אאא

אלי ישי, שכנראה מיהר להצבעה בכנסת על חוק משאל העם, חמק מכלי-התקשורת הרבים שנכחו הערב בסמוך לבית מרן הגר"ע יוסף בשכונת הר נוף.

דווקא הוא, שהוביל ביד רמה את המהלך להדחת אמסלם, נעלם מאור הזרקורים, ברגע שהמהלך הושלם - ומבחינתו הובהר שוב, מי המנהיג בש"ס.

לא סוד הוא, כי רבים בש"ס, כולל מאנשיו הקרובים של ישי, סברו, כי לא יהיה זה חכם להדיח את אמסלם, בטח לא בצורה פומבית.

זה יתן לו עוד כוח, עוד תהילה, עוד פרסום ויכשיר לו את דרכו הפוליטית בעתיד, במקומות אחרים, הם טענו. אבל ישי הלך בכל הכוח, עד הסוף.

בפני הרבנים שהתכנסו הערב בבית מרן, הובאו הראיות - הקלטות מראיונות לתקשורת, מאמרים, גזירי עיתון והרבנים דנו בכובד ראש בבעיה שהתגלגלה לפתח תנועת ש"ס. בסופו של דבר, החלטתם תאמה את עמדת ישי: אמסלם הודח ובצורה הקשה ביותר.

אולי אם אמסלם היה נאחז בחוט שזרק לעברו השר אטיאס, כשהתכנסות מועצת החכמים בשבוע שעבר נדחתה, והיה נמנע מלצאת בהצהרות נוספות, כבודו, ובעיקר מקומו בכנסת הנוכחית מטעם ש"ס - היה ניצל.

אולם התבטאויותיו האחרונות, רק חיזקו את עמדת ישי, כי אמסלם מהווה נזק ישיר ומיידי לתנועה ולתורה. וכשהדברים מגיעים לכבוד התורה ולומדיה, אפילו שיקולים פוליטיים מוזזים הצידה.

עדיין, גם אחרי הערב הזה, יהיו קולות בש"ס שיטענו כי פוליטית, המהלך יפגע בש"ס. אבל בתנועה להחזרת עטרה לישנה, השאלה המרכזית היא אלקטורלית, האם אמסלם יפגע בקולות הבוחרים בש"ס. לשאלה הזו יש לישי תשובה אחת: לא.

התחמקותו של ישי - מלזרוק אבן אחר הנופל, ולקטוף את תהילתו דווקא ברגעים אלו, בשליחת הרב פנחסי לכלי התקשורת והשתיקה הכמעט מוחלטת של היו"ר בפרשייה, נועדה להעביר מסר יחיד: אין פה עניין פוליטי (בניגוד למה שאמסלם מנסה לצייר), אלא אך ורק עניין ערכי, תורני.