אאא

למדור ייעוץ כיכר שבת. תודה לכם על הנכונות.

בתי היא בת 10 וחצי בערך. ילדה איסטיניסטית מאוד שאינה אוכלת אם נגע מישהו באוכל שלה. לא אוכלת לחם אלא לעתים נדירות ובבה"ס, בעל כרחה. אינה שותה כמעט מים אלא אם תצמא במאוד מאוד. לא אוכלת כל דבר. כמעט כלום. היא תרעב כל הים ותאמר שאינה רעבה. לקחתיה לרופאת ילדים ואמרה שאולי בגיל מבוגר יותר היא תאכל כרגיל. קבלה כדורי ויטמינים לחוסר תיאבון, ולא ממש שיפר את הענין אלא במעט. אמה אומרת שזה ענין של רצון לתשומת לב. היא ה"סנדביץ'", האמצעית מתוך שלוש. שמענו שבד"כ הם קצת בעייתיים.

נודה לכם מראש על העזרה.

תודה, ותזכו למצוות.

לאב המודאג שלום.

ראשית אפתח בהתייחסות כללית לבררנות במזון אצל ילדים, והתעסקות יתירה באוכל:

ישנם ילדים רבים שהם בררנים באוכל, וכמו שציינת, הרבה פעמים זו דרך להשגת תשומת לב. כאשר האוכל הופך להיות נושא חשוב מאד בבית, הילד משתמש באוכל כדרך להיות במרכז העניינים. בדרך כלל התרופה להתמודדות עם בררנות באוכל והתעקשות של ילדים בנושא, היא הורדת החשיבות מהאוכל, והפחתת ההתעסקות סביב האוכל. אוכל לא צריך להיות נושא בבית. ילדים באופן טבעי, אוכלים פחות או יותר מה שהם צריכים, ובאופן פרדוקסלי, כמה שנדאג יותר ונשגע את הילדים בקשר לאוכל, כך תגדל הבעיה ותהפוך להפרעת אכילה אמיתית. צריך פשוט להרגע, לא לתחקר את הילדים מה הם אוכלים ומה לא, לא להעיר הערות בשולחן כאשר הם אינם אוכלים, לתת להם לבחור מה הם רוצים לאכול וכמה ופשוט לא לדבר על אוכל בכלל כנושא. יש לספק לילדים אוכל מגוון, ולפרגן להם - אם הילדה לא אוהבת לחם, אפשר לאכול אורז במקום, אם היא לא שותה מים, אפשר לתת לה מיץ, הכל בנעימות ובלי לעשות עסק. מהצד השני, חשוב להפוך את האוכל לחוויה משפחתית ונעימה. לייחד זמן מיוחד עבור הארוחה, מקום ספציפי, ולאכול כולם ביחד.

עם זאת, ישנו קו דק המבדיל בין בררנות נורמלית באוכל לבין הפרעת אכילה אמיתית. חשוב להדגיש, כי כאשר מדובר בבררנות קטנה, ובהתעקשות מיותרת, התגובה הטובה ביותר היא התעלמות, אך כאשר מדובר בהתעסקות מוגזמת באוכל, ובתסמינים קיצוניים יש להתייחס לנושא ברצינות תהומית. אתה מתאר מצב מאד דרמטי ולא נעים. זאת ילדה קטנה בסך הכל, שבאופן רגיל אמורה לאכול כשהיא רעבה, ולהפסיק לאכול כשהיא שבעה. אבל במקום התנהגות כזאת אנחנו רואים ילדה שמפתחת הרגלים מאד ספציפיים סביב האוכל - היא מאד בררנית, היא לא שותה מים, לא אוכלת לחם, אם מישהו נוגע באוכל, היא לא אוכלת. מעבר להרגלים הבעייתיים הללו אתה מספר שהילדה לא אוכלת כמעט כלום, וחמור מכך, היא מכחישה ומסתירה את זה. נשמע שהעניין מטריד אתכם מאד, ובצדק.

ישנם מספר פרטים שלא פירטת, והייתי שמחה אם תשאל את עצמך לגביהם: האם הילדה איבדה ממשקלה? האם היא סובלת מעצירות או מכאבי בטן? האם היא סובלת מתשישות או מחיוורון? אם אחד או יותר מהתשובות לשאלות לעיל הוא חיובי, אני מציעה לך שתפנה בחשיבות עליונה לגורם מקצועי שיאבחן את הילדה ויציע דרכי טיפול. אני מאד מעריכה את המאמץ שאתם משקיעים בנושא, הפניה לרופאת ילדים, וכדורי הוויטמינים, מראים כי אתם מוכנים להשקיע בבריאות הילדה ודואגים לה. הפרעות אכילה אינן דבר שאפשר לזלזל בו, חוסר קיצוני באכילה יכול לגרום לנזק ממשי בהתפתחות הילדה.

אם הילדה אינה מאבדת ממשקלה, ובריאה באופן כללי, מסתבר שהיא אוכלת, אבל אתם פשוט לא יודעים מתי. היא חייבת לקבל את הקלוריות שלה מאיפה שהוא, זה יכול להיות בבית הספר, זה יכול להיות אצל חברות, וזה יכול להיות בבית כאשר אתם אינכם מסתכלים. אם המצב הוא אכן כזה, נראה שהילדה, מסיבות שונות, סיגלה לעצמה הרגלי אכילה משונים. כדאי שתשאלו את עצמכם האם נושא האוכל מעסיק אתכם מאד, כך שהוא אחד מנושאי ההתעסקות העיקריים שלכם? יתכן שהילדה אכן התרגלה לתשומת הלב הזאת, עד שהיא הפכה לדרך מרכזית בשבילה לתקשר איתכם. גם במקרה כזה, חשוב מאד לפנות לגורם מקצועי ולברר מה גורם לה להתנהג כך, וכיצד אפשר להפסיק עם ההתנהגות הזאת.

אני מודעת לכך שפניה לאיש מקצוע בבריאות נפש, עולה כסף וגם מרתיעה, אך רק פסיכולוג יכול לתת לך אבחון מקצועי ואמיתי ולומר אם הילדה אכן סובלת מהפרעת אכילה, ורצוי פסיכולוג שמתמחה בנושא.

ממשיכים לשאול

בת שבע קשובה לכם. יש לכם שאלות בכל נושא? שילחו לכתובת bat7@kikar.net