אאא

שפת הגוף אצל ילדים היא השפה הדומיננטית. הן זוהי דרך התקשורת העיקרית שלהם בשנתיים הראשונות לחייהם. גם כשהם גדלים מעט עדיין שפת הגוף שלהם אמיתית יותר משל המבוגרים. הם אינם יודעים כי אין זה מקובל/ נימוסי/ הולם להביע רגשות אמיתיים בפרהסיה, שפתם איננה עשירה דייה על מנת שתוכל להביע את שלל הרגשות שהם חשים. גופו של ילד קטן מתאפיין בתנועה, בנמרצות, חסר עכבות ושליטה, הגוף אינו מנסה להסתיר או לחפות על רגשות או אמיתויות אחרות והאמת - פורצת החוצה. מה שחשוב הוא-  לדעת לקרוא נכון את השדרים.

מצבי מתח

שלוש תגובות אופייניות אצל מבוגרים למצבי מתח או חרדה: הילחם, ברח או תקפא במקום fight, flight or freez)) פעמים רבות גם אצל ילדים יכולה המצוקה להתבטא באופן דומה: ילד חוזר מן הגן ומפגין לפתע תוקפנות רבה ולא אופיינית, כלפי אחיו, כלפי אימו ואפילו כלפי האוכל, זהו איתות ברור למצוקה ולכך שמשהו אירע לפני שהוא חזר הביתה.

למרות שלרוב, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לטפל במצוקתם של הנפגעים מהתוקפנות שלו, חשוב כי בהקדם, נפנה את תשומת ליבנו אליו. ברוך, ברוגע, ובלי האשמה על התפרצות הכעס או האלימות הלא מבוקרת שלו ננסה להבין את מה שעומד מאחוריה. זיכרו כי ילד מחצין את תגובות הכעס שלו בעוד גם אצלנו, כמבוגרים, מתחשק לחבוט בכל אובייקט שסביבנו. ההבדל הוא כי בעוד אנו (בדרך כלל) שולטים בתגובותינו, הילד "משפריץ" ללא בקרה את תחושותיו האמיתיות. כשאינו רוצה לשמוע משהו- הוא יכסה את אוזניו וכשלא ירצה לראות- יעצום או יכסה את עיניו. גערות על התנהגותו או ניסיון להכריח אותו לשתף פעולה מתפרש אצלו כחוסר הזדהות והבנה של מצוקתו (ובצדק). בריחה אצל ילד יכולה להתבטא בבכי ובחוסר יכולת לתאר ולספר מה קרה וקיפאון ("פריז") הוא אותה הסתגרות מטרידה בה ילד נכנס לתוך הקונכייה של עצמו ומסרב ליצור קשר עם הסביבה.

חשוב לכן לכבד את תגובת הילד. לא להכריח אותו לדבר, להרים את עיניו או ליצור תקשורת אם אינו מוכן לכך עדיין. תנועות נוספות היכולות לרמוז על מצוקה אצל ילדים היא קיפול קצות האצבעות, הן של הידיים והן של הרגליים, נשיכת שפתיים, לעיסת שרוול או צווארון והכנסת השיער לפה. רגשות של אופטימיות ושמחה לעומתם, מתבטאים בתנועה דינאמית ומתמשכת, בסנטר גבוה, מתוח כלפי מעלה וצוואר רפוי.

שלושה ערוצי תקשורת עיקריים קיימים אצל כולנו- חזותי, שמיעתי, ותחושתי (קינסטטי). נוכל להבחין לפי שפת הגוף של הילד איזה מן הערוצים דומיננטי יותר (אגב, אבחנה זו עוזרת מאד בכל הקשור לאסטרטגיות למידה). ילדים המתבוננים בנו בשעה שאנו משוחחים איתם או מקריאים סיפור מושפעים מן הערוץ החזותי. אלו יהיו גם הילדים שנמשכים לתמונות. אחרים יגלו עניין רב יותר בצליל הקול שלנו, באינטונאציה וכמובן במוזיקה. אצל ילדים שהערוץ הדומיננטי שלהם הוא התחושתי, יעדיפו להשפיל מבט ולא יתמידו בקשר עין.

מכיוון שכאמור, שפת הגוף דומיננטית יותר אצל ילדים, גם הסיוע להם והתקשורת איתם יעשו דרך הגוף. כאשר אתם מזהים ילד מתוח או עצבני, במקום לדובב אותו- חקו את תנועותיו, זוהי התקשורת לה הוא זקוק: אם ילד יושב מכונס בקצה הספה, אפשר להתיישב לידו בזהירות ובמרחק מה. המסר: אני מבין אותך, אתה זקוק למרחב, אני מכבד את הצורך הזה, אבל אני כאן - בשבילך.

ילד שמסתער על מיטתו בבכי - בידקו אם אתם יכולים לשכב לידו. המדהים הוא שגם כאן חל הכלל של "אחר הפעולות נמשכים הלבבות" וכאשר נחקה בגופנו את תנועותיו של הילד נהייה קרובים יותר לתחושות האמיתיות שהוא חש. גם הוא ירגיש בכך ויחוש את האמפטיה וההבנה האמיתית למצבו. לאט לאט אפשר כמובן להתקרב יותר, לגעת, לחבק, ללטף ולהיות קשובים למה שמסתתר מאחורי התגובות הכאובות.

שפת הגוף שלנו, ההורים, מהווה אבן דרך בהתפתחות. ילדים לומדים את משמעות הבעות הפנים דרך תגובות הוריהם ולכן הם מחכים לא רק לתגובה מילולית- אישור או שלילה, אלא גם, ובעיקר הבעות פנים ושפת גוף. שימו לב כמה קשה בדרך כלל לילדים צעירים לדבר בטלפון. מחקרים הראו כי תינוקות גילו סימני מצוקה כאשר הבעת פניהם של הוריהם הייתה קפואה כאשר צחקו או בכו.

הורה מחייך, כועס, רציני או משתתף בצערו של הילד מעביר שדר ברור של מה שהוא חש באותו הרגע. לכן, צריך להיזהר ולא ליפול בפח של מסרים כפולים, לדוגמא: ילד עשה מעשה קונדס. מצד אחד - יש הכרח להגיב בצורה חמורה, מצד שני- האם משועשעת ממה שעשה. עד כמה שניתן, חשוב להעביר את המסר באופן חד משמעי. מסרים כפולים הם דבר מבלבל, מלחיץ ומעמיד ילד במצב שבו הוא לא יודע להחליט אם מה שעשה אכן גרוע או לא.