אאא

כבר כשנולד  אמרה המיילדת לאמו: "לבנך – קול נפלא." צחקה אז האם המאושרת ואמרה:

"וכי יש נפלא מקולו של עולל שבא לעולם?"

"לא לזה התכוונתי," אמרה המיילדת. "קול נפלא יש לו – קול של זמר. אני שומעת אין ספור תינוקות וקול בכיו הוא קול נפלא. זכרי את דבריי". והאם זכרה...

בעודו רך בשנים היה נושא קולו בשיר והאנשים סביבו הביטו בו הלומים. היה שר וזמרת המלאכים נשמעת בין שפתיו.

היו מתחננים בפניו שישיר וחופנים לו שקדים וצימוקים, ומגדניות, רק שישיר. והוא היה שר ומזמר ומאושר...

בגיל חמש נטלוהו שישיר עם המקהלה בבית הכנסת בשבתות ובמועדים. ואמו הייתה מתפללת מעזרת הנשים שהקב"ה ישמור על שלמהל'ה שלה מעינא בישא ומניסיונות קשים. רגילה הייתה לחנן בפני רבונו של עולם שיגן על שלמהל'ה שלה שקולו לא יטלטלהו חלילה למחוזות אחרים. כבר היו דברים מעולם– ידעה. אהבה את רינתו וחרדה ליראתו. ועל כן היו דמעותיה היו מצויות... דמעותיה ותפילותיה גוננו עליו גם כשהתבגר וקולו לא אבד כי אם התעבה והשתבח. הוא לא נתפתה ללכת אחר הממון והתהילה והיה מחזן לפני התיבה ומסרב להופעות ענק ומשכורות מנופחות שהציעו לו אם יבוא לזמר בהיכלם.

בימים הנוראים היו ראשי הקהל מתקוטטים בעבורו. חודשים רבים לפני כן היו משגרים לו אגרות ודורונות ומחלים פניו שאת הימים הנוראים יעשה בקהלם. והיה משתדל לרצותם... פעם פה ופעם שם ובלבד שלא יתקוטטו בגללו. אך הם מתקוטטים היו כי בימים הנוראים הייתה תפילתו עולה מעלה, מעלה מטפסת מעל שבעה רקיעים ומפלסת לה דרך משלה לפני ריבון העולמים. על כן בשעה שחינן בקולו היה הקהל כולו מוחה את עיניו ומטהר את לבו.

כשהגיע למחנה ראוהו שבעל גוף הינו וקומתו גבוהה וכתפיו רחבות ושלחוהו לעבודת הפרך. אך ידידו משכבר הימים שהיה מנגן בתזמורת המחנה הלך לספר לגרמני הממונה עליהם,  שהיה מחבב מוסיקה ביותר, כי למחנה הגיע אחד בעל קול שמימי  והציבוהו לעבודת הפרך. הגרמני קרא את שמו במסדר.  שלמה היה הבטוח כי בא קיצו.

"זמֵר" פקד עליו הגרמני. שלמה לא הבין מה רוצה הגרמני... שיזמר באמת? או שמא שיאמר וידוי שלפני המיתה? למה מתכוון מלאך המוות שעה שהוא אומר לגוסס  לזמר?

"נו זמר", צרח הנאצי את פקודתו... שמעתי שבעל קול הינך אז זמר ונראה אם אמת הדבר.

שמע שלמה שכך הדבר הזדקף קימעה ונשא קולו בשיר:"מזמור לתודה" חיזן בפניו ובפני כל  עומדי המסדר את הפרק כולו והוא מכוון במילים בעיניים עצומות. "יפה  יהודון," אמר הגרמני "מהיום מקומך בתזמורת המחנה שם תשמח אותנו בשירתך."

העבירו אותו לאגף אחר ושם קיבל מזון מעט יותר משובח. ומיני אז הוא משמש לפניהם בקולו בכל עת שיחפצו. הוא שר...וליבו דווי. והיום– יום חגה להם והם מתאספים בהמוניהם באולם אחד ענק והודיעוהו מבעוד יום שנתמנה להיות זמר הערב ועליו לבוא ולשמח את לבם הערל בשירים ובזמירות.

והריהו עומד לפניהם... הוא החזן והם... קהלו. מאות גרמנים ישבו שם במדים מעוטרים בדרגות ובגולגלות ובצלבים מקורסים... ומחכים שיפתח קולו בשיר. והוא נושא עיניו ורואה למולו מאות... מאות אנשי עירו יהודים כפי שבאו עמו למחנה... צפופים ודחוסים, חנוקים ומומתים... אבות ובנים אמהות ועוללים וזקנות וזקנים... מדדים אל מותם. נשא עיניו לקהלו וחילה פניו לפני קונו הוא ישיר להם היום את יצירת חייו. השקט היה כבד וקולו החל רוטט בחללו של האולם הגדול. הוא שר בלשון הקודש: " נקום  נקמת דם עבדיך השפוך..."

נגני התזמורת שרובם היו יהודים הצטרפו לזמרתו מוכי הלם... המילים העבריות היו מוכרות להם וגם המנגינה אך לא האומץ לשיר אותם בהופעה לפני מרצחים. את זה אבדו מזמן... והנה החזן הזה מעיז והנה המרצחים מקשיבים לזמרתו והוא מבקש מהא-ל שינקום בהם את נקמתו...

והוא... משהחל לזמר את המילים ראה עצמו עומד בהיכל בית הכנסת הגדול אצל הבימה. עומד מול רבונו של עולם ומבקש בדם לבו נקמה... נקמה בעבור כל אחיו ואחיותיו שנטבחו שנשרפו שנחנקו... נקמה בעבור אמו יולדתו שהופרדה ממנו בכוח הזרוע והוא לא יודע  איך הלכה אל מותה... מי תמך בה? מה  דובבו שפתיה ברגעיה האחרונים? נקמה בעבור רבקה אשתו ,ובעבור בנו הבכור, שנעלמו עקבותיהם באחד המצודים בגיטו. כיצד מצאו את מותם... אשתו הטובה שלב זהב לה... כיצד חזר בנו הקט למרומים והוא עוד עולל? שמא הטיחו ראשו בכותל, כשם שעשו לבן השכן מול עיניו? נקמה בעבור כל שכניו וידידיו... נקמה בעבור עמו...

עיניו עצומות ופלגי זיעה זולגים על פניו נמהלים בדמעות. הנגנים היהודים אף הם בוכים... ידיהם רועדות, אך הם מנגנים עיניהן מושפלות שלא יראו המרצחים את דמעותיהם... והרוצחים מאזינים לשירה הקסומה והיא נדמית בעיניהם לשירת מלאכים.

"והשב לשכננו את חרפתם אשר חרפוך השם..."

פקח את עיניו. ואין בית כנסת, ואין יהודים. רק רוצחים מביטים בו כאילו ראוהו בא שלא מעלמא הדין. ולפתע הם מוחאים כפיים בהתלהבות אדירה.

"אתה רואה רבונו של עולם," אומר שלמה בלי קול, "אתה רואה אפילו הם מסכימים..."

"הדרן... הדרן... הדרן" זועקים הגרמנים בהתלהבות... "הדרן..."

ר' שלמה מוציא ממחטה מכיסו מוחה את זיעתו ואת דמעותיו...

"הדרן!" זועקים שוב הרוצחים. הנגנים מביטים בר' שלמה הם חשים שרוחו מרחפת בעולמות אחרים... גם הם עיניהם פלגי מים ולבם משוטט בעולמות אחרים. כמה מפליא הוא לשיר ר' שלמה כמה מפליא... אך דומה שהוא אינו שומע את שאגות הרוצחים שלולא זה כיצד עומד הוא ומוחה את זיעתו ולא מגיב...

"הדרן !הדרן!"  זועקים הגרמנים ביתר שאת. לכמה מחיאות כפיים זקוק היהודי הארור כדי שיפצח שוב קולו בשיר או שמא זקוק הוא למשהו אחר? "הדרן" לוחש אחד הנגנים בלשון הקודש... "הדרן, ר' שלמה..." הוא לוחש מקווה שאת הצליל העברי יקלוט שלמה ויגיב. ור' שלמה אכן מגיב. הוא פוקח עיניו מביט ביהודי שלחש לו ,ואחר כך ב"קהל שלו"

הדרן... אה - אשיר להם הדרן. רבונו של עולם, בתנאי שאני – שר למטה ואתה –שר למעלה. אני אשיר לפני מלאכי החבלה ואתה תשיר לפני מלאכי השרת, אני אשיר בעלמא הדין ואתה בעלמא דקשוט. עוצם את עיניו ופותח את פיו מבקש למילים המתאימות למעמד הזה. ואז ניגש אליו גרמני אחד ונוגע בכתפו. שלמה פוקח את עיניו – הגרמני מושיט לו טלית.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

 הקהל גועה בצחוק... מחזה יפה זימן להם הגרמני בעל חוש ההומור. יתעטף לו החזן של היהודים בבגד של תפילה ותחת להתפלל לפני אלוקיו יתפלל לפניהם...

"טלית". לוחש ר' שלמה בפליאה...נטל אותה בידיים רועדות. רבונו של עולם אתה מתעטף עתה בטליתך שם במרומים ולכן שלחת לי טלית שגם אני אתעטף בה. הריני מתעטף בטלית. חזן של מטה מול חזן של מעלה.

הוא מתמהמה מדיי לטעמם של הרוצחים והפעם הם שואגים "הדרן!" ובקולם זעם ואיום. הנגנים חשים כי עוד רגע יאבדו הגרמנים את סבלנותם ויקרעו את שלמה לגזרים... הם מתחילים לנגן בלי לדעת מה... ושוב לוחש לו ההוא בלשון הקודש: "הדרן... הדרן..."

"הדרן עלך רבונו של עולם הדרן עלך" מתעורר ר' שלמה ונושא קולו בשיר:

"הדרן עלך" הוא שר בסילודין ... המנגינה היא של: "מחה תמחה את זכר עמלק" והמילים מילות הנצח של ההדרן בשינויים שר' שלמה עורך להם מתוך דבקות אדירה: "הדרן עלך, רבונו של עולם,  והדרך עלן... לא נתנשי מנך, רבונו של עולם, ולא תתנשי מנן- לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי..."

הסיפור מתוך הספר "רחובות אדם" של הכותבת.