אאא

הגמרא במסכת בבא מציעא דף קד: מביאה את מחלוקת נהרדעי ורבא מה דינו של אריס שלא עיבד את השדה כפי שהוא סיכם עם בעלי השדה.

האריס קיבל  מבעלי השדה זכות לזרוע ולעבד את השדה, וזאת בתמורה שבעלי השדה יקבלו מן האריס חלק מן הפירות והיבול.

עוד התחייב האריס, כי אם הוא לא יזרע ויעבד את השדה כראוי, אזי הוא ישלם לבעל השדה פיצוי מופרז של אלף זוז.

בתום תקופת האריסות התברר כי האריס עיבד שני שלישים  מן השדה, ולכן בעל השדה תבע ממנו את הפיצוי המובטח של אלף זוז.

נהרדעי סוברים כי האריס חייב לשלם רק שליש מאלף זוז, שהוא שליש מסכום הפיצוי המלא על אי עיבוד כל השדה.

ורבא חולק וסובר כי ההבטחה של האריס לשלם אלף זוז, היא גוזמא בעלמא, ולכן היא מוגדרת כאסמכתא בעלמא – אמירה סתמית ללא גמירות דעת. וממילא הבטחתו של האריס איננה חלה, ואין היא מחייבת כלל.

בראשונים ( רי"ף, רא"ש, נימוק"י, רמב"ן ועוד ) מבואר, כי לשיטת רבא אומנם אין האריס צריך לשלם את מלוא סכום ההבטחה של אלף זוז, אבל את חלק ההפסד של בעל השדה, בוודאי שהאריס מתחייב, ולכן יש לעשות חשבון, כמה הפסיד בעל השדה מהתרשלותו של האריס בזריעה ובעיבוד השדה.

אומנם הראשונים אינם חולקים כי האריס חייב לפצות את בעל השדה על ההפסדים שנגרמו לו, אך הראשונים נחלקו בביאור הטעם והסברא.

הרי"ף סובר כי חיוב האריס נובע משיעבוד וחיוב אישי, מפני שההתחייבות לפיצוי של אלף זוז מורכבת משני חלקים, האחד הוא תשלום גובה ההפסד האמיתי, והשני הוא תוספת של פיצוי נוסף., עד לגובה של אלף זוז.

וממילא האריס חייב לשלם את גובה ההפסד שנגרם מכוח ההתחייבות האישית שלו,  אך  את תוספת הפיצוי עד לסכום של אלף זוז, אין הוא חייב לשלם, משום שההבטחה על תוספת הפיצוי לא הייתה אמתית, והרי היא אסמכתא בעלמא שלא מחייבת.

כראיה לשיטתו מביא הרי"ף את דברי המשנה בבבא מציעא קד. האומרת, כי אריס שכתב לבעל השדה שאם הוא לא יטפל בשדה כראוי הוא "ישלם במיטבא ".

 אזי הוא חייב לשלם את סכום ההפסד שנגרם לבעל השדה. וממילא מוכח שעל גובה ההפסד הישיר שנגרם לבעל השדה, יש שיעבוד והתחייבות מלאה

והקשה הרא"ש על ראיית הרי"ף שלכאורה אין לדמות את המקרה של המשנה שבו האריס התחייב "לשלם במיטבא" למקרה שבו האריס התחייב לתת פיצוי של אלף זוז.

משום שבמקרה שבו האריס כותב לבעל השדה "אשלם במיטבא" הרי הוא כתב במפורש ושיעבד את עצמו בחיוב תשלומין.

 אבל במקרה שבו האריס אמר, כי הוא ייתן פיצוי של אלף זוז, הרי הוא סתם הוציא אמירה של הפרזה, וממילא האריס לא שיעבד את עצמו, ולא חל עליו כל חיוב.

וכן גם לא ניתן לומר כי האריס כביכול התכוון לפצל את דבריו, באופן של שיעבוד והתחייבות תשלום עד גובה ההפסד שנגרם לבעל השדה.

ומסכום ההפסד ועד אלף זוז, הרי הוא סתם הוציא אמירת גוזמא בעלמא מבלי לחייב את עצמו, משום שיש להתייחס לדיבורו כאל אמירה אחת, שהיא אמירה של הפרזה, שאין בה רצון להתחייב ולשעבד את עצמו כלל.

ולכן אומר הרא"ש שלמרות הפרזת האריס לתשלום של אלף זוז, ולמרות בעיית האסמכתא, הרי האריס צריך לשלם רק את גובה ההפסד שנגרם לבעל הבית, משום שבית דין מתקנים ומחייבים את האריס לנהוג כפי שמקובל בין הסוחרים / האריסים.

ומאחר שהסוחרים / האריסים נוהגים לכתוב ולהתחייב על תשלומי הנזקים, אזי בית דין מורים לאריס לנהוג כמקובל, למרות שדבריו על פיצוי של אלף זוז אינם חלים ומחייבים.

ומתוך הדברים עולה כי פעמים סעיף פיצוי ייחשב כאסמכתא ואין בו כלל כוח לחייב,  אך אם בהסכם הקונה התחייב לשלם את דמי הנזק במקרה הוא יפר את ההסכם ויחזיר את המוצר.

 או שהקונה מתחייב לפצות במקרה שבו מקובל בין הסוחרים כי הקונה מפצה את המוכר על נזק שנגרם לו בגין הביטול.

אזי לשיטת הרי"ף והרא"ש (לרי"ף אם הקונה התחייב ולרא"ש אם קיים מנהג) על הקונה לשלם את דמי הנזק למוכר וממילא המוכר לכאורה יכול לטעון, כי הוא מוחזק בדמי הקדימה שהקונה נתן לו, וכי הם מוגדרים כפיצוי לנזק שנגרם לו, והרי הוא ממשיך לעכבם בידו.

קנס פיצוי בהפרת הסכם כשאין למוכר נזק

יש אשר כותבים בהסכם שאם אחד מן הצדדים יפר את ההסכם, אזי הוא ישלם קנס ביטול או הפרה, בגובה של סכום נקוב ומוסכם.

לכאורה ניתן לומר כי גם אם חוזה מעין זה נכתב או נערך באופן שיש בו בעיה של אסמכתא ( כגון שלא כתבו במפורש בחוזה, שאין בחוזה זה אסמכתא, או שלא נעשה קניין בבי"ד חשוב וכוד') וממילא לכאורה  אין חיוב של פיצוי  כי זוהי התחייבות של אסמכתא.

אך בכל זאת ייתכן לטעון, שהמבטל את העסקה, כן יתחייב בתשלום קנס ההפרה, והמוכר יוכל לעכב את דמי הקדימה אצלו, מתוך הטיעון כי דמי הקדימה משמשים כתשלום הקנס בגין הפרת החוזה והחזרת המוצר.

משום שהרמב"ם בהלכות מכירה פרק יא' פסק, כי אם הקונה אמר למוכר, שהוא נותן לו עירבון כדי שאם הוא הקונה יחזור בו מן המקח, אזי העירבון יהיה קנוי למוכר.

הרי בשעה שהקונה חוזר בו מן המקח, העירבון קנוי למוכר, מפני שהעירבון נמצא תחת יד המוכר והרי המוכר מוחזק בו.

הראב"ד משיג על הרמב"ם וכותב שאין דעת הכול מסכימה לכך. ובשו"ע בחו"מ סי' רז' פסק את שיטת הרמב"ם להלכה וברמ"א השיג ופסק כשיטת הראב"ד.

וכתב בפתחי תשובה חו"מ סי' רז' בשם שו"ת מים חיים שאם הקונה נתן למוכר דמי קדימה כמנהג הקונים והסוחרים, אזי יש אומדנא כי התשלום לא נעשה בשביל לקיים ולעשות קניין, אלא התשלום נעשה, כדי לתת עירבון למוכר שהוא הקונה לא יחזור בו מן ההסכמה לקנות.

ובתוך דבריו משמע כי לשיטת הרמב"ם דמי קדימה נחשבים כעירבון, וממילא אם הקונה חוזר בו מן ההסכמה לקנות , אזי דמי הקדימה נשארים אצל המוכר,  משום שהקונה מחל עליהם ולכן אין בהם דין אסמכתא.

וכן כתב במנחת פתים בסי' רז שרוב המפרשים סוברים כי לשיטת הרמב"ם כל ממון שנמצא ביד הזוכה, למרות שניתן לטעון כי הממון הגיע לידי המחזיק  מכוח אסמכתא, וממילא אין המחזיק זוכה בממון.

בכל זאת סובר הרמב"ם כי עצם ההחזקה בממון, שהגיע אליו מידי הנותן בעצמו, הרי אין בממון דין אסמכתא כלל, וממילא הממון שייך למחזיק בו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ורק במקרה של התחייבות , אז ניתן לטעון כי אין צורך לקיים את ההתחייבות, משום שהיא אסמכתא ואסמכתא לא מחייבת.

ומתוך שיטת הרמב"ם על פי הבנת הרבה מן המפרשים, ניתן להסיק כי במקרה שבו המוכר קיבל את דמי הקדימה מידי הקונה הרי המוכר נחשב כמחזיק בממון.

וממילא המוכר יוכל לעכב את דמי הקדימה בידו ולומר  " קים לי " כשיטת הרמב"ם והשו"ע (ולא כשיטת הראב"ד והרמ"א ), שדמי הקדימה נחשבים כעירבון, והרי הם נקנים למוכר אם הקונה החזיר את המוצר והפר את ההתחייבות שלו לקנות.

הדברים נכתבו בתמצית לשם עיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.

לתגובות  stern1416@gmail.com