אאא

בדיוק ברגע שבו המונית עוצרת בחריקת בלמים אני קולט את עומק ה'ברוך' לתוכו נקלעתי. חיפוש קדחתני בכל הכיסים ותאי האחסון מבהיר לי כי תרחיש האימה התממש: הטלפון הסלולרי נעלם כאילו בלעו כייס ארגנטינאי מיומן ויחד עמו נעלם גם הארנק ובו מעט שטרות הפֶּזוֹ שהבאתי עמי כצידה לדרך.

בלי טלפון הנייד הריני משול למחט ישראלית שהלכה לאיבוד בערמה של שחת דוברת ספרדית. הסלולרי הוא קרש ההצלה שלי בג'ונגל האורבני הקרוי בואנוס איירס. כל אנשי הקשר המקומיים והכתובות החיוניות שמורים בזיכרונו. בלעדיו אין לי שמץ של מושג איך לכוון את הנהג. אני יכול רק להתנחם בכך שבלי הכסף הוא ממילא לא יישאר הנהג שלי לאורך זמן.

חמש דקות אחר כך אני מוצא את עצמי נטוש על אם הדרך באחת משכונות העוני בפאתי העיר, מביט בעיניים כלות אחר המונית המתרחקת. לאורך הרחוב מתנשאת שורה של מגדלי מגורים ענקיים שידעו ימים יפים יותר. העזובה וההזנחה שולטות בכול. שרידיה המפויחים של מכונית שרופה נחים בקרן הרחוב. זה לא מסוג המקומות שבהם הייתם רוצים לטייל לבד בלילה. גם לא ביום.

מסביבי מתחיל להתקבץ קהל מקומי שמנסה לפענח את פשר החייזר שנחת במרכז השכונה שלהם בסתם יום של חולין. בבניינים הסמוכים נפתחים החלונות ועשרות פרצופים סקרנים מציצים מתוכם. לפי תנועות הידיים הנרגשות אני מבין שהשמועה על הביקור הממלכתי הבלתי מתוכנן כבר עשתה לה כנפיים. אני מרגיש כאלו נקלעתי לסצנה הזויה במיוחד מתוך סיפור של חיים גרינבוים. הצרה הגדולה היא שהסצנה איננה דמיונית ולדאבוני הרב אני הגיבור הראשי שלה.

תשעה מיליון בני אדם חיים בבואנוס איירס, הנחשבת לאחת הערים הגדולות בעולם, אך מעולם לא הרגשתי בודד יותר מאשר ברגע זה. אני תקוע בלב עיר זרה, 14 אלף קילומטרים מסביבת המגורים הטבעית שלי, בלי פרוטה בכיס ועם טיסה העומדת לצאת לדרכה בלעדיי אם לא אמצא דרך להיחלץ מהפלונטר הנוכחי בתוך מקסימום חצי שעה.

הדבר היחיד שיוכל להציל אותי ברגע זה מחשב שבאמצעותו אוכל לתקשר עם אנשי הקשר שיכוונו אותי לכתובת הנכונה. מבט מהיר לאורך הרחוב מבהיר לי שהסיכויים שאוכל למצוא חנות שתסייע לי בעניין זה שואפים לאפס. מסתבר שבדיוק היום חל איזה חג לאומי ארגנטינאי ואין שום חנות פתוחה לרפואה.

צמד ברנשים שולח עיניים חמדניות לעבר תיק הגב המסורבל שלי. אני מנסה לנחש את מבטי התימהון שיופיעו על פניהם אם יגלו את התכולה הבלתי שגרתית המצויה בתוכו. זו כוללת: ערמת בגדי חורף שלא הייתה מביישת מלתחה של אסקימוסי טיפוסי; עשרות קופסאות ממרח מקומי בשם דולצ'ה דה לצ'ה; שני קרטונים של 'מצות יהודה'; ובנוסף לכל זה - מדפסת לייזר מתוצרת חברת 'סמסונג'. אם שוטר מקומי יבקש ממני לספק לו הסברים ברור שצפויה לי עבודה קשה מאוד.

אני עוצם את עיניי ושולח תפילה חרישית השמימה.

איך נקלעתי לסיטואציה ההזויה הזאת? רק לפני ימים ספורים הבעיות הקשות ביותר שהעיקו לי על החיים היו איך למצוא חניה ברחובות בני ברק ואיך לשלם את חשבון החשמל המנופח. לו היה מישהו מספר לי שבעוד זמן קצר אמצא עצמי משוטט בעיר נידחת בקצה האחר של העולם, מוקף מיליוני ארגנטינאים שעבורם ישראל היא מושג גיאוגרפי עלום, בעודי סוחב אחריי תרמיל גדוש באוסף פריטים מוזרים למדי, הייתי בטוח שהוא חמד לצון.

לפתע, מתוך קהל הסקרנים המקומי שמזניק את הרייטינג שלי לשיאים חסרי תקדים, מגיחה דמות אחת שמתקדמת לעברי בצעדים תכליתיים. אני נדרך כולי. חשש ותקווה מתגוששים אצלי בלב. האם הסיפור שלי עומד לקבל תפנית לטובה, או שמא אני עומד לגלות שמצבי מסתבך עוד יותר?

האיש נעמד מולי וממטיר עלי צרורות מהירים בשפה כלשהי, כנראה ספרדית. אני, כמובן, לא מבין אף מילה. האיש קולט את הבעיה ועובר מיד לפורטוגזית. אני פוכר את ידיי בתנועה אוניברסלית שמביעה חוסר הבנה. האיש עובר למה שנשמע כניב אינדיאני מקומי אבל נעצר באמצע המשפט כשמתחוור לו שהוא עדיין מנהל דו שיח של חירשים. אני נועץ בו מבט אומלל.

לבסוף, בספרדית רצוצה מתובלת במעט אנגלית עילגת, קורטוב של יידיש וכמות נדיבה של פנטומימה ושפת סימנים אני מצליח לפתוח ערוץ הידברות עם הנציג המקומי.

"לאן אתה צריך להגיע?", הוא שואל אותי.

לרגע אני חוכך בדעתי מה לענות לו. לבסוף אני מחליט לומר לו את האמת.

"לאנטרקטיקה", אני עונה לו, ורואה כיצד ההבעה על פניו מתחלפת מסקרנות לתדהמה.

פרק ב:

היהודי הנודד (והמצלם)

מאז שאני זוכר את עצמי הייתה טבועה בי אהבת הטבע ואהבת הצילום.

ההורים שלי טוענים בתוקף שעוד לפני שלמדתי ללכת כהלכה, ראו אותי מתעסק עם מצלמה. אינני זוכר את הדבר אבל אני יכול להאמין להם. הצילום מבחינתי הוא לא רק תחביב ופרנסה. הוא צורת הסתכלות על העולם. צלם אמיתי לעולם אינו יוצא לחופשה. גם אם יקבור את המצלמה בבוידעם ויקבל על עצמו שלא להתקרב לעדשה הוא עדיין ימשיך לחשב זוויות, פרספקטיבה וקומפוזיציה. זה עניין אינסטינקטיבי.

להסתכל על העולם מזווית ראייה של צלם זה להבחין בפרטים הקטנים, אלו שנעלמים מעיני רוב הבריות. יש כאלה שמזלזלים בצלמים. בניגוד לצייר או למוסיקאי, הצלם אינו מחדש דבר. הוא רק לוחץ על הכפתור. בעידן הדיגיטלי הוא אפילו לא צריך לדעת איך מחליפים פילם.

לדעתי, מי שטוען כך לא ירד לעומק עבודתו של הצלם. כדי להיות צלם לא מספיק לדעת היכן נמצא כפתור ההפעלה של המצלמה. צריך לדעת לאן ומתי לכוון אותה.

אני נזכר בסיפור אודות מוזיקאי בעל שם עולמי שפעם עמד בתחנת רכבת מרכזית בוושינגטון כשבידיו כינור סטרדיווריוס בשווי מיליון דולר וניגן לעוברים ושבים. ערב קודם לכן אנשים שילמו מאה דולר כדי לשמוע אותו מנגן, אבל בתחנת הרכבת איש לא העיף לעברו מבט.

טרדות היומיום גורמות לאנשים שלא לשים לב למנגינה, אפילו אם מדובר ביצירת מופת נדירה. כצלם, חלק מתפקידי הוא לגרום לאנשים לקחת פסק זמן מהשגרה השוחקת ולשים לב לדברים הזעירים שנעלמים לנו בשולי הדרך. אני מנסה לגרום לאנשים להטות אוזן לסימפוניה המופלאה של החיים.


מאיר אלפסי במהלך מסעו

יש צלמי שמחות ויש צלמי עיתונות. באופן אישי, לו הייתם שואלים אותי הייתי אומר שיותר מכול אני אוהב להיות צלם טבע. הנופים המופלאים שברא הקב"ה בעולמו מהלכים עליי קסם. בהזדמנות הראשונה רכשתי מצלמה והתחלתי מתעד את עולם הצמחים השוכן מאחורי הבניין בו התגוררתי. כשבגרתי התרחבו אופקיי. עבור יהודי מאמין נפלאות הבריאה הם מקור בלתי נדלה של השראה ופליאה לנוכח גדלותו של הבורא.

שנות הבחרות עברו עליי במקום הראוי ביותר – בישיבה. בהכוונת רבותיי בישיבות חב"ד בישראל ובארה"ב שמתי את תחביב הצילום בצד ושקעתי כל כולי בעולם התורה והחסידות. את יצר הנדודים המפעם בי ביקשתי לרתום לשליחות רוחנית. אדם צריך להיות מלא וגדוש בתכנים של קדושה לפני שהוא יכול להשפיע על אחרים. הכנתי עצמי לשאלות הלכתיות מורכבות בהן אני עשוי להיתקל בקצווי תבל. בניתי תכנית עבודה מסודרת לקירוב יהודים מתבוללים לצור מחצבתם.

את המצלמה שלפתי רק בימי 'בין הזמנים'. בשלב זה בחיי הסתפקתי בעריכת מסעות וירטואליים של אלפי קילומטרים באמצעות האטלס המקומט שהחזקתי על המדף. למדתי להגות את שמותיהן של ארצות נידחות וערים שכוחות. מילאתי מחברת במאות מילים וביטויים בשפות שונות ומשונות - בהן הודית, סינית ואמהרית.

נישאתי, קיבלתי סמיכה לרבנות ובמשך תקופה מסוימת למדתי בכולל. צרכי הפרנסה הגוברים המריצו אותי לשלוף את המצלמה מהבוידעם. למען האמת, גם חיידק הנדודים בער בעצמותיי. חיפשתי חוויות יהודיות אקזוטיות. "היהודי הנודד", היו חבריי מכנים אותי בצחוק.

בשנים הבאות צברתי לא מעט הרפתקאות. בפרו גיליתי קבוצה בלתי מוכרת של יהודים אנוסים. בפולין שיפצתי בתי עלמין יהודיים וחשפתי קברי צדיקים עלומים. בג'ונגלים של המזרח הרחוק עקבתי אחר שרידיהם של שבטי ישראל אבודים. בלימה, בירת פרו, ירדתי למרתפי האינקוויזיציה ותיעדתי מכשירי עינויים המגואלים עדיין בדמם של יהודים קדושים. התפעלתי מנפלאות הבריאה בכמה מהפינות הנידחות ביותר של כדור הארץ ובכל מקום חיפשתי אחר הנקודה היהודית. רציתי לגאול ניצוצות במקומות אקזוטיים.

דפי הדרכון שלי יעידו כי צברתי קילומטרז' שלא היה מבייש פקיד או"ם ממוצע. בסייעתא דשמיא זכיתי ותוצאות עבודתי הצילומית התפרסמו בבמות רבות כולל כאלה שנחשבות ליוקרתיות, דוגמת העיתון 'ניו יורק טיימס'. אני מעז לקוות שהשפעתי לטובה על היהודים המקומיים והישראליים עמם באתי במגע במהלך שליחויות אלה – מהחושות של התרמילאים הישראלים בגואה ועד למוצ'ילרוס דוברי העברית בערבות הפמפס של דרום אמריקה.

הסיסמה הקבועה שלי בכל מקום הייתה: "טייערע ברידער" – אחים יקרים. בכל יהודי שבו נתקלתי במהלך נדודיי ראיתי אח יקר.

פרק ג:

סוף העולם? שמאלה!

בחזרה לקרן הרחובות בפאתי בואנוס איירס. איש שיחי המקומי בוחן אותי בעיון, מנסה להבין האם אני רציני או שאני צוחק עליו. לבסוף הוא מגיע למסקנה שהאפשרות הראשונה היא הנכונה. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, הברנש המוזר עם הכיפה האדומה על הראש, הזקן הארוך והמדפסת בתרמיל הגב באמת נמצא בדרך לקוטב הדרומי.

הוא מסמן לי ללכת בעקבותיו. אני עושה זאת בחשש-מה. כעבור רגעים אחדים אני מוצא עצמי בדירה פשוטה. האיש מצביע לעבר מחשב המונח בירכתי הסלון ומחווה לי כי הוא עומד לרשותי ככל שיידרש. אני פולט אנחת רווחה וממלמל בהתרגשות: "אכן, שליח ההצלה". תוך רגעים ספורים אני מחדש את הקשר עם העולם החיצוני.

מתברר שאני לא היחיד שההיעלמות הפתאומית שלי ברחובות בואנוס איירס הדאיגה אותו. זה שעה ארוכה שאנשי שלומי בעיר מנסים לברר היכן בדיוק אני נמצא וכיצד התגלגלתי לשם. תוך רגעים ספורים נשלחת מונית כדי לאסוף אותי ולהביא אותי לחוף מבטחים. אני מכביר מילות תודה למארח הנדיב שלי בחצי תריסר שפות ומבטיח להזכיר אותו לטובה מול קרחוני הקוטב. אני לא יכול להתעכב עוד. יש לי טיסה ואסור לי לפספס אותה. כעבור חצי שעה אני כבר נמצא בדרכי לעיר הדרומית ביותר בעולם – אושוויה.

המטוס לוקח אותי 1,800 ק"מ דרומה, מבירת ארגנטינה עד לעיר הקטנה בת 50 אלף נפש השוכנת בצ'ופצ'יק הדרומי ביותר של יבשת אמריקה. תוך כדי טיסה אנחנו חוצים את הרי האנדים, הרכס האדיר שפסגותיו עטורות השלגים מבתרות את יבשת אמריקה למלוא אורכה. בדרך יש לי שהות להרהר במשמעות המסע שלי.

מה בעצם מביא אותי הלום? מה גורם לצלם חב"די כמוני לארוז את חפציו, לטוס מנתב"ג לניו יורק, לקחת טיסת המשך מניו יורק לבואנוס איירס, ולאחר שהות קצרה (ועתירת הרפתקאות) בבירה הארגנטינית להמשיך דרומה אל קצה העולם?

כמה וכמה הסברים לדבר. אולי זה הרעיון של ביקור ביבשת פראית שרגל אנוש כמעט ולא דרכה בה.

אפילו היום, כאשר כדור הארץ כולו הפך למקום מתוייר עד זרא, יש משהו בראשיתי ופראי ביבשת אנטרקטיקה. שוב ושוב בעת שסובבתי את כדור הגלובוס שבביתי מצאתי את מבטי נתקע באותו כתם לבן ומסתורי המכסה את תחתית הכדור.

שלא כמו הקוטב הצפוני, שאינו אלא קליפת קרח הצפה על פני המים, אנטרקטיקה היא יבשת של ממש – עם הרים נישאים, גאיות עמוקים, מפרצים קפואים ומרחבים אדירים, הכול מכוסה בשכבת כפור בעובי אלפי מטרים. נקודות הישוב היחידות הקיימות במרחבי השלג הנצחיים של היבשת אלו הן תחנות המחקר הזעירות שכמה ממדינות העולם מחזיקות בהן במאמצים עצומים.

התנאים בתוככי התחנות הללו מזכירים תחנת חלל או צוללת. הניתוק מהעולם החיצון מוחלט. אספקה מגיעה באופן ספורדי וגם זאת רק בחודשי הקיץ. כאשר הלילה הארקטי הארוך פורס את כנפיו על פני הישימון סחוף הרוחות, הבדידות נעשית מוחלטת. תחת כיפת העלטה המכסה את המרחבים במשך חמשה חודשים רצופים, התאורה היחידה באה מהגוונים המסתוריים של ה'אורורה בוריאליס', הזוהר הדרומי המרקד ומפזז על פני השמים.

לכל אדם יש צורך נפשי להטביע חותם מיוחד בעולם, אם יש מקום אחד על פני הארץ שבו יש לך סיכוי לדרוך במקום שאיש לא דרך לפניך – זה כנראה ביבשת אנטרקטיקה.

המטוס משפיל את חרטומו לקראת נחיתה והטייס מבשר לנו שאנחנו עומדים לנחות באושוויה, הנושאת באופן רשמי בתואר העיר הדרומית ביותר בעולם. קרב עתיר שנים ניטש בין אושוויה הארגנטינאית לבין העיירה פורט וויליאמס השוכנת בצ'ילה בשאלה מי מהן ראויה לתואר נקודת הישוב הכי דרומית בעולם. כך או כך, אין ספק ששתיהן הן מנקודות הישוב הנידחות ביותר בעולם.

האירופאים הראשונים שנקלעו לאזור הדרומי הזה התרשמו מהמדורות הגדולות שתושבי המקום נהגו להבעיר כדי לגרש את הקור והרטיבות. הם כינו את המקום 'ארץ האש'. אחרים כינו אותה 'פטגוניה'. תושבי העיר המקוריים הם פושעים מסוכנים שהוגלו למקום על כורחם.

האסירים סולקו מהאזור לאחר ששלטונות ארגנטינה הגיעו למסקנה כי הגליה למקום הנידח היא עונש אכזרי מדי אפילו עבור פושעים קשוחים והיום כתלי בית הכלא המקורי מכילים מוזיאון. לא הרחק משם נמצאת תחנת הרכבת של מסילת הברזל הדרומית ביותר בעולם. לאושוויה יש אפילו קשר ישראלי – לפני כמה שנים כרתה העיר הדרומית ביותר באמריקה ברית ערים תאומות עם העיר הדרומית ביותר בישראל – אילת.

אושוויה מוכרת כיום בעיקר בזכות היותה נקודת היציאה לאוניות המפליגות לקוטב הדרומי. זוהי נקודת הציוויליזציה האחרונה בה יכול אדם להצטייד עם כל מה שדרוש לו להתמודדות עם הקור המצמית של יבשת אנטרקטיקה. ההרים הקודרים ואפופי הערפל המקיפים את העיר מכל עבר משרים על המבקר את האווירה המתאימה. מזג האוויר סגרירי וממטרי ברד אקראיים מזכירים לכל מי ששכח שאנחנו סמוכים ליבשת הקרה ביותר בעולם.

אבל גם במקום הנידח הזה אי אפשר בלי הנקודה היהודית. את ארבעת הימים הבאים עד להפלגת האוניה אני מעביר ב'בית היהודי' המקומי אותו מפעיל זוג חסידי ברסלב. די מדהים להגיע לקצה העולם ולפגוש שם יהודים שומרי מצוות אבל הברסלבים יודעים מה שהם עושים. אושוויה מהווה נקודת מעבר נידחת אבל מרכזית עבור יהודים נודדים ולעיתים קורה שדווקא מול מרחבי הכפר הנקודה היהודית מתלקחת.

במהלך השהיה באושוויה אני מספיק להניח תפילין לשלושה ישראלים שנקלעו לכאן. אחד מהם, כפי שמתברר לי, עתיד להפליג יחד איתי באוניה. חוץ מאיסוף ניצוצות יהודיים אבודים אני מנצל את השהות בעיר כדי להשלים את פריטי הציוד האחרונים הנחוצים לי.

פרק ד:

אל היבשת האחרונה

זה היה מרוץ שהסעיר בשעתו את העולם – רוברט סקוט האנגלי מול רואלד אמונדסן הנורבגי, איש חיל הים הבריטי מול הרפתקן נורבגי נועז ועטור מעללים. המטרה: להיות הראשון שיגיע לקוטב הדרומי, הנקודה האחרונה בעולם שרגל אנוש טרם דרכה בה.

שני הצדדים ידעו שפיקניק זה לא יהיה. הקוטב הדרומי נמצא באחד המקומות הבלתי נגישים ביותר בעולם, בלב-ליבה של יבשת אנטרטיקה, ששטחה פי אחד וחצי מכל שטח ארה"ב. בכל השטח העצום הזה אין למצוא בדל עשב לרפואה או טיפה אחת של מים זורמים. רק קרח ועוד קרח. סימני החיים היחידים ביבשת הם כמה להקות של כלבי ים ופינגווינים המתגוררים במפרצים המוגנים בפאתי היבשת. הקור כה חזק שאדם עשוי לקפוא למוות עוד לפני שהוא נעשה ער לסכנה.

ב-14 לדצמבר 1911, לפני כמאה שנה, הגיע המסע המפרך לסיומו. רואלד אמונדסן הגיע לקוטב הדרומי. אבל האם הגיע ראשון?

חברי המשלחת הנורבגית סקרו את הישימון הקפוא בלבבות הולמים. אבל המראה שקידם את פניהם הוכיח להם שהחשש היה מיותר. השלג הצחור שהקיף את נקודת הקוטב היה נטול רבב, כאלו לא דרכה עליו רגל אדם מאז ששת ימי בראשית. עוד לפני שחבריו למסע הספיקו לפרוק את המטען הכבד שעל גבם התיישב אמונדסן ובידיים רועדות מקור כתב את השורות המפורסמות ביומנו: "עתה לא נותר עוד כל ספק: המשלחת הנורבגית היא הראשונה שהצליחה לכבוש את הקוטב הדרומי".

רק באיחור של חמשה שבועות, הגיעה למקום המשלחת הבריטית המתחרה בפיקודו של רוברט פאלקון סקוט. אפשר רק לדמיין את אכזבתם הנוראה של האנגלים למראה הדגל הנורבגי המתנופף בעליזות ברוח. "אלוקים אדירים!", רשם סקוט ביומנו בחמת זעם. "איזה מקום ארור! כל עמלנו ירד לטמיון". באותה שעה הספיקו היריבים הנורבגים לעשות כמעט את כל הדרך בחזרה לתחנת הבסיס שלהם.

האכזבה האנגלית הפכה לאסון. בדרכם חזרה לחוף נתקעה המשלחת של סקוט בסופת שלגים שנמשכה תשעה ימים רצופים. אחד-אחד נכנעו חברי המשלחת לאפיסת הכוחות ולתשישות וגוועו על פני מישור הקרח. האחרון שהחזיק מעמד היה סקוט עצמו, שבשארית כוחותיו עוד הספיק לרשום את השורות האחרונות ביומנו.

כעבור חצי שנה, כאשר צוותי החילוץ הגיעו סוף-סוף לאזור, הם מצאו את היומן מוחזק עדיין בין אצבעותיו הקפואות. מה שהוסיף נופך טרגי לכל הפרשה היה העובדה שרק אחד עשר קילומטרים הפרידו בין הנקודה בה מצאו את מותם חברי המשלחת לבין מאגר המזון הקרוב ביותר שעשוי היה להחיות את נפשם. זהו המרחק שהפריד בין חיים למוות.

מאה שנה לאחר מכן אני מפליג בעקבות שתי המשלחות. התנאים קצת שונים. אנחנו מפליגים בספינת פאר יחד עם קבוצת תיירים מצומצמת שזכתה לחוויה הנדירה. אלו יהיו בני לווייתי במהלך 12 הימים הבאים עד שנשוב לחופים המוכרים. באוניה לא חסר כלום ולכן אני הופך מהר מאוד לאטרקציה. הנוסעים מבקשים להבין מדוע אינני מבקר בחדר האוכל ומדוע בשעה שהם מתענגים על מיני מעדנים אני מסתגר בחדר ומורח ריבת חלב ארגנטינאית על מצות ישראליות.

תחילה אנחנו עוברים דרך מיצרי דרייק, אחד ממעברי הים הסוערים והגועשים ביותר בתבל. אינספור אוניות ירדו כאן למצולות ים או התנפצו על סלעי הענק המבצבצים מכל עבר. תופעה זו הובילה להקמת מגדלור מבודד על אי זעיר בשם טיארה אל פואגו שזכה לכינוי 'המגדלור האחרון בעולם'.

אמצעי הטכנולוגיה המודרנית מקטינים את הסכנה אבל עדיין משברי הים מורגשים היטב והסיפון מתנדנד מצד לצד. הקפטן הקשוח ניגש אליי ואומר לי שהוא אינו מודאג. אם יש יהודי שמתפלל על הספינה שלו, כך הוא אומר לי, כולם יכולים להיות רגועים.

אנחנו חולפים על פני כף הורן, הנקודה הדרומית ביותר של יבשת אמריקה, ומתחילים להיכנס למימי הקוטב. הטמפרטורה צונחת בתלילות. בוקר אחד אני קם מוקדם כדי להתפלל שחרית כדרכי מול הים הפתוח ונדהם לראות קרחון עצום ממדים צף לא הרחק ממני כמעט במרחק נגיעה. הגענו לעולם הקרח.

פרק ה:

אלפסי פוגש פינגווין

כדי לתאר את נופי אנטרקטיקה מילים לא יועילו. כאן צריך לתת למצלמה לדבר. המחזה נראה כאלו נלקח היישר מתוך ששת ימי בראשית. הכול טרי, רענן וחדש. אתה מרגיש באופן מוחשי את משמעות הברכה "שכוחו וגבורתו מלא עולם".

לא הרחק מאיתנו, גוש לבן מבצבץ מהמים הקרים לגובה עשרות מטרים. המראה מרשים עד שאתה נזכר שבעצם אינך רואה אלא את קצה הקרחון. כשאתה מנסה לדמיין לכמה מאות מטרים קוביית הקרח הזאת נמשכת מתחת לפני הים, אתה מקבל סחרחורת קלה.

תחת פיקוחו של הקברניט אנחנו יורדים לסירת מנוע מסוג זודיאק ושטים לעבר היבשה. דמויות קטנות מתרוצצות על החוף. קרוב יותר אני פוגש מקרוב את הדמויות – פינגווינים. הציפור נועצת בי מבט שכל כולו תהייה וסקרנות. היא מעולם לא ראתה בני אדם, בטח שלא צלם עטור זקן וכיפה.

בדרך חזרה אני מגלגל שיחה עם שותפי לסירה, בחור בשם ג'פרי. ג'פרי, כך אני מגלה להפתעתי, הוא יהודי כשר שמעולם לא זכה להניח תפילין. הריחוק והניתוק משרים עלינו אווירה מיוחדת. אנחנו מנהלים שיחת נפש מול ערבות הקור ובסופו של דבר הקרח נשבר (תרתי משמע). ג'פרי מפשיל את שרוולו ומול להקה של לווייתנים המתבוננים בנו בסקרנות אני מניח לו תפילין בפעם הראשונה בחייו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הפגישה עם ג'פרי ועם חבריו למסע מעוררת מחשבה. רובם ככולם אנשים אמידים למדי שמחפשים נואשות אחר תוכן כלשהו. הם מנהלים אורח חיים סתמי לחלוטין, ללא משמעות, ללא תכלית. דווקא מול הריקנות הצחורה של מרחבי הקרח אני רוצה להכריז: "אשריי! יהודי אני".

ביום השני להגעתנו לאנטרקטיקה אני שולף את המדפסת ממקומה. זו אחת הסיבות שהגעתי לכך. הפעם היחידה בה הודפס ספר התניא ביבשת הלבנה הייתה לפני 30 שנה, בתחנת המחקר של צ'ילה. אני משתוקק להיות השני שיעשה זאת. המדפסת מטרטרת בשקט ופולטת דפים מודפסים שריח של אנטרקטיקה נודף מהם. ולפתע, צפצוף צורמני – הדיו נגמר. לך תמצא עכשיו קופסת טונר במרחק אלפי מילין מהציוויליזציה.

השבת מגיעה ופורסת כנפיה אפילו כאן בסוף העולם. בהתאם להכוונה ההלכתית שקיבלנו בטרם יצאנו לדרך איננו יורדים מהסיפון ביום השבת. אני ושותפיי לנסיעה מתחילים לשיר 'לכה דודי' מול הרי אנטרקטיקה. הנוסעים באוניה יוצאים לראות במה מדובר ומגלים אותי עם סירטוק, כובע וסידור. הם מתלבטים לאיזו אטרקציה לגשת קודם – ללהקת הלווייתנים המשתעשעים במים הסמוכים או לאנשים המוזרים המשוררים ניגוני שבת מול שמש הקוטב השוקעת.

בהפלגה חזור אני מתחיל להרהר במסע הבא. שבעתי קרח ומים. אולי הנסיעה הבאה תהיה למקום יבש יותר. אני מקמט את המצח בעודי בוחן את הגלובוס. רגע, מה עם הנקודה היהודית במונגוליה, מישהו כבר גילה אותה?

(הכתבה מתפרסמת בגיליון החג של בקהילה)