אאא

אם יצא לכם לעלעל בדפי העיתונות היומית של השבוע האחרון, תגלו את מה שלא מעט ברי-דעת טוענים מזמן. לכל עיתון יש פרשנות משלו לאירועים המתרחשים.

כינוסם של צדיקים יפה להם ויפה לעולם. ביום שני, זכה מלון נובוטל הירושלמי לארח רבים מגדולי ישראל. על העובדות אין מחלוקת. ברשימת הנוכחים מצאנו את חברי מועצת גדולי התורה של דגל התורה, חלק מחברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארץ ישראל וחלק מחברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארה"ב.

המידע הזה היה מונח לא רק על שולחנם של עורכי העיתונות היומית. גם במוחם, נצרבו היטב דמויות הנוכחים בכינוס. דומה שאת רשימת הנוכחים כולם ידעו על-פה. גם את רשימת הנעדרים ידעו כולם לציין, כולל אלו שרק שיגרו את ברכתם לאירוע.

כשלעצמו, מדובר בכינוס היסטורי. השאלה הייתה לא עוצמתו של האירוע. גם, אבל בעיקר, מה מתוך האירוע מספרים למנויי העיתון. חישובי חישובים נלקחו בחשבון בטרם ראו הידיעות את אור הדפוס בעיתוני היום שלמחרת. למזלם של העורכים, זמן רב היה להם לעמול על הניסוחים, שכן הכינוס התקיים בשעות הצהריים המוקדמות. עד מועד הדד-ליין, חצות לילה, כל אחד מעורכי שלושת העיתונים היומיים, בגיבוי והתייעצות עם הדרג הפוליטי שמעל, מצא את הניסוחים המדויקים.

לראשונה מאז הקמתו, 'יתד נאמן' ועמיתו הצעיר 'המבשר', נראו כמי שמיישרים קו. גם הכותרת הכמעט זהה, אחת הארוכות בתולדות העיתונות החרדית (22 מילים בהמבשר, 23 ביתד נאמן), מצביעה על קונסיסטנטיות. בשני העיתונים הקדישו לכך את הכותרת הראשית של העיתון בצרוף תמונת שולחן הכבוד.

הבדל סמנטי אחד מצאנו בין 'יתד נאמן' הוותיק, ל'המבשר' הצעיר. כדי לא להיגרר לעימות עם הצד שנעדר מאולם הכינוסים של נובוטל, בחרו ביומון הליטאי בכותרת מכובסת: "התכנסות חברי מועצות גדולי התורה מארה"ק וארה"ב". את פירוט המשתתפים והפילוח הסוציו-פוליטי של צאן מרעיתם, לאמור, חברי מועצות גדולי התורה של דגל התורה ושל אגודת ישראל, הם השאירו לתוכן הידיעה פנימה.

העיתונים היומיים, יום אחרי

ב'המבשר' לא חששו מלהציב אצבע מאשימה היישר אל תוך העין הרכה של 'המודיע'. בכותרת העיתון הוזכר במפורש: "התכנסות מרנן ורבנן חברי מועצות גדולי התורה של אגודת ישראל ודגל התורה". במילים אחרות: אנחנו על המפה ואנחנו נישאר על המפה. רוצה לומר, מפת העיתונות החרדית.

האמת, איש לא הופתע מדיווחי שני העיתונים. העיניים המסוקרנות נישאו לעבר היומון הוותיק שיש ליהדות החרדית להציע – המודיע.

ואולי גם זה לא מפתיע. לא כותרת ראשית ולא תמונה. בקושי ידיעה קטנה, מצומקת להפליא, נטולת שיעור כזית הראויה להתכבד בה. והכותרת? פשוט לא יאמן: "מועצת גדולי התורה של דגל התורה התכנסה בירושלים". אף לא אזכור שמם של חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, זו הארצי-ישראלית או זו האמריקאית. חשוב לזכור: המודיע משמש כשופרה של אגודת ישראל. זר, ולא רק, גם אם יהפוך בה והפוך בה, לא יבין זאת.

למעשה, למעט אזכור שמו של "עמוד ההוראה הגרי"ש אלישיב", לא הוזכר שמו של אף אחד מאלו שבאו בשערי המלון הירושלמי. גם נושא הדיון לא הוזכר בשם המפורש, למעט משפט מעורפל ומכובס שסיפר לקוראים שבמהלך הישיבה נידונו נושאי חינוך העומדים על הפרק.

ב'המודיע', ולא בכדי, מודעים לעובדה שמדובר בנושא נפיץ מאין כמותו. למי שמתקשה לזכור את ההיסטוריה, הרי שפרשת "החינוך העצמאי" מסמלת את אחד הקרעים הכואבים ביותר שידעה היהדות החרדית בשנים האחרונות. היו לה ועוד יהיו לה השלכות רבות. החל מכישלון הבחירות לראשות העיר ירושלים, ועד הורתו ולידתו של עיתון 'המבשר', שהנציח באופן רשמי את הקרע בתוך אגודת ישראל. הכינוס ביום שני, היה ניצחון – יהיו שיאמרו זמני – למאיר פרוש וסיעתו.

חשוב לזכור נקודה נוספת, המצביעה על רגישות הנושא. אין זה סוד שהקמתו של העיתון היומי השלישי הייתה לצנינים בעיני שני העיתונים הוותיקים. באופן רשמי ובאופן פחות רשמי, עשו המודיע ויתד נאמן, יד אחת כנגד העיתון הצעיר. מעבר לעובדה שהעיתון החדש נוגס בעוגת התקציב הדלה ממילא של משרדי הפרסום, יש בה משום קריאת תיגר.

לא בכדי, טרחו ב'המודיע' לפרסם עמודים שלמים לקראת "פורום המנהלים", גם בעיתון המתחרה - "יתד נאמן". יותר מהרצון לראות מנהלים בוגרי חברון ופוניבז' בין משתתפי הפורום, היה בכך משום הצהרת כוונות אודות שיתוף פעולה מאונס בין שני העיתונים כדי לבלום את התפתחותו של עיתון הבית של משפחת פרוש.

'המודיע' מפרגן. לעצמו.

ואז הגיעו עיתוני יום שלישי וניפצו גם את החלום הזה של יושבי רחוב יהודה המכבי 5 בירושלים. לפחות בכל הקשור לחינוך העצמאי, גוף בעל השלכות תורניות ופוליטיות כאחד, ביומון הליטאי, יעשו יד אחת עם העיתון שעדיין לא סיים את שנתו הראשונה, גם במחיר עימות עם האח הגדול לבית המודיע.

אם תרצו, זהו רק פרק נוסף במערכה הבלתי נגמרת סביב פרשת החינוך העצמאי. ההמשך, כפי שמובטח בכל דרמה בהמשכים, בא יבוא.

אימא אחת – הרבה דיווחים

מהתעלמות מוחלטת לסיקור רחב היקף. אחרי שבשבוע שעבר תהינו בקול, הכיצד הפקירו עורכי השבועונים לעיתונות היומית את הזירה בפרשת האם ממאה שערים, דומה שמישהו במערכות עיתוני סוף השבוע החליף דיסקט.

בשבועון "משפחה" הרימו כנראה יותר מכפפה אחת והעניקו לקוראים סיקור נרחב של הפרשה שהדיה ממשיכים להתגלגל גם בשעת כתיבת שורות אלה.

אגב, בעוד שאר העיתונים הקדישו ובצדק, את הכותרות הראשיות לכינוס מועצות גדולי התורה, במשפחה בחרו לתת לסיפור "האם והילד" (הגירסה החרדית לביטוי "האם המרעיבה") כותרת שתפסה את מרבית עמודו הראשי של עיתון החדשות, כולל צילום בלעדי של הילד החולה.

לא פחות משבעה עמודי חדשות הוקדשו לסיקור הפרשה על כל היבטיה. עבודה עיתונאית של ממש נעשתה כאן. כתבת משפחה שוחחה עם האם החשודה ואף שהתה מספר שעות במחיצתו של הילד החולה שהסעיר את המדינה.

סיקור ממצה. צילום: פלאש 90

דומה שבמשפחה לא השאירו רובריקה אחת פנויה בפרשה הזו. החל מסדרת שאלות קשות שהוצבו לבכירי בית החולים הדסה, ראיון עם שר הבריאות יעקב ליצמן שחתם ערבות למען האמא, תחקיר אודות התיק הרפואי של הילד והשאלות הקשות שעולות ככל שפרטי הפרשה נחשפים. אפילו מנהלת לשכת הרווחה בשכונת הבוכרים, שם פרצו המהומות, מספרת את גרסתה.

אחרי שבשבוע שעבר, נותרנו עם סימני שאלה אודות ההתעלמות המופגנת מהפרשה, דומה שבמערכת 'משפחה' טרחו להפוך אותם השבוע לסימני קריאה. על כך נאמר: עיתונות במיטבה.

אם שאלתם, אחרי שהידיעה על כינוס מועצות גדולי התורה תפסה ב"משפחה" שלושה עמודים, בתוספת תמונה קטנה בעמוד הראשון. אבל כלל ברזל בעיתונות קובע, כשיש לך סיפור טוב ביד, על פני סיפור שיש גם למתחרים, הרי שהבלעדיות קודמת לכל. תמליל שיחה עם האימא, מעבר להיותו מסמך אנושי מרגש, יש בו משום אמירה למתחרים: בבלעדיות, אנחנו בדרך כלל ראשונים. זו הסיבה שהוא תפס את כותרתו הראשית של העיתון.

הספד מאוחר

לפני כחודש, השמענו כאן את קולנו, קול ענות חלושה, אודות חוסר הפרגון לפייטן והחזן ג'ו עמאר. השבוע, במלאות השלושים להסתלקותו, גילינו שהקול הגיע, איכשהוא, לאוזניו של צבי יעקבזון.

במדורו "פתיתים" במוסף "בקהילה פלוס", מציין יעקבזון את העובדה הפשוטה: חודש חלף מאז נפטר הפייטן ר' יוסף ג'ו עמר, דומה שהיהודי התמים והנעים לא נספד כהלכה.

יעקבזון, המשמש גם כמזכיר סיעת ש"ס מזה שני עשורים, דלה זיכרונות מימים עברו, ימי הבראשית של ש"ס. אז, למי שזכרונו אינו בוגד בו, שימש ג'ו עמאר כזמר הבית, הרבה לפני שבני אלבז הגיע למסקנה שאריה דרעי זכאי.

למאמרו צירף יעקבזון תמונה מלפני שני עשורים בה נראה ג'ו עמאר עם הרב יצחק פרץ ורפאל פנחסי, יושבים יחד באולפן הבחירות של ש"ס.

למעט עיתון "יום ליום" שהקדיש כתבה נרחבת לדמותו, זהו האיזכור הראשון בעיתונות החרדית לפטירתו של ג'ו עמאר ז"ל. מעט באיחור, אך מוטב מאוחר וכו'.

כותרת מפוספסת

וממש באותו מדור, חשף יעקבזון את חלקו בפרשה שמשום מה זכתה לכינוי "האברך הדורס". יעקבזון טוען, ובמידה רבה של צדק, שהכינוי "האברך הדורס" מציב על ספסל הנאשמים, כל מי שבשם אברך ייקרא.

מפרשה זו, לומד יעקבזון אודות חובת הזהירות. "כשנכתבו המכתבים", הוא מציין, "לא הייתה סיבה לחשוב כי יישזפו את עין השמש. בשבוע שעבר, הם צוטטו בעיתונים, צילומיהם התנוססו בחוצות, כל משפט נבחן עד דק".

וכאן מגיע יעקבזון לחלק הארי: "בשעתו, כאשר ביקש ממני אלי ישי לנסח את המכתב לדרורי, התייחסתי לזה כאילו ברור והוא ייחשף. שקלתי כל מילה. כך גם במכתב בעניינו של ישראל בונדק. אני רק מדמיין כעת את הסערה אילו נהגתי בחופזה או בחוסר אחריות".

עד כאו דברי יעקבזון. בסיטואציה אחרת, העורך היה מקפיץ הפניה לעמודו הראשון של העיתון עם הכותרת המסקרנת: "צבי יעקבזון מספר: כך ניסחתי את מכתב התמיכה של אלי ישי ל'אברך הדורס'".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מי הכשיר את ה-SMS?

העיתונות החרדית, עד להודעה חדשה, איננה מפרסמת מודעות לרכישת טלפונים שאינם כשרים. המקלדת תוהה אם כן, הכיצד השתרבבו 2 מודעות של "אגד" למוסף התיירות של עיתון "משפחה" שיש בהן משום חריגה מהסטטוס-קוו הפנים חרדי. שתי המודעות הן מבית היוצר של "אגד", המיידעת את קוראי העיתון על שירות ההודעות של חברת הנסיעות, המאפשר לקבל מידע על זמני הקווים היישר לתוך הסלולארי.

במילים אחרות: שולחים SMS למוקד המידע של החברה ומקבלים תשובה בכתב. אם אפשר, רק שאלה קטנה: איך בדיוק עושים את זה בטלפון כשר?

בכותל המזרח

הנושא, רגיש כשלעצמו, אלם עורכי המוסף "קולות" מבית "בקהילה" מצאו דרך חכמה ומקורית לעסוק בו על אף הכל. המדובר במכסת הבחורים הספרדים בישיבות אשכנזיות. במקום לעסוק בהתבכיינות ובזעקות חמס, יצא כתב העיתון להתחקות אחר המהפכה התורנית הספרדית עם הקמתן של עשרות ישיבות ספרדיות ואיכותיות, שחלקן, שנים בודדות לאחר הקמתן, תפסו את מקומן בכותל המזרח, תרתי משמע.

לא בטוח שב"יום ליום" היו חותמים על כתבה כזו, בשל האוריינטציה הליטאית של מרבית הישיבות המוזכרות בכתבה, אולם רוח הדברים ודאי הסבה להם "עונג שבת".