אאא

יוסל'ה שוחמכר חזר לכאן השבוע. הפעם קצת יותר מבוגר. מעט יותר מכובד. מעט יותר תמוה. הרב ברלנד נתפס בהולנד. מדינה שלמה עצרה את נשימתה. שנתיים ימים חיפשו אחריו עד שסוף-סוף שמו עליו ידיים. ליתר דיוק: אזיקים. הוא נעצר למספר שעות ושוחרר. ההמשך עדיין לוטה בערפל. המדינה עוד לא החליטה איך מתמודדים עם עונשו החמור של אהוד אולמרט, ובוודאי לא עם מי שטרם נשפט.

המרחב הקטן שלנו שקוע בעשרות זירות בו זמנית: הדלפה מהרבצ"ר לשר, חיפוש אחר רמטכ"ל ראוי, טפטוף מהדרום, זליגה מהצפון, זעזועי קואליציה, חוק מע"מ אפס - ויש לו את כל הזמן והמוח בשביל לרכז מאמץ מלחמתי ברב נכבד בן 75. נו באמת.

אתם לא חושבים שעל הדרך אתם מפספסים את הפושעים האמיתיים שמסתובבים ברחובות, בכנסת, בקבינט?! עד הולנד וזימבבואה הרחקתם?

 • • •

הרב מפוניבז' - בימים אלו חל יום ההילולא ה-45 שלו - היה איש חזון ומעוף. בשנת תש"ג הוא הסתובב בגבעת הישיבה, הצביע על השממה ואמר: כאן תקום ישיבה לאלפי בחורים, כאן יהיה בית יוצר לתורה.

הרב יצחק מאיר, מי שלימים כיהן כראש העיר בני ברק, זוכר היטב את התקופה הזאת. ילדי טהרן שוכנו בצריפוני פח בראשות הגה"ח רבי חיים מאנדל זצ"ל, ויהי להם הרב מפוניבז' לאב ולמורה דרך. אך שבמקום תתנוסס ישיבה שתהווה מגדל אור לעולם? הנבואה נתפסה כיותר מחלום באספמיה.

והחלום הזה קם והיה. והתממש בהיקף גדול יותר מהמצופה. שתי ישיבות חולשות וחולקות בגבעה אחת. שתיהן פוניבז', שתיהן מנחילות המסורה וההשקפה הבהירה. לכאורה, מה יכול היה לבקש הרב מפוניבז' יותר מכך.

ובכל זאת, כנראה שהתכניות הלכו רחוק מדי. הוא לא חשב שזינזנות יארבו לתלמידים הלנים בישיבה בלילה ומחלקים עיתונים ביום. הוא לא תיאר כמה חילול ה' יכולה לספק המחלוקת הקדושה שעל הגבעה הקטנה.

הוא ביקש שהורים ישלחו את ילדיהם ללמוד "אמר אביי", ולצורך כך בנה בתי מדרשות, לא אחד ולא שניים. הוא לא שיער שכאן תוקם תחנה שתאסוף תלמידים לישיבת מהר"ם רוטנברג.

• • •

בשבתו בבית המשפט העליון בערעור מורשעי הולילנד בחר השופט נעם סולברג לפתוח בדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין, י"ג א'): "מי שנגמר דינו למיתה... אמר הוא עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות, אם יש ממש בדבריו - מחזירים אותו אפילו כמה פעמים".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בהמשך, הוא צינן את ההשוואה מעט: "ענייננו שונה, כמובן. לא בעונש מיתה עסקינן, אלא 'רק' במאסר; לא במעין 'עיון חוזר' באותה ערכאה, אלא בערעור לערכאה גבוהה; גם לא תלמיד חכם בוחן את טיבן של הטענות החדשות, ויש הבדלים נוספים".

לא עונש מיתה? אולי לא לאישים המעורבים בפרשה, כי אם ובעיקר למפעל חייהם ועיסוקם. גופם אולי יינתן במאסר, אך נפשם נגדעה באבחה. ויש גם עינוי חוזר - עינוי דין, ליתר דיוק - של כל הנפשות הפועלות.

ועוד נקודה: דווקא רווחת התחושה שיש לנו עסק עם תלמיד חכם. דברי חז"ל נשמעים יותר ויותר בין כתלי המשפט הישראלי כסייעתא וכיהודה ועוד לקרא, לחיזוק ואישוש הערכאה. ורק לי הקטן נדמה שהרמב"ם ינוח בשלום על משכבו אם לא ישתמשו בו רק כשנוח, ויצטטו בשמו "אמת מידה שמציע לנו המשפט העברי".

הרמב"ם לא עברי, מר סולברג. הוא יהודי. החיקויים? לא ממש.

הטור המלא מתפרסם בעיתון "בקהילה"