אאא

1.

על דבר אחד אני מצטער: שירדתי להתפלל מנחה בכותל לפני הסיור ולא אחריו. לדעתי הקרן למורשת הכותל ממש צריכה להציב שלט קטן בכניסה: "התפילה מומלצת אחרי הביקור במרכז שרשרת הדורות. היא תיראה אחרת. עלינו".

מרכז שרשרת הדורות, שהכרתי מבפנים רק עכשיו, הוא מוזיאון שהוקם בסמוך למקום הקדוש ביותר בעולם (או אם לדייק יותר: ליד השירותים של המקום הקדוש ביותר בעולם). הוא שוכן בתוך מנהרה עתיקה ומוצגות בו יצירות זכוכית ענקיות, שמסמלות תקופות שונות בחיי העם היהודי.

18 שנים חפרו אנשי רשות העתיקות את המנהרה, שבע שנים הקדיש אומן הזכוכית הבינלאומי ג'רמי לנגפורד לעיצוב היצירה, ולי לקח עוד שש שנים להגיע לבקר באתר הזה. למה כל כך הרבה זמן? הרי בשנים שחלפו מאז שהמקום נפתח עמדתי סמוך לפתחו עשרות פעמים בדרך לרחבת הכותל. כמה סיבות בדבר: א. אני לא חובב ארכיאולוגיה. ב. אני לא מתעניין באמנות זכוכית. ג. אני מתייחס לכותל המערבי כמקום תפילה ולא כמתחם שעומדים בו בתור לתערוכות ואטרקציות (טוב, לא כולל התור לאטרקציה השנתית: נענוע לולבו של הרב אלישיב בהושענא רבה).

אבל בחול המועד האחרון, כשהבנתי שזה או לעמוד חמש שעות בכניסה ל"עיר הקרח", או למצוא משהו קרוב, מוצל, כמעט בלי הליכה שעולה רק 25 שקלים, החלטתי לקום ולעשות מעשה. הודעתי לאשה ולילדים שמצאתי לנו פעילות למחר: "עיר הזכוכית".

2.

בסך הכל חצי שעה אורך המסע בשרשרת הדורות. כלומר, המסע הזה ארך כ-3,500 שנה, אבל במיצג עוברים אותו מהר. אתה נכנס להיכל עתיק, ובמרכזו שלושה עמודי זכוכית מוארים שעליהם חקוקות המילים "אברהם ושרה", "יצחק ורבקה", "יעקב, רחל ולאה". כאן הכל מתחיל. ומכאן לתחנה הבאה: 12 עמודים עם שמות 12 השבטים. ואז משה ואהרון, ויהושע, וזקנים, ונביאים, ואנשי כנסת הגדולה, ומשם אל הגלות, אל חכמי ישראל שבבבל, אל הראשונים, האחרונים ואחרוני האחרונים.

שכבות ועוד שכבות של זכוכית מפוסלת במשקל של עשרות טונות, שעל גביה חרותים מאות ואלפי שמות של דמויות מפתח מכל ההיסטוריה של העם היהודי. והכל אפוף עשן, אור, חושך ומוזיקה מסתורית. שמות חללי המערכה על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, לצד שמותיהם של ילדים שנרצחו בשואה, לצד שמותיהם של ראשוני המתיישבים ביישוב העברי, ועשרת הרוגי מלכות, ולוחמי בר כוכבא, ורבי יוסף קארו, ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב, ורבי יעקב אבוחצירא, והסבא מסלבודקה.

אתה נע עם ילדיך בטור עורפי על הגשר הצר שמוליך אותך מהיכל להיכל, בין עמודי הדורות, במחילות העתיקות, וזה פשוט עובד. בעולם שמחוץ למערה משדרים לנו כל הזמן שצריך לחיות את הרגע, והחיים זה כאן ועכשיו, מקסימום בעוד דקה, ופה פתאום אתה מפנים כמה אנחנו רק חלקיק קטן מפאזל שלם. ומפתיע לגלות כמה ההכרה הזאת, שלכאורה אמורה להקטין אותך, דווקא מעצימה. הופכת את הכל ליותר גדול ויותר משמעותי.

בשלב מסוים אפילו חשבתי שהתעברה בי נשמתו של יו"ר הכנסת רובי ריבלין. ממש התחלתי לשמוע קולות בתוכי: אנחנו עם אחד. טבעת אחת בשרשרת של דורות של יהודים שחלמו לשוב לארץ אבותינו, סלע קיומנו. דורות ששמרו על זהותם בגלות, במשך אלפי שנים. אומות ומעצמות נמחקו ורק אנחנו כאן נשארנו כדי להעביר הלאה את המורשת, אל הטבעת הבאה בשרשרת, אל הדורות הבאים שכבר מנדנדים לי למצוא ברובע מקום כשר למהדרין, ללא חשש קטניות, לאכול בו ארוחת צהריים כמו שהבטחתי.

3.

חבל שמנהרות הכותל הוותיקות יותר קצת גונבות לשרשרת הדורות את ההצגה. הייתי שמח שכל יהודי היה מבקר שם כבר מזמן. בעצם, למה רק יהודים? גם את המפגין הדני מהבקעה הייתי מזמין לסיור מחכים.

אחרי יצירות הזכוכית, החלק השני בסיור של המוזיאון עוצמתי לא פחות. השחקן הנפלא מיכה לבינסון מופיע על מסך ענק, מספר את הסיפור שכתב ד"ר משה עמירב בהשראת יהודי בשם ר' מנחם מנדל, שחי בשנות החמישים בעיר נתניה.

"הוא היה מבאי ביתנו", סיפר בשעתו עמירב, "איש מוזר ועצוב, שמעולם לא ראיתי על שפתיו אפילו צל צילו של חיוך. כשהייתי בן 12 אבי סיפר לי כי הוא מתאבל כל חייו. לא על משפחתו, כי אם על ירושלים. עוד סיפר לי אבי כי הוא חבר בקבוצה הנקראת 'אבלי-ציון', המתכנסת בביתו. כששאלתי מה הם עושים, אבי השיב לי קצרות: הם מתגעגעים לכותל המערבי".

התשובה הזו עוררה את סקרנותו של הילד והוא הגיע למפגש של 'אבלי ציון' בדירה קטנה בנתניה. "בפה פעור מתדהמה הקשבתי באותו ערב לסיפוריו של מנחם מנדל על תולדות 'אבלי-ציון' בכל הגלויות ובכל הדורות. 'גם במחנה הריכוז טרבלינקה', סיפר לי מנחם מנדל, 'היתה לנו חבורת 'אבלי-ציון'. פעם בשבוע היינו מענים את נפשותינו בצום'. לא האמנתי למשמע אוזניי: אפילו במחנה המוות צמו אנשים לאות אבל על חורבן הבית. כאשר נפרדתי ממנו הוא אמר לי משפט שזכרתי אותו שנים רבות: 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'. וכך, בשעה שחבריי עסקו בזמנם הפנוי בבילויים אני הייתי עסוק באבל על ירושלים".

עמירב הצעיר גדל, הפך לצנחן בצה"ל וכשפרצה מלחמת ששת הימים מצא את עצמו בין משחררי העיר כחלק מחטיבת ירושלים. במהלך הקרבות הוא נפצע מרסיס, ובעודו שוכב בבית החולים "הדסה" בהמתנה לניתוח להוצאתו, כתב את הסיפור שאותו ממחיז מיכה לבינסון: "באותם ימים חשתי כי כולנו, כל הצנחנים שהשתתפו בקרב על ירושלים, הפכו ללא ידיעתם ל'שליחי ציבור', שליחיהם של דורות של יהודים ששלחו אותם לשחרר את העיר אליה נכספו, חלמו והתפללו במשך אלפיים שנים. אני זוכר איך לאט לאט התחלתי להתקרב אל הכותל, כשליח ציבור העובר לפני התיבה:  שליח של אבי הרשל-צבי מירושלים דליטא, שליח של סבא משה וסבא ישראל שנטבחו בפונאר, שליח של מורי ורבי אבל-ציון מנחם מנדל מנתניה ושל כל משפחתו שנספתה בטרבלינקה".

4.

המדריך החביב שמלווה את הסיור שלנו הוא בחור כבן שלושים, עם כיפה סרוגה גדולה ומבטא כלשהו שקשה לזהות. המראה שלו הוא כשל בוגר ישיבת הסדר, העברית מצוינת, אבל משהו בו אומר זרות. בסוף הסיור, רגע לפני שאנחנו יוצאים מאפלת הגלות לאור המסנוור של רחבת הכותל העמוסה במתפללים בימי הפסח, אנחנו לא מצליחים להתגבר על הסקרנות ועושים עליו, בעזרתו האדיבה, עבודת שורשים מהירה.

"שמי פנחס ז'רצ'נסקי", הוא אומר במבטא שמתברר כעת כפולני, "נולדתי בשנת 1981 בוורשה למשפחה יהודית מתבוללת. כשהייתי בן ארבע, ההורים שלי החליטו פתאום שהם רוצים לעלות לארץ ישראל. באותם ימים השלטון בפולין היה קומוניסטי והדרך היחידה לצאת משם היתה עם אשרת תיירות. אלא שהפולנים, שכנראה חשדו שהמשפחה לא מתכוונת לחזור, הסכימו לתת את האשרה רק לאימי כדי לגרום לה לחזור בחזרה. אבל היא לא ויתרה על החלום לעלות לארץ. עם מזוודה אחת, שני ילדים - אני ואחי בן השנה וחצי - ומאה דולר, היא נסעה לישראל. שנתיים אחר כך גם אבי הצליח לקבל אישור".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

פנחס מספר שכאשר אמו הגיעה בהתרגשות למשרד הפנים בישראל לקבל אשרת עלייה היא הופתעה מקבלת הפנים הצוננת. "לפי מה שידוע לנו אין עוד יהודים בוורשה", אמרו לה שם הפקידים בנחרצות, "כולם עלו ארצה בעליות הגדולות, או מתו. את כנראה סתם פולנייה שרוצה לברוח משם". כל השכנועים והטיעונים לא הועילו עד שקרובי משפחה רחוקים, שעלו בעליות הגדולות של שנות השישים, באו להעיד שהאישה הצעירה עם המזוודה והילדים היא אכן יהודייה ששבה לציון.

טוב, אז זה ההסבר לגבי המבטא, אנחנו ממשיכים בחקירה. עכשיו תספר לנו מאיפה הגיעה הכיפה הגדולה, הרי אמרת שנולדת למשפחה מתבוללת? "זה סיפור ארוך בפני עצמו", הוא אומר בחיוך, "כאן בארץ למדתי בתיכון 'אורט', שירתתי בעורב נח"ל ואחרי הצבא נהגנו לצאת ביחד בלילות, כמה חברים ירושלמים, לפאב במרכז העיר, ברחוב שמאי. ממש ליד הכניסה לפאב היה חדר מדרגות מואר. שמנו לב שמדי ערב עולים בו עשרות צעירים לקומה למעלה. יום אחד החלטנו לבדוק מה קורה שם. היינו משועממים וחשבנו שאולי נמצא שם ריגוש חדש. ואני באמת מצאתי. זה היה מרכז 'שורשים' שבו הועברו הרצאות ביהדות. היום הוא נמצא ליד ז'ראר בכר, אבל אז זה היה שם. החברים שלי, אחרי שהבינו לאן נקלעו, מיד ברחו חזרה לפאב, אבל אני נשארתי למעלה להרצאה של הרב סטבסקי. משהו בשיעורים שם ובחביבות של מנהל המקום גרם לי לבוא גם למחרת, וגם יום אחר כך".

אחרי שנה ב"שורשים" העמיק פנחס את הקשר עם היהדות והגיע ל"מכון מאיר", התחתן, ואז שב עם אשתו רבקה ותינוקם הקטן, לשליחות בעיר הולדתו ורשה. כי בניגוד למה שחשבו במשרד הפנים לפני עשרים וחמש שנים, עוד יש כמה יהודים בפולין ומישהו צריך להסביר להם מה זה אומר. לאחרונה, כששבו ארצה מהשליחות, חיפש פנחס עבודה חינוכית שתתאים לו ומצא את שרשרת הדורות.

מאז הוא כאן. מוליך אחריו מדי יום יהודים מכל העולם, בשביל הצר שבין משעולי הדורות. מחבר בגופו את השרשרת האינסופית שמתחילה באברהם מחרן, עוברת דרכו, פנחס מוורשה, וכבר נמשכת אלפי שנים, כל הדרך לירושלים, עיר הקודש, עיר הנצח. אוף, רק איך אני יוצא מהדיבוק הרובי ריבליני הזה שנכנס בי?

yedidyam@017.net.il

(פורסם בבשבע)