אאא

ביום ראשון האחרון, פרסם עו"ד דב הלברטל באתר זה את המאמר "הליברליות מגיעה גם לנשים החרדיות". במאמרו, הביע ביקורת כנגד מכתב אלמנות הנרצחים בטבח בהר-נוף שקרא ליום של אהבת חינם, והעלה את התהייה: האם המכתב נשלח בהשראת השפעות ליברליות של הציבור הכללי והדת"ל?

ממספר התגובות המשמעותי ומשני מאמרי התגובה שנכתבו גם-כן באתר זה וזכו למספר תגובות רב, ניתן היה ללמוד על הכעס הגדול שעוררה ביקורת זו. השאלה שברצוני לשאול כאן היא מה היה כל כך נורא במאמרו של עו"ד הלברטל שהוציא עליו את קצפם של הקוראים, או לפחות עורר את עניינם הרב?

אתחיל בהסתייגות ואומר, שבאופן אישי לא יכולתי להסכים אף לרגע עם ביקורתו של עו"ד הלברטל, לא מבחינת מהותהּ ולא מבחינת הזמן הבלתי אפשרי שבו היא הושמעה. אך בכך אין ולא כלום, שהרי, לא להשקפה של גלוי ראש כמוני ושכמותי פונה עו"ד הלברטל עם ביקורתו.

בבחינת הפשט של המאמר קשה יהיה לטעון שמדובר בטיעונים, שאלות או אמירות עם בעיות השקפתיות כלשהן, בטח ובטח לא כאלו שאמורות היו לעורר תגובות כה נזעמות בציבור חרדי. לכאורה, אם דובר אחר היה מעלה את אותה השאלה לדיון אחרי פרק זמן ארוך בהרבה, ואף מעלה טיעונו בדחילו ורחימו מפאת כבוד כל המעורבים והמעורבות, לא היה הדבר מעורר את אותן התגובות החריפות (ואולי אף להפך). שהרי, האם ביקורת פנימית על השפעות מן החוץ היא כה מופרכת? האם מדובר על דבר שלא נשמע במחוזות הציבור החרדי מעולם? האם מדובר בביקורת שבד"כ נחשבת ללא לגיטימית?

הבעיה האמיתית במאמר לא היתה, אם-כן, בהשקפה שהציג אלא בדבר אחר לגמרי, והוא, לעניות דעתי, ההתעלמות המוחלטת שלו מההקשר האנושי שבו היה מעורב. מה שעורר את קצפו של הציבור היה ההצמדות המוחלטת של עו"ד הלברטל לעיקרון של חדירת הערכים הזרים, תוך כדי התעלמות מוחלטת מההקשר האנושי של אסון קשה מנשוא שהותיר אחריו אלמנות ויתומים רבים. המחשבה שתוך כדי אסון שכזה, הדבר שעליו מצא לנכון עו"ד הלברטל לכתוב הוא הקשיים הנובעים מתוך מכתב של אלמנות הקורא לאהבת חינם, היא היא, ולא הטיעונים עצמם, זו שעוררה את זעם הציבור. זוהי בדיוק ההתעלמות מההקשר האנושי והיצמדות לעיקרון על חשבונהּ.

בתור אחד שאינו נמנה על הציבור החרדי הכעס מפתיע אותי. שהרי ההתעלמות מההקשר האנושי שהניעה את הזעם כלפי עו"ד הלברטל, היא אחת הסיבות העיקריות שגורמת, פעמים רבות, לחיכוכים בין חרדים לחילונים. הדוגמא הטובה והבוטה ביותר שעולה מיד היא המחאות הסוערות כנגד מיגונו של ביה"ח ברזילי עקב שרידי קברים שנתגלו במקום.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מקרה זה מהווה דוגמא מדוייקת למצב שבו עיקרון של כבוד המת, בא לידי ביטוי בהקשר אנושי בלתי נסבל בו ציבור חסר אונים היה חשוף לאיום רקטות מתמשך. ההתעלמות המופגנת מההקשר האנושי ששרר בארץ באותה תקופה הפכה את המוחים (ואת הציבור שהם ייצגו) ל"הלברטלים" – זרים בעמם, כאלו שלא ניתן לשוחח עימם, להבין אותם או לגרום להם להבין אותך.

ייתכן מאד שה"הלברטליות" של הציבור החרדי עמדה בליבם של כל אחד ואחד מהנושאים הבוערים ביחסי חרדים חילונים בשנים האחרונות. בין אם מדובר בנושאים המרכזיים (האמיתיים והבדויים) של גיוס לצה"ל, הפרדה באוטובוסים והפגנות מול קברים, ובין אם מדובר בהתבטאויות כאלו ואחרות באמצעי תקשורת חרדים – חוט השני שעובר בין כולם הוא ההתעלמות המוחלטת מההקשר האנושי שהציבור האחר נתון בו וההתחשבות הבלעדית בעיקרון.

למרות זאת, אין לראות בכך אמירה שנועדנו להיתחכך אלו באלו עד אין קץ, או בקשה להתעלם מדרך ההלכה. השאיפה היא שההתייחסות והבנה של ההקשר האנושי תמתן את החיכוך בכל אחת מהסוגיות שעומדות במרכז היחסים בין חרדים לחילונים, וגם אם היא לא תיצור הסכמה, היא תאפשר דיון שלא מתוך כעס. חשוב להדגיש, גם אם בשורה, שבקרב החילונים לעיתים קיימת בדיוק אותה תפישה אל מול הציבור החרדי. ההבדל העיקרי שאותו אני מנסה לשרטט, הוא שמכיוון שאין החילונים פועלים בתוך ד' אמות של הלכה, לכתחילה ההיצמדות לעקרונות מנותקים מהקשר האנושי היא פחותה.

בסופו של דבר, אחד הדברים הקשים ביותר להסביר בשיח עם חרדים הוא בדיוק תחושה זו, שאותה ביטאו רבים וטובים בביקורתם כלפי עו"ד הלברטל. אולי, מתוך ההבנה שהביקורת הזו היא בבואה של הביקורת החילונית כלפי חרדים, תגרום לכך שמעז יצא מתוק, ומאותה ביקורת יצא שיח.