אאא

בשבועות האחרונים אנו עדים לאחת משעותיה השפלות של הרבנות בישראל. אם הבחירות לרבנות הראשית לישראל היו סאגה משפילה ומביכה, הרי שהבחירות לרבנות עיר הקודש ירושלים, מצויות הכי רחוק שאפשר מן הקודש  - כאשר לא פחות משישה עשר רבנים שוחים בתוככי המדמנה הפוליטית של התככים והמזימות.  כל האמצעים כשרים כדי להגיע אל התפקיד הנכסף. 

גדולי ישראל זצ"ל ובראשם הגרא"מ שך ראו נכוחה כשאמרו שהרבנות הראשית היא כלי הרס בידי משחיתי הדת. גדולינו, אילו שבין החיים ואלו שנוחם עדן, השכילו להבין כי רק אנשים קטני אמנה שרק כבודם תלוי ועומד לנגד עיניהם, הם ורק הם יכולים לקחת את מטענם הדתי, את ההשקפה התורנית, את הידע ההלכתי ולעשות את כולם כקרדום לחפור בהם את הג'וב היוקרתי הבא. 

כשמעמידים את מרן הגר"ע יוסף זצ"ל ומרן הגרי"ש אלישיב אל מול הרבנים החשודים בפלילים בהווה ובעבר, מבינים את גודל נפילתה של הרבנות. אלו (גדולי ישראל) עשו את הרבנות והדיינות ככלי לקיים את שאיפותיהם הטהורות  (ולכן דאגו שיתמנו רבנים עמי ארצות דהוו מיכף כייפי לגדולים) ואלו עשו את הרבנות והדיינות ככלי למלא את תאוות הכבוד, השררה והממון שבהם.

אם בדורות קודמים הייתה מגיעה משלחת של פרנסי העיר להתחנן אל הרב שיאות לקבל את המשרה, הרי היום המצב הוא שמאחורי כל רב מצליח עומד יח"צן טוב. כך שמביטים נכוחה אל גדולי ישראל שעדיין בתוכנו, לא יכולים שלא לחוש תיעוב מן המוסד הנקרא 'הרבנות הראשית לישראל', בבחינת ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך. 

וכעת אל המערכה על רבנות עיר הקודש והמקדש, הגיעו כל אותם השחקנים הידועים השקועים מזה שנים עד צווארם במדמנת הרבנות, והפכו את המירוץ למגוחך מתמיד. לא פחות משישה עשר מועמדים! אחד שהתמודד בעיר מגוריו על תפקיד הרב הראשי והפסיד, אחר שמתמודד בעשור האחרון על כל תפקיד רבני שיש בו מעט מן המעמד ומן הממון, רב נוסף המעורר את רבותינו מן המתים ומביא אותם לעמוד לסעדו ויש גם את הרב ש"השיג" תמיכה מן הרב הראשי לשעבר, יונה מצגר, החשוד בפלילים. 

הצד השווה שבהם שכולם יודעים שסיכוייהם קרובים אל האפס המוחלט, אך הכבוד מעבירם על דעתם (למעט אלו החושבים שיש כבוד בכך ששמם מוזכר כמועמדים לרבנות ירושלים). 

המצעד ההזוי של הרבנים שאינם קשורים אל ירושלים, היא אינה מקום מגוריהם, אינם קשורים לתושביה ובכל זאת רואים בעצמם ראויים לתפקיד, מאיר בזרקור רב עוצמה את המניע. אם לתפקיד הרב הראשי לירושלים לא היו מתלווים כיבודים רבים, בצורת לשכה, רכב, עוזרים ואפילו גלימה הדומה לגלימת הראשון לציון (לרב הספרדי), זירת ההתמודדות הייתה ריקה. אילו תפקיד הרב הראשי לירושלים היה לכתוב פסקים יום וליל ולהזיע בצרכי ציבור - מעבר לחתימה על תעודות כשרות ותעודות נישואין - לא הייתה ההתנפלות ההמונית המתרחשת לנגד עיננו. 

עולם הרבנות והדיינות הישראלי הפך למקום עליו אמר קהלת, "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע". מקום בו שולטים בכיפה הנפוטיזים, פוליטיקה זולה, שוחד, אי סדרים חמורים וניוון חמור עוד יותר. האם היינו מעלים על דעתנו כי מי שהוכתר אתמול כמבזה גדולי הדור, הפך היום למועמד המוביל בתמיכתם של מתנגדיו מאתמול?! רק עולם הרבנות שהיה לחולין יכול לספק לנו ניגוד עניינים מבזה שכזה. והתקיים בנו מאמרם ז"ל, "חכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת" (סוטה פ"ט ט"ו).

קיומו של מוסד הרבנות השנוי במחלוקת תמוה עד מאוד: החרדים - קהל היעד הטבעי של הרבנות - תיעובם למוסד הרבנות גלוי וידוע, מעולם לא נזקקו לשירותי הרבנים 'מטעם', כשרות הרבנות טריפה בעיניהם ואף בעלי הבתים הפשוטים ניגשים להתייעץ עם רבותיהם ולא עם רבני השכונות ורבני הערים (היכן ממוקמת המועצה הדתית בעיר בני ברק? ומיהו רבה הרשמי, מישהו מן הקוראים זוכר? לא זה לא הרב לנדאו).  

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אם כן, מה נשאר, לדאוג לאחינו החילונים? אלו היו שמחים אילו לא היה בא מוסד הרבנות לעולם... מה גם שחילוני העיר ירושלים הסתדרו היטב מזה כעשור ללא רב ראשי והמועצה הדתית תפקדה היטב. בינינו, את שירותי הדת,  כגון רישום נישואין וגביית כסף במקוואות, אפשר לתת בידי לא יותר מפקידים ישרים יודעי קרא וכתוב מאנ"ש. 

הגיע הזמן שהמוסד המנוון הנקרא 'הרבנות הראשית לישראל' יובא אל מנוחתו האחרונה בחלקת הרבנים בהר המנחות, ועמו יטמנו הביזיון, הניוון והשחיתות שהנחיל מוסד זה ליהדות הנאמנה. 

נ.ב

חשוב להבהיר, סביר להניח כי בתוך רשימה ארוכה ונכבדת של שישה עשר רבנים בוודאי ישנם גם מועמדים ראויים וטובים, הכתוב מתייחס למוסד הרבנות המנוון בכללותו ולאלו שהאידיאולוגיה מהם והלאה ורק תאוות הכבוד והשררה לנגד עיניהם, בבחינת "מעשיך מורים כאילו כן הוא" (ועיין עוד במצודת דוד, יחזקאל טז ג). 

יה"ר שיושבו שופטינו כבראשונה, ונזכה לרבנים שיהוו דוגמה ומופת, כמאמרם ז"ל,  "אִם דּוֹמֶה הָרָב לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת, תּוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ; וְאִם לָאו, אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ".