אאא

המחשבות דהרו אחריי בטירוף מסחרר. הייתי בכביש האוטוסטראדה בדרך לשיקגו. אולי בהשפעת הנסיעה המונוטונית ואולי בגלל העצב שהזדחל לעברי בדמות נחש ייאוש ארסי. ואולי הכול ביחד הביאו אותי לערוך חשבון נפש אישי ונוקב עם עצמי. עוד מעט ימלאו שנתיים לירידתי מהארץ. הגעתי לכאן רק כדי לשפר את מצבי הכלכלי, אך לא נחלתי בכך הצלחה. מידי יום נקרו הזדמנויות מפתות לפתחי אך כשהעניין רקם עור וגידים הכול קרס כבניין קלפים ונותרתי פעם אחר פעם מחוסר עבודה. הייתי חרוץ וישר ומוכן לעבוד כמעט בכל עבודה ולכן לא בחלתי בעבודות מזדמנת. אך בסך הכול מצבנו הכלכלי היה דומה למה שהיה לנו בישראל אולי טיפ טיפה יותר טוב, אבל לא משהו שמצדיק ירידה מן הארץ וקריעה מן המשפחה ושינוי מערכת חיים לאישה ולילדים שאפילו לא הכירו את השפה. הבטחתי להם הרים וגבעות והם הלכו אחריי באש ובמים אך הנה כבר שנתיים שאני בקושי בקושי מספק את צרכיהם. שוב נסיעה מתישה לפגישה עם איש עסקים בשיקגו, מי יודע מה יצא ממנה.

ומה יהיה על רוחי אשתי היא שכל כך הייתה מחוברת למשפחת להוריה ואחיותיה, כל כך קשה לה כאן ושום שיפור לא נראה באופק. המחשבות הכאיבו לי, פיזית ממש. ובלי להבין איך זה קרה שמעתי את עצמי קורא בקול מתוך בכי אמיתי ועמוק: "ריבונו של עולם תרחם עליי תרחם עליי אני כבר לא יכול, אני כבר לא יכול שנים של מאבק בלתי פוסק כדי להרוויח את לחמי בנחת ולא בצער ובסוף הרבה צער ועוגמה ומעט מאוד פרנסה." והלא לכל בריה ובריה אתה נותן את מחסורה והכול שלך וממך. ומה זה בשבילך לברך את פרנסתי ואתה יודע מה גם לא משנה לי באיזו דרך תבחר העיקר שאשתחרר מטבעת החנק הזאת של 'בנפשו יביא לחמו.'.. התפללתי מנהמת ליבי. כי ידעתי שאם אשוב הפעם אחרי עוד פגישה ואומר לה לרעייתי המסורה, ששוב לא יצא מזה כלום. היא תחריש, ותשפיל מבט אבל בלילה תשחה בדמעתה. וכבר לא יכולתי לעמוד בזה.

הדרך ארכה לי מאוד. ונזקקתי לשירותים אך לא היה כל סימן לתחנת דלק קרובה שלא לדבר על סימני יישוב אחרים. לעצור בצד אין מצב בכביש מעין זה ואני מרגיש לכוד פיזית ונפשית עד כדי מחנק.

לפתע הבחנתי בשלט יציאה שהכריז סמיטרי(בית קברות) בלי לחשוב פעמיים נכנסתי בנתיב המסומן ועצרתי את הרכב ברחבת חניה קטנה. לא היה לי רגע ונכנסתי בהול לבית הלוויות מיד ראיתי שזהו בית לוויות נוצרי, שיהיה אמרתי, חשבתי שמיד אגיע לרגע הרווחה אך אויה שני זקנים עטו עלי בכניסה בידם פנקס עבה ועט. הם שאלו לשמי ולכתובתי ולכל פרטיי האישיים ניסיתי להסביר להם שאני רק נכנס שנייה לא עזר הם התעקשו להבהיר לי שישנו נוהל שכל הנכנס לבית הלוויות צריך לרשום את פרטיו.

ארצות הברית היא ארץ החלומות המהמתי לעצמי מתוך לחץ הולך וגובר גם להיכנס לשירותים בבית לוויות צריך למסור פרטים אישיים. באותו הרגע הבטחתי לעצמי שאם הקב"ה יענה לתפילתי אשוב מהר לארץ ישראל. מסכת עינויי הגיעה סוף סוף לקיצה נשמתי לרווחה וחילצתי עצמי במהירות מכל הצלבים והקברים שמסביבי אל מכוניתי ואל הרהוריי.

הפגישה בשיקגו לא הצליחה וכן כל מה שניסיתי מאז. המצב הכלכלי שלי הלך והחמיר ומשום מה תמיד אמרתי בליבי קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת והקריאה ההיא שקראתי בדרך לשיקגו הייתה כה אמיתית איך זה שלא נעניתי?!

כשלושה חודשים אחר כך קבלתי שיחת טלפון. קול בלתי מוכר שאל אם אני הוא ג'וסף קליין שהשתתף לפני שלושה חודשיים בלוויתה של מריה וויט .

שמי ג'וסף קליין אמרתי אך מעולם לא השתתפתי בלוויה של אף מריה אמרתי. הטלפון ניתק.

במהלך אותו שבוע חזר הריטואל על עצמו אלא שבכל פעם לשואל האלמוני ווידא עוד פרט בזהות שלי: "זה לא אתה שגר בשדרות בלמוט 3?"

"זה אני." עניתי תוהה מניין למטריד האלמוני כל פרטיי האישיים. לבסוף התעצבנתי עליו ואמרתי: "אני לא יודע מה אתה רוצה ממני ומאיפה אתה יודע את פרטיי אבל לא השתתפתי בשום לוויה של אף מריה."

האיש החזיר לי בזעם כבוש: "תראה אדוני אתה רשום בספר הלוויות של בית הקברות כמשתתף יחיד בלוויתה של מריה וויט והיות שהיא הותירה צוואה על סך 780,000 דולר שיחולק שווה בשווה בין כל המשתתפים בלוויתה כעו"ד שמונה לבצע אותה צוואה מצאתי אותך רשום כמשתתף יחד בלוויה. כלומר אתה אמור לרשת את כל הסכום. אני לא מבין למה אתה כל הזמן מכחיש את השתתפותך."

בלעתי את רוקי ושאלתי היכן בית הקברות הזה ממוקם והוא תיאר לי בדיוק את המקום אליו הגעתי בהיות לחוץ בכביש המהיר לשיקגו.

אני מבין אמרתי עכשיו בקול קצת נרגש אתה בטוח שאני המשתתף היחיד. "יש רישום מדויק שלך בספר הלוויות אמר העו"ד עכשיו תגיד לי אם אתה מעוניין לקבל את הכסף? כי אם לא יש לי מה לעשות בכסף הזה.

"בטח מעוניין." אמרתי עדיין לא מאמין למזלי. "אבל תגיד לי איך זה שהיא הורישה את הכסף למי שילווה אותה, אין לה ילדים, בעל?"

לא. היא ערירית כבר הרבה שנים וחיה בעצמאות רבה בלי ידידים או תומכים, מבחינתה מי שילווה אותה למנוחתה האחרונה הוא האדם הראוי.

כך ירשתי אישה שלא הכרתי רק מפני שנזקקתי באופן נואש לשירותים בדרך לשיקגו. ירשתי סכום כזה רק מפני שגויה אלמונית וכפי הנראה ערירית עד למאוד ציוותה את רכושה למשתתפים בלוויתה ולמרבה הצער איש לא השתתף, ואני הנרשם היחיד הגעתי לשם לגמרי בהשגחה פרטית שרצתה להוכיח לי שרק תפילה אמיתית מביאה גאולה, גם בדרך בלתי מתקבלת על הדעת, במקום אשר כל המאמצים ההגיוניים כביכול נכשלו. אז זהו זה בתוך כמה חודשים חזרנו לארץ עם הרבה כסף ותקווה חדשה ובעיקר עם אמונה גדולה בכוחה של תפילה ורק בני הקטן ממשיך לספר לכל מי שמאזין לו שבאמריקה אפשר להרוויח 780,000 דולר רק מהליכה לבית קברות.

מבוסס על סיפור אמיתי, שוכתב ע"י א. פרידמן