצחק אמר {תהילים קמז-ב} בונה ירושלים ה´ ומעיקרא מאי הוו אמרי אמר רבא בר רב שילא {תהילים קלב-יג} כי בחר ה´ בציון אוה למושב לו:

הדרן עלך כל קרבנות הצבור

מתני´ שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון רבי מאיר אומר עשרון עשרון וחצי עשרון עשרון מה היה משמש שבו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשלשה לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד חביתי כהן גדול מחצה בבקר ומחצה בין הערבים:
גמ´ תניא היה ר´ מאיר אומר מה תלמוד לומר {במדבר כח-כט} עשרון עשרון לכבש האחד מלמד ששתי עשרונות היו במקדש אחד גדוש ואחד מחוק גדוש שבו היה מודד לכל המנחות

רש"י

קמחים. שקויינ´´ש: כיצד בודק. לידע אם היין יפה: גזבר יושב וקנה בידו. ורואה כשזה מוציא היין מן נקב החבית: זרק הגיר. שהתחיל לצאת אותו לבן שתחת היין שצף על השמרים: הקיש. הגזבר על גבי הכד וסותם זה מיד וזה היה סימנו שלא היה רוצה לדבר כל זמן שמוציאין היין: שנאמר תמימים יהיו לכם. ואם היו בו קמחים הוי כבעל מום: גמ´ כרוך ותני. אין מביאין הליסטיון לפי שאין מביאין לא מתוק וכו´ ואם הביא פסול: רב אשי אמר. לא תכרוך הליסטיון כשר דהויא חוליא דשמשא ולא מאיס אבל מתוק מחמת הפירי מאיס והיינו דקתני פסול: מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי. דקתני במתניתין דברי רבי והא ברייתא דקתני לא יביא [ע´´כ רבי] וקתני (בהא ברייתא) אם הביא כשר והיכי מ´´ל ה´´נ פסול: היינו טעמא. שאין מביא ישן דכתיב אל תרא יין כי יתאדם דלא הוה חשוב יין אלא אדום ושנה ראשונה יש בו עיקר אדמומית טפי לא ולאו משום דלכבש דמי יין: העבודים. חפורים פעמיים: רפיק ליה טפי ריפקא. שחפרו פעמיים: ודרי מיא על חד תרין. שהיה יכול למוזגו במים כפליים מיין אחר דיין דעלמא דרי על חד תלתא וזהו מקבל על חד ששה והיינו על חד תרין דיין אחר: כדיות לודיות בינוניות. כדים בינונים של לוד: אין מניחין את הכדים שתים. זו על גב זו: שגובהן כרחבן. שהיו רחבים מרוב שמנות כמו שגבוהים והיינו כר נרחב: שומרים. מלאכים: תמיד לא יחשו. מאי אמרי הנך שומרים: ומעיקרא. קודם שחרב: הוו אמרי כי בחר ה´ בציון. אף לעתיד לבא עתידים המלאכים להיות שומרים ולומר כי בחר ה´ בציון:

רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל משלישה. [של חבית] שעושה [ברזא בדפנות] החבית: והקנה. [אמת] המדה: זרק הגיר. כשהגיר של שמרים יוצא מן היין: והקיש בקנה. הקיש הגזבר [בקנה] את מוצא היין ורומז לו שיתן הברזא ולא היה מדבר לפי שהדבור רע ליין: תמימים יהיו לכם ומנחתם. פרט לסולת שהתליעה ושעלה בו אבק: והא אמרת רישא. בהליוסטין אם הביא כשר והדר תני במתוק אם הביא פסול: כרוך ותני. הליוסטין ומתוק בהדדי ותנא בתרוייהו אם הביא פסול: אף יין בו שתי שנים פסול. אף בדיעבד: אל תרא יין כי יתאדם. אלמא בשעת אדמימות מובחר הוא וקים לן כשעברה שנתו עוברת אדמימות ואינו אדום כל כך כשנה ראשונה: טפי ריפקא. חופרו פעם יתירא כלומר פעמיים בשנה: ודרא מיא על חד תרין. ביין דהיינו על חד שיתא מיא: כדיות. חבית קטנים ככדים: לודיות. ובינוניות. שעושין בלוד: איו מניחין אותן שתים שתים. זו בצד זו שמא יתקלקל אחת ותריח חברתה ותתקלקל גם היא: כשם שהדיבור יפה לבשמים. דאמרינן בכריתות גבי פטום הקטורת כשהוא שוחק אומר הדק היטב: אילים. בני שתי שנים: כבשים. בני שנה: גוזלות. תורים ובני יונה: שגבהן כרחבן. שיהא רחבין מרוב שמנן ל´´א [רחבים] גרסינן שיהא גביהם רחבין: כר נרחב. כרים רחבים: כר. כבש: מאי אמרי הנך שומרים דכתיב לא יחשו: ומעיקרא. קודם החורבן: מאי תוי אמרי. כי בחר ה´ בציון אוה למושב לו: מתני´ שתי מדות. ר´´מ אומר עשרון עשרון. דשני כלים היו שם כל אחד מחזיק עשרון: ולא היה מודד. לפר בכלי שמחזיק שלש עשרונות אלא מודד שלש פעמים בעשרון: גמ´ אחד גדוש. שלא היה בו עשרון אא´´כ גודשו: ואחד מחוק. שהמחוק היה גדול כל כך שכשהיה מחוק היה בו עשרון:

רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל לא בשל שלשה לפר. למנחת נסכים של פר דכתיב ביה שלשה עשרונים לפר האחד לא היה מודד במדה אחת שתהא מחזקת שלשה עשרונים אלא היתה שם מדה מעשרון: מדדו עשרונות. עשרון עשרון בפני עצמו ה´´ג במתני´ בו היו מודדין לחביתי כה´´ג: גמ´ אחד גדוש. שהיה קטן ולא היה מחזיק כשהוא גדוש אלא כשיעור חבירו המחוק ולהכי אחד גדוש ואחד מחוק דר´´מ ס´´ל גמרא דשתי מדות של עשרונות היו בצבור ואי שניהם שוין הויא ליה מדה אחת:

תוספות

הליסטיון. יין ענבים שנתמתקו בשמש כדמוכח בגמ´ דמוקי לה בחוליא דשמשא ומיהו לא כמו שפי´ בקונט´ שתולין הענבים לשמש דהא בפרק המוכר פירות (ב´´ב צז:) קתני בברייתא יין הליסטיון ושל צמוקין אלא במחובר בעודן בגפן נמתקו בשמש: מתוק. לשון אחר פי´ בקונטרס תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום ולא יתכן דהא הכא קתני ואם הביא פסול ובפרק המוכר (גם זה שם.) תני רבי חייא יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר ונראה כלשון אחר שפי´ מתוק היינו מאליו ולא מחמת השמש: כרוך ותני. להכשיר קאמר כדמוכח סוגיא דהמוכר פירות (ג´´ז שם.) דהליסטיון כשר ואע´´ג דאיצטריך ליה לתנא למיתני הליסטיון ומתוק לא משמע ליה לרבינא לחלק בין זה לזה: כשם שהדיבור יפה לבשמים כו´. בפרק קמא דכריתות (דף ו:) קאמר רבי יוחנן איפכא גבי קטורת דתני´ כשהוא שוחק אומר היטב הדק וקאמר מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר כשם שהדיבור רע ליין כך דיבור יפה לבשמים משום דכי קאמר רבי יוחנן בנסכים קאמר להו כי היכי דקים לן בקטורת שהדיבור יפה לבשמים כך הדיבור רע ליין וכי קאי בקטורת קאמר להו כי היכי דקים לן בנסכים שהדיבור רע ליין כך הדיבור יפה לבשמים: שגובהן רחבים גרסינן ולא שגובהן כרחבן כדאשכחן רוחבו מייתי קרא דכתיב כר נרחב ובבראשית רבה אמר דכבשים של תמיד דהיו כל כך גבוהים שאוכלים על גבי ארזים וכשהיו מרכיבין אותן על הגמלים רגלי הכבשים נגררין לארץ: מתני´ שתי מדות. אחד גדוש ואחד מחוק. תימה גדול דר´´מ דריש לה מקרא דכתיב עשרון עשרון לכבש האחד ובקונטרס פי´ דר´´מ ס´´ל גמרא דשתי עשרונות בצבור: גדוש שבו היה מודד לכל המנחות. איפכא לא רצו לעשות למדוד בגדוש לחביתי כ´´ג שלא ישפוך הסלת לארץ כשחוצהו:

עמוד ב´:

מחוק שבו היה מודד לחביתי כהן גדול וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד שנאמר {במדבר כט-ד} ועשרון אחד לכבש האחד א´´כ מה ת´´ל עשרון עשרון לרבות חצי עשרון ור´´מ חצי עשרון מנא ליה נפקא ליה מועשרון ורבנן וי´´ו לא דרשי ורבי מאיר האי ועשרון אחד לכבש האחד מאי עביד ליה ההוא שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל ורבנן נפקא להו מנקודו דתניא אמר ר´ יוסי למה נקוד וי´´ו שבאמצע {במדבר כט-ד/י/טו ??} עשרון של עשרון ראשון של יום טוב הראשון של חג שלא ימדוד לא בשל ג´ לפר ולא בשל שנים לאיל ורבי מאיר נקודו לא דריש: חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד לחביתי כהן גדול: מודד ורמינהי חביתי כהן גדול לא היו באין חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו אמר רב ששת מאי מודד נמי דקתני מחלק בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חצי עשרון לרבי מאיר גדוש היה או מחוק היה (סימן חצ´´י חבית´´י שלח´´ן) ותיבעי לך לרבנן לרבנן עשרון גופיה קא מיבעיא להו גדוש היה או מחוק היה אמר ליה מדר´ מאיר נשמע לרבי מאיר ומדרבי מאיר נשמע לרבנן מדאמר ר´ מאיר עשרון מחוק חצי עשרון נמי מחוק מדר´ מאיר מחוק לרבנן נמי מחוק בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חביתי כ´´ג במה מחלקן לחלות ביד או בכלי פשיטא דביד דאי בכלי טורטני יכניס ויכניס כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו מדמקדש לחם קמצים נמי מקדש או דלמא דחזי ליה מקדש דלא חזי ליה לא מקדש א´´ל אינו מקדש איני והאמר רבי יוחנן לדברי האומר טפחיים ומחצה קופל נמצא שלחן מקדש חמשה עשר טפח למעלה לדברי האומר טפחיים קופל נמצא שלחן מקדש י´´ב טפח למעלה א´´ל אינו מקדש ליקרב אבל מקדש ליפסל:
מתני´ שבע מדות של לח היו במקדש הין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין לוג וחצי לוג ורביעית לוג ר´ אליעזר בר ר´ צדוק אומר שנתות היו בהין עד כאן לפר ועד כאן לאיל עד כאן לכבש ר´´ש אומר לא היה שם הין וכי מה היה הין משמש אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שם שבה היה מודד למנחת כ´´ג לוג ומחצה בבוקר לוג ומחצה בין הערבים:
גמ´ תנו רבנן שבע מדות של לח היו במקדש רביעית לוג וחצי לוג ולוג ורביעית ההין ושלישית ההין וחצי הין והין דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר הין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין ולוג וחצי לוג ורביעית לוג רבי שמעון אומר לא היה שם הין וכי מה היה הין משמש

רש"י

מחוק שבו היה מודד חביתי כ´´ג. לפי שיש לו לחלק בשני חצאי עשרון ואם היה גדוש כשהיה מטלטלו לחצותו היה מתפזר על גבי קרקע: מוי´´ו דועשרון נפקא ליה: מנקודו. שאותו נקוד שעליו אתי למעט דכל נקודה אתי למעוטי: שבו היה מודד חביתי כ´´ג. השתא משמע שמודד חצי עשרון בביתו ומביא והיינו דקא פריך מודד: מחלק. שהיה מביאו מביתו שלם לעזרה ואח´´כ חוצהו בחצי העשרון: ותיבעי לך לרבנן. דלדברי הכל צריך חצי עשרון: מדאמר ר´´מ עשרון שבו מודד לחביתי כ´´ג מחוק חצי עשרון נמי מחוק הוה. דהא הוה נמי לחביתי כ´´ג: ומדר´´מ. דאמר שניהם מחוק היו אותו עשרון של כ´´ג והחצי עשרון נמי לרבנן נמי לא היה בו אלא עשרון אחד ובו היה מודד לחביתי כ´´ג ה´´נ דמחוק היה זה וזה דלדברי הכל של כ´´ג מחוק היה דהכי פליגי בברייתא רבי מאיר ורבנן מחוק שבו היה מודד לחביתי כ´´ג וחכמים אומרי´ לא היה בו אלא עשרון אחד מחוק: חביתי כ´´ג. אותן שנים עשר חלות שעושה ששה בבקר וששה בערב: במה מחלקן. לחלות ביד או בכלי ישער בידו או יחלקם בכלי: וכי טורטני יכניס. אם היה צריך להביא משקלות: כיון דבקללה כתיב. והשיבו לחמכם במשקל (ויקרא כו): שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו. כגון שאם הניח קומץ של מנחה או (של) לבונה בלא בזיכין שהיה לו לקדשו בכלי והניחן על השולחן שבו לחם ולא קידשו בכלי אחר והיינו בגודש שלו שלא הניחו בבזיכין אלא למעלה בין לחם ללחם שהכל היה בגודש שלא הניחן בתוך כלי. ענין אחר בגודש שלו דשולחן לא היה לו בית קיבול כלל למעלה וכל מה שמניחין עליו הוי כמו שמונח בגודש כך שמעתי: דלא חזי ליה. כגון קומץ ולבונה בלא בזיכין: אינו מקדש. שאין דרכו לקדש כי אם לחם: לדברי האומר טפחיים ומחצה קופל. כדאמרינן בפרק שתי הלחם (לקמן צו.) נותן ארכו של כל לחם שהוא עשרה טפחים כנגד רחבו של שולחן שהוא חמשה טפחים נמצא ארכו של לחם יותר מרחבו של שולחן חמשה טפחים נמצא קופל כל לחם ולחם טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן נמצא ששה קיפולין של טפחיים ומחצה שכל מערכה של ששה לחם גבוה חמש עשרה טפחים נמצא השלחן מקדש חמש עשרה טפחים למעלה כלומר דקידושו של שלחן היה עולה חמשה עשר טפחים והיה מקדש כל דבר בין לחם בין קמצים בחמש עשרה טפחים דהיינו גודש שלו ואמאי אמרת אינו מקדש: א´´ל. הא דאמרי´ אינו מקדש מאי דלא חזי ליה היינו ליקרב שאין הקומץ מתקדש שם שעדיין יש לו לקדשו בכלי אחר קודם שיקטירנו אבל מקדש הקמצים ליפסל דקדשי ליפסל בלינה וביוצא. עניין אחר מ´´ר ז´´ל אבל מקדש ליפסל שפסולה המנחה הואיל ועשאן שלא כמצותן ושוב אין יכול להחזירן לעשרון: מתני´ רבי אליעזר ברבי צדוק אומר. לא היה שם ד´ מדות אלא הין בלבד ושנתות סימנין היו בו עד כאן לפר כו´ והכי נמי היו בו שנתות ללוג וחצי לוג: וכי מה היה הין משמש. והלא לא הוצרכו לו מעולם אלא פעם אחת היה מימי משה לשמן המשחה דכתיב שמן זית הין (שמות ל): מדה יתירה. להשלים הז´ מדות: שבו היה מודד שמן לחביתי כהן גדול. שהיה צריכה שלשה לוגין כדאמרינן לעיל (דף נא.) בשמן להוסיף לה שמן: גמ´ רבי יהודה קחשיב ממטה למעלה ורבי מאיר קחשיב ממעלה למטה:

רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל מועשרון. וי´´ו שבראש דועשרון דריש: מנקודי. [שבא] למעט ולחסר [הוא בא] ולהכי ממעט [לרבנן] מתיבה דעשרון [שלא היה] עשרונים מצומצמין [ושלא] היה שם מדה שני עשרונים: [מודד]. משמע לכתחילה [יכול] להביא חצי עשרוץ מביתו: מדר´´מ נשמע לר´´מ. מחדא מילתא נשמע לאידך מילתא מדאמר ר´ מאיר עשרון דחביתין מחוק אלמא סבירא ליה דמדת חביתין במחיקה חצי עשרון [נמי] מחוק דהא של חביתין הוא: מדר´´מ מחוק לרבנן נמי מחוק. [דהא] אמרי אף חביתין מודדין בו דבהא לא פליגי ר´´מ ורבנן אלא במנין עשרונים: במה מחלקה. שמחלקה העיסה לחלות שהיא באה שש חלות בבקר ושש בין הערבים: ביד. בלא מדה: או בכלי. במדה שאר מנחות דבאות עשר עשר פשיטא לן דסגי ביד לחלקו דלא איכפת לן אם זו גדולה מזו כדתניא בשלהי אלו מנחות כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט ממדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן הגדול דלחם הפנים לא היתה העיסה מתחלקת דכל חלה שני עשרונים היתה נלושת כל אחת בפני עצמה: טורטני יכניס. וכי משקולת מאזנים יכניס בעזרה וקא פריך יכניס מאי איכפת לן: כיון דבקללה כתיב. והשיבו לחמכם במשקל: בגודש שלו. השלחן אין לו תוך אם נתן עליו שני קומצי לבונה בלא בזיכין אצל הלחם: מהו. שיקדשו כאילו היה שם הבזיכין: דחזי ליה. לחם חזי לשלחן קמצים לא חזי לשלחן אלא לבזיכין: והא אמר ר´ יוחנן. בפ´ שתי הלחם: לדברי האומר. לחם הפנים טפחים ומחצה באמה בת חמשה טפחים: כופל. שדופן הלחם היה כפול טפחיים ומחצה לפי שאורך הלחם היה עשרה טפחים ורוחב השלחן אמה בת ה´ טפחים ואורך הלחם מונח ברוחב השלחן נמצא שהוא כופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן כלפי מעלה שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה כדאמרינן בפרק שתי הלחם: נמצא השלחן מקדש למעלה ט´´ו טפחים. דשש חלות היו במערכה זו על גבי זו לכל אחת שני טפחים ומחצה הוי להו ט´´ו טפחים עולה למעלה מהשלחן ומקדש השלחן את העליון כתחתון: לדברי האומר. דטפחים באמה בת ששה טפחים: נמצא השלחן כו´. ור´ יוחנן ע´´כ בשאר מילי קאמר כגון קמצים דמקדש להו גודש דשלחן דאי בלחם אטו עד השתא לא ידעינן דשלחן מקדש להו: אבל מקדש ליפסל. בטבול יום וביוצא קדיש ליפסל כאילו קדיש בבזיכין עצמן: מתני´ שנתות היו להין. לא היה שם אלא הין ובו היו סמנין מסמנות או פגימות: עד כאן לפר. חצי ההין: עד כאן לאיל. שלישית ההין: עד כאן לכבש. רביעית ההין: לא מדה יתירה. היתה שם להשלים שבע מדות: חביתי כה´´ג. היה צריך לה ג´ לוגין שמץ לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים כדאמרי´ בפ´ התכלת:

תוספות

מודד ורמינהו חביתי כהן גדול כו´. מהא דקאמר ר´´מ ומחוק שבו מודד לחביתי כ´´ג לא בעי לאקשויי דסלקא דעתך שפעמים מודד בזה ופעמים בזה: במה מחלקה לחלות. פירש בקונטרס שמחלקה לעיסה וא´´א לומר כך דהא אמרינן לקמן (דף פח:) דרביעית נמשחה שבו היה מודד לחביתי כ´´ג רביעית שמן לכל חלה וחלה וקודם לישה צריך לבלול כשהוא סלת ומכל מקום לא אפשר לעשות בו טורטני דמשקולת ומאזנים סימן קללה בסלת כמו בעיסה ומדה קטנה כל כך של א´ משנים עשר בעשרון לא רצו לתקן ואפשר דקטנה כל כך גם היא אינה סימן ברכה: מהו שיקדש קמצים בגודש שלו. פי´ בקונט´ שני קומצי לבונה בלא בזיכין וקשיא דהוה ליה למימר לבונה בהדיא ועוד כיון דעם שולחן נמי בעי בזיכין כדכתיב כפותיו ותניא לקמן בפרק שתי הלחם (דף צז.) כפותיו אלו הבזיכין היאך תיסק אדעתין למימר דסגי בלא בזיכין ונראה לפרש דמיירי בקומץ של מנחה כדאמרי´ בפ´´ק (לעיל ח.) דמנח´ שקמצה בהיכל כשרה ומיהו הא דמסיק אינו מקדש ליקרב אבל מקדש ליפסל לפי´ הקונטרס ניחא דמקדש ליפסל בטבול יום ובלינה דאי לאו שולחן לא מיפסלי דעדיין לא נתקדשה בכלי שרת כיון דלא נתנוה בבזיכין אבל למאי דפרישית הא מיקמי הכי כבר נתקדשה כולה מנחה בכלי שרת ומיפסלא בטבול יום ובלינה ויש לפרש כי ההוא דפ´´ק (שם ו:) גבי זר שקמץ דמקדשין ליפסל לענין דלא מהני תו חזרה מאחר שנתקדש הקומץ על השולחן: שנתות היו בהין. בפ´ המוכר את הספינה (ב´´ב דף פו:) אמרי´ כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין ה´´נ שנתות היו במדות ופירש שם רבינו שמואל דמילתא דרב כהנא בפ´ שתי מדות ואינה כאן אלא משנה שלימה שנינו אבל במסכת שבת פרק המוציא יין (דף פ:) גבי אנדיפי מפרש רב כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין והשתא הכי קאמרינן התם כדאמר רב כהנא על תירוץ אחר שנתות היו בהין הכא נמי נתרץ שנתות היו במדות: