אאא

1.

את הבדיחה הבאה שמעתי השבוע ברדיו מהרב מיכאל לסרי: בעל ניגש לאשתו בראש חודש ניסן ואומר לה: "אשתי היקרה, פסח מתקרב. אני יודע שכל כך קשה לך בימים האלה של הניקיונות, אז רק שתדעי: אני לרשותך. אני כאן בשביל לעזור לך בכל מה שצריך. את לא לבד!". האישה, שכבר מכירה את היכולות של בעלה בתחום הארגון וניקיון הבית, אומרת לו: "בעלי היקר, אתה רוצה לעזור לי? טוב מאוד, מצוין. העזרה הכי גדולה זה שתצא היום מהבית. הנה תראה, יום יפה בחוץ, פריחה, אביב, צא קצת. תן לי לנקות בשקט".

הבעל שומע בקול אשתו ויוצא מהבית. לא עוברת שעה וחצי, האישה בשיא הניקיון, הכל הפוך, והאיש חוזר הביתה. הוא פוסע בדיוק לתוך ליבת הספונג'ה, אל הספה שבסלון, מוריד את הכיסא ההפוך שמונח עליה, ושוקע בה תוך כדי אנחת רווחה. "רגע, מה, כבר חזרת? לא סיכמנו שהבוקר אתה יוצא מהבית?", זועקת האישה מתוך הדלי, והגבר עונה: "תראי, אמרתי שאני רוצה לעזור לך, נכון. אבל כמה אפשר לעזור? חצי שעה? שעה? שעה וחצי? די, תני קצת לנוח".

אם אתם, קוראים וקוראות, שומעים את הבדיחה החביבה הזאת ולא צוחקים אלא מנידים ראש בעצב, סימן שגם לכם קשה בימים אלה בבית. אז בדיוק בשביל זה אני כאן, לשתף אתכם ברעיון פשוט שיעשה לכם ניקוי גדול, ביעור חמץ אמיתי, ללא כל מאמץ. ממש בלחיצת כפתור. זה לא בא במקום הניקיונות הגדולים (מצטער), אבל זה בהחלט יכניס אתכם לפסח הרבה יותר נקיים.

2.

העניין הוא כזה: בימים עברו אדם היה מקפיד לעשות מנוי ולהכניס לביתו את העיתון שמתאים להשקפת עולמו ואורח חייו. ואני לא מדבר רק על קנאים חשוכים, שכל מה שאינו הולם את השקפתם הטהורה במאת האחוזים הוא מבחינתם טרף.

אני מדבר אפילו על אנשים שאינם דתיים כלל. הרי עד לא מזמן היית יכול להציץ במדבקה העגולה שעל תיבת הדואר של השכן וכמעט להכיר אותו: "דבר", "העולם הזה", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ", "פנים אל פנים", "יתד נאמן", "שערים", "המודיע", "זרקור", "נקודה", "לאשה", "יום ליום", "ביטאון חסידי צאנז", "פשוש", ועוד אינספור דוגמאות נפוצות ונפוצות פחות של כתבי עת לסוגיהם.

ראית מה האדם קורא, מה הוא מכניס מדי בוקר לביתו, או אפילו מדי חודש – ויכולת ללמוד עליו המון. מה תפישת עולמו? מה מעניין אותו? מאיפה הוא בא?

בשנים האחרונות הכל השתנה. האינטרנט הביא איתו לתוך הבית ים של מידע בכל רגע נתון. חדשות, מוזיקה, תמונות, וידאו. בעצם כל מי שהתחבר לרשת, פתח את ביתו וראשו בפני הכל. אתה משלם על מנוי חודשי לספק האינטרנט – ומשם איבדת את הבחירה. הפכת למנוי קבוע של מיליון עיתונים, שבועונים, ירחונים, מגזינים (או בקיצור: אתרים). הכל נכנס אליך הביתה. מהתוכן המזוויע ביותר ועד לשיעורי תורה וחסידות. ובעיקר, כל מה שבאמצע.

מדברים הרבה על סוגיות הצניעות ושמירת העיניים באינטרנט. זו מערכה סבוכה וקשה, שכוחות היצר הרע רשמו בה ניצחונות וכיבושים משמעותיים, אסטרטגיים, היסטוריים אפילו (ואנשי הקומנדו של "אינטרנט רימון", "נתיב", "אתרוג" וכד' בהחלט מנסים להשיב מלחמה). אבל נניח לזה עכשיו, על צניעות צריך לדבר בצניעות. בואו נדבר רגע אך ורק על השקפת עולם. בסדר?

ובכן, אין לי נתונים מדויקים, אבל אפשר להניח שיש המון דתיים, חרדים או ימניים ש-ynet, למשל, מוגדר כדף הבית במחשב שלהם. יכול להיות שזה ככה כמעט במקרה. הם אפילו לא השקיעו בזה יותר מדי מחשבה. אם נשאל אותם, הם בכלל לא זוכרים ממתי זה כך. כבר שנים. הם בסך הכל מתעניינים בחדשות, ומה לעשות, זה האתר שממותג כאתר החדשות של ישראל, אז הם סימנו אותו, פעם, כדף שיעלה ראשון, דף הבית. פרקטיות.

אבל בעצם, באותו רגע סתמי, הם עשו צעד משמעותי שהשפיע ומשפיע מאז יום יום, כמעט שעה שעה, על כל תפישת העולם שלהם: זה הרבה יותר מלשים מדבקה של ynet על תיבת הדואר. הם קמים בבוקר עם הכותרות של ynet, שנכתבות מתוך נקודת מבט מאוד מסוימת על המציאות.

במהלך יום העבודה, בכל פעם שהם פותחים את האינטרנט המחשב נפתח דבר ראשון על האתר הזה, על מאמריו, תמונותיו, הנחות היסוד שלו. וכך גם בלילה, בטרם עלותם על יצועיהם, הם רק מתעדכנים, בקטנה, בחדשות. איפה? ב-ynet. האתר הזה השתלט להם על התודעה.

סליחה, הם השליטו את ynet על התודעה שלהם. כי מי קבע מה הכותרת האמיתית, "צפו בשחזור רצח בראשון לציון" או "למעלה מעשרת אלפים איש חתמו על עצומה לפרס: בקש מאובמה לשחרר את פולארד"? עוד טור דעה שקורא לרדת כבר מהארץ או גלריית תמונות של ברכת האילנות השבוע בבסיסי צה"ל, ישיבות ובתי ספר? פרשנות לפיה החלטת בג"צ על מגרון היא ניצחון הצדק המשפטי או משפטן שגורס כי זו החלטה שיפוטית שגויה?

3.

וכאן אנחנו מגיעים לטיפ: עשו טובה לעצמכם, וגשו עכשיו למחשב (אם אתם קוראים את הטור הזה באינטרנט אז זה עוד יותר קל. אתם אפילו לא צריכים לקום ולדרוך על הספונג'ה) והגדירו כדף הבית שלכם אתר שבאמת הייתם בוחרים שיהיה כזה. לא ברירת מחדל שלא השקעתם בה מחשבה, אלא אתר שאתם אכן רוצים ללכת איתו כל היום. שהייתם עושים עליו מנוי גם אם היה עולה כסף.

זה לא קמפיין נגד ynet חלילה (מצאתי לי עם מי להסתבך...), פשוט נקטתי בדוגמה נפוצה. "האתר של המדינה". באותה מידה יכול להיות שעמוד הבית שלכם הוא אתר חדשות חרדי יכנעי וצהוב, שאליו אתם מגיעים אוטומטית בכל פתיחה של המחשב, כי זה מה שהגדרתם מזמן.

הגיע הזמן לשנות. זה כל כך פשוט וקל, שזה מדהים. לחיצת כפתור ואתם כבר לא שם. ולא תאמינו כמה זה ישפיע לכם על כל היום. ייתכן מאוד שתמשיכו לגלוש לאתרים אחרים, אבל כל נקודת הפתיחה שלכם תשתנה. אז קדימה, שימו דף בית שבאמת תרגישו בו בבית.

4.

והערה קטנה לסיום, בלי שום קשר לעניין הראשון, ואולי בעצם עם קשר:

בשנה האחרונה שמענו רבות על "התחרדות" ירושלים. על ההקצנה, על ההשתלטות של גורמים חרדיים מסוכנים, על העזיבה של גורמים שפויים את העיר. ואיזו שכונה סימלה ומסמלת יותר מהכל את התופעה המדאיגה? קריית יובל. מה לא נאמר על השכונה שפעם היתה חביבה, אבל אז הגיעו האברכים הפרזיטים, ביחד עם האברכיות שלהם והמוני הילדים והרסו הכל. הם הפכו את השכונה הקסומה לפרימיטיבית וחשוכה.

בשנה האחרונה הוקמה אפילו עמותה רשומה, "קריית יובל חופשית" שמה, ששמה לה למטרה להילחם בתופעה המסוכנת. בניסיון למנוע כניסת חרדים נוספים לשכונה, החליטו פעילי העמותה להקים באינטרנט מאגר דירות למכירה ולהשכרה שיוצעו לחילונים בלבד. מובילי המאבק הסבירו כי בזכות המאגר, "תושבים חילוניים לא יעזבו את השכונה וחרדים לא ייכנסו אליה". פעילים אחרים גם תלו לאחרונה מודעות בוטות במיוחד כדי להרתיע דתיים מללכת ברחובותיה, ואף חתכו את העירוב של השכונה כדי להקשות על הדתיים בשבת. הם לא זכו לגינוי תקשורתי, אלא להיפך. כל היוזמות לוו באינספור כתבות שסיקרו את הפעילות המבורכת נוכח "סכנת החרדים".

אבל רגע, מי הם אותם "חרדים" שכל כך צריך להיזהר מהם? יש להם שמות? פנים? לא, הם "החרדים המשתלטים". מדברים עליהם בטרמינולוגיה שלא היו מעזים להשתמש בה כלפי אף מגזר אחר. נלחמים בהם, בבתי הכנסת שלהם וגם בילדים שלהם שמעיזים להתקרב אל האייקון החילוני-ירושלמי, מגלשת המפלצת.

השבוע מדינה שלמה זכתה להכיר משפחה חרדית אחת מקריית יובל. אברך חרדי שחור, שלמד בישיבה של דוסים כמוהו ובא לגור בשכונה ביחד עם אשתו. קראו להם יונתן ואווה סנדלר, ולילדיהם אריה, גבריאל וליאורה. נעים מאוד, החרדים של קריית יובל.

כשראש הממשלה, הנשיא ועוד אלפים אחרים עלו לנחם את המשפחה שישבה שבעה בישיבה החרדית בקריית יובל שבה למד יונתן, והתפעלו ממסכת חייו, מאופיו של האברך הצעיר ומעוצמתה של אלמנתו, קיוויתי שעכשיו אולי יהיה קצת פחות לגיטימי לשנוא את חבריו לכולל ולשכונה.

בשולי הטור: 
חלון למזרח התיכון

התמונה המוזרה שלפניכם צולמה תוך כדי כתיבת הטור הזה. במרכז אפשר לראות את מסך המחשב, שבו נכתבים הדברים, ולמעלה יש חלון. אבל רגע, מי זה האיש הזה שבחלון, אתם שואלים? מה הוא רוצה?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

זה נראה שכל רגע הוא יפרוץ עם המקל הזה שבידיו לחדר שלי. זה בסדר, תירגעו. זה לא קרה. בינתיים זה לא קרה.

כבר שבועיים שמסתובבת על פיגומים סביב כל חלונות הבניין שלנו חבורת פועלים שעושה לפנות בוקר את כל הדרך מדורא שליד חברון ועד לרמת השרון כדי לצבוע לנו מחדש את הבניין המתקלף.

איך חיים ככה? האם כשוועד הבית הצביע על השיפוץ, ידעתי מה הולך לקרות פה מסביבי כל יום? האם אפשר לעבוד, או אפילו סתם לחיות, במצב כזה? כן, קשה, אבל מתרגלים.

מוזר לי לחשוב על היום ההוא, בעוד כחודש, שאפתח את החלון בבוקר ואף אחד לא יאחל לי בוקר טוב ויגיד "אין לך עבודה, הא? גם היום אתה תשב כל היום ולא תעשה כלום, רק תתקתק על המחשב?". 

(הטור מתפרסם ב'בשבע')