אאא

מאת הרב חיים בניש - שעה טובה
תצלומים: אלחנן דור

היה זה פסח שנחוג באופן בלתי-שגרתי בעליל, על קמצוץ מזון, בדוחק רב, וכשמסביב רק מים ושמיים.: חג הפסח באוניית המעפילים ´תיאודור הרצל´, שיצאה מנמל סט – נמל דיג קטן, 150 קילומטרים מזרחית למרסיי שבדרום-צרפת – ופניה לעבר חוף הרצליה שבארץ-האבות, כשעל סיפונה מאות רבות של מעפילים.

62 שנה לאחר אותו ליל-הסדר על סיפון אוניית המעפילים, הפגיש ´שעה טובה´ שלושה מן המעפילים החרדים שהיו על הספינה, ר´ אהרן פרומר, ר´ חיים ריזל ור´ שמואל קאופמן, שלושה מן המעפילים החרדיים שהיו על הספינה, לשעה של חלוקת זיכרונות מרגשת ומרטיטה בביתו הצפון-תל-אביבי ההדור של מר מרדכי (´מוקה´) לימון, מפקד האונייה מטעם פלי"ם – פלוגת הים של הפלמ"ח, ולימים מפקד חיל-הים הישראלי. על סיפון האונייה היה גם אבי, הרב שמעון בניש ז"ל, שהיה אחד מראשי קיבוץ פא"י שהיה על האונייה, ובזיכרונותיו כמו גם בסיפורים ששמעתי ממנו הותיר רשמים מימי השהות על הספינה.

מרכז העצבים: המטבח הכשר

אניית המפעילים ´תיאודור הרצל´ היתה אנייית ברזל ישנה, מונעת בפחם, שנבנתה בתחילת המאה ונרכשה בארצות-הברית על-ידי המוסד לעלייה ב´, שהיה זרוע של ארגון ההגנה ששימש כגוף המארגן מטעם הנהגת היישוב של ההעפלה לארץ-ישראל. בארצות-הברית שימשה בעבר להנחת כבלים תת-ימיים לתקשורת, משם היא הובאה לצרפת, ובנמל מרסיי נערכו בה שיפוצים שהכינו אותה לקליטת קרוב ל-3,000 מעפילים.

"שלוש קומות האונייה רוקנו מכל התאים, ונבנו בהם דרגשי עץ בני ארבע קומות לכל אורכם", יספר מוקה בהמשך. "הגובה בין דרגש לדרגש היה חצי מטר, ועומקם היה 1.8 מטרים. לכל אדם הוקצב רוחב של חצי מטר".

זו הייתה אונייה מה´דור החדש´ של אניות המעפילים ש´הלכו בגדול´ והובילו אלפי מעפילים, לעומת האוניות הקטנות בעבר, שהובילו 500-1000 מעפילים בלבד.

המעפילים עלו על האונייה ביום שלישי, י"א בניסן תש"ז (הראשון לאפריל 47´), לאור היום, כביכול עומדים הם לצאת לדרום-אמריקה, וכן במשך כל הלילה שלאחריו. בבוקר יום רביעי יצאה האונייה לדרכה. צוות המלחים הישראלי היה בן שבעה אנשים, בתוספת צוות מלחים ספרדי שגם הוא שהה על האונייה. מפקד האונייה, כאמור, היה מרדכי (מוקה) לימון.

כשהשלושה פונים אליו בשם מרדכי, הוא מבקש מהם בצניעות, "תקראו לי מוקה". "לא השתנית", הם מחמיאים לו בתגובה. "אותה חיוניות... תמיד ראו אותך רץ, ממהר..."

ר´ אהרן פרומר: "אני מרגיש כאילו אתה עומד עכשיו מולי על האונייה. אני אפילו שומע את קולות הים ומריח את ריח הגריז..." היתר מהנהנים בראשיהם.

ניכר שעל-אף שהשהות על האונייה הייתה פרק קצר בחייהם, שבועיים בסך-הכול, היא צרבה בנוכחים את זיכרונה. העלייה, הציפייה, השהות על הים, המאבק עם הצי הבריטי והגירוש לקפריסין, הם פרק-חיים שלא ישכחו לעולם.

מוקה זוכר היטב את המטבח הכשר שניהלו קבוצת המעפילים החרדיים על האונייה, ואת ראש הקיבוץ של פא"י שבא לבקש ממנו את המפתחות למטבח. "הוא אמר לי אז: ´אמרו לי לפנות אליך כי בלי מטבח כשר, שליש מנוסעי האונייה ירעבו´. הפניתי אותו לחיים הג´ינג´י, המפקד הפנימי, עם הוראה חיובית להקמתו של המטבח".

ר´ אהרן פרומר מוסיף: "ר´ שמעון בניש, ראש קבוצת הצעירים מהקיבוץ בלנדסברג, היה זה שהעמיד אותנו על הצורך במטבח כשר, ורק מאוחר יותר הבנו כמה הוא צדק באבחנתו. עליתי לאונייה והצגתי את עצמי בפני הסדרנים כטבח הדתי של האונייה. הם הפנו אותי למטבח הקטן שבסיפון התחתון, ואמרו ´זהו המטבח השני של האונייה, כאן אתם יכולים לעשות מטבח כשר´. מסתבר שאף-אחד מצוות ההכנה של האונייה לא חשב על אפשרות שחלק מן הנוסעים באונייה יוכלו לאכול רק אוכל שמגיע ממטבח כשר, ולא הכינו אפשרות שתתאים גם להם. אחרי שהות קצרה הופיע ר´ שמעון עם חיים הג´ינג´י, והמפתחות בידו.

"היינו חייבים להכשיר את המטבח", מספר ר´ אהרן. "ר´ שמעון שלח אליי שלשה מחניכיו: שלמה קרונה, ישראל גרוסגליק וישראל גלברד. אחרי עבודה מאומצת הפך המטבח לכשר.

"ואכן, המטבח היה המוקד לכל החיים הדתיים על האונייה, או כפי שנהוג להגדיר זאת, ´מרכז העצבים´. כאן התאספו לשמוע דבר-תורה, לטכס עצה, לקבל עידוד, להחליט על הצעדים הבאים שלנו, כיחידים וכחברה, בתוך מערך הספינה. וגם לעשות חסד. למשל, היו שביקשו לישון בלילה על השולחן במטבח, או על הקרש התחתון של השולחן, בלי שותפים מצד ימין ולא מצד שמאל. מי כיום – כאשר לכל אחד יש את המזרן המוח ביותר – מבין את זה..."

על ספינת המעפילים

ר´ אהרן מוסיף: "יום אחד ביקש ממני מישהו את השימוש במטבח כדי להתרחץ לכבוד יום-טוב, זאת מכיוון שמפאת חיסכון במים הקצובים שהיו על האונייה, לא הכינו מקלחות שישמשו את המעפילים. אישרתי לאותו אדם להשתמש בשלושה ספלים מים. איכשהו זה ודע לחיים הג´ינג´י, ולמחרת הוא בא לקראתי, נכנס למטבח הכשר כשבידו אקדח שלוף והוא צועק לעברי: ´הפרת את משמעת המים..!´ אמרתי לו: ´אל תשכח שיש לך עניין עם קצטניק (כנוי בגרמנית ליוצאי מחנות-הריכוז), אני כבר לא נבהל מכלי כזה, זה לא מה שיפחיד אותי´.

"לבסוף התיידדנו, והפכנו חברים. כאשר שמע שאני נוסע בגפי אל הארץ, ואין לי אף אחד שם, אמר: ´כשנרד מהאונייה, אתן לך את הכתובת שלי בארץ, תתקשר אליי ואעזור לך כמיטב יכולתי. בפועל, כאשר הגענו לחופי ישראל והבריטים השתלטו על האונייה, הצוות הישראלי שהנהיג את הספינה נעלם כאילו בלע אותו האדמה. החידה הזו מטרידה אותי עד עצם היום הזה".

היה מזון, לא היה תיאבון

בינתיים, ליל הסדר של שנת תש"ז, מעל אוניית המעפילים העמוסה באלפי יהודים, הולך ומתקרב – ליל סדר יחיד מסוגו, בבטנה של ´תיאודור הרצל´ שכמותו לא חווה אף-אחד מן המעפילים. "הכשרנו יחד את המטבח הקטן", נזכר ר´ אהרן פרומר. "כולנו עמדנו שם יחד ושפשפנו הכול, ככל שרק ניתן היה. לפני החג, היו כמה אנשים שרצו לשרוף את החמץ שלהם, והלכו לעשות זאת על סיפון האונייה", הוא אומר בחיוך, "אבל המפקד דאג להשליט סדר".

"אני זוכר היטב את ליל הסדר ואת ההכנות שקדמו לו", נזכר מוקה. "כאשר בא ראש הקיבוץ להזמין אותי, לא היה מקום באונייה לערוך סדר ציבורי, וקבוצתו של אביך, שמעון בניש התאספה בחלל שתחת גרם המדרגות. אני זוכר אותו פותח: ´עבדים היינו לפרעה במצרים´, ומפרש: אנחנו בנינו את מצרים, את וארשה ואת ברלין, פיתחנו את כל הארצות שבהן ישבנו, אולם נותרנו עבדים. בארץ-ישראל גם כן נעבוד קשה, אולם לא נהיה עבדים, לא עוד.

"כאן, ברגע ששמעתי אותו אומר את הדברים, נטתה לפתע האונייה על צידה, ואני הוזעקתי אל גשר הפיקוד כדי למצוא פיתרון לבעיה. אולם פירוש זה מההגדה ששמעתי מאביך, מלווה אותי כל חיי, והשתמשתי בו רבות. תמיד, לפני מבצעים קשים ומסוכנים הייתי אומר לפקודי בשמו של המעפיל האלמוני: נעבוד קשה, אבל לא נהיה עבדים. נהיה אדונים לעצמנו".

אני מספר למוקה ולשלושת המעפילים לשעבר את הקטע שמצאתי בזיכרונותיו של אבי, הרב שמעון בניש ז"ל, ובו הוא מתאר את ליל-הסדר על האונייה: "אחרי הסדר שעשינו בדוחק ובצפיפות, מישהו מבינינו הציע: בואו נעלה לחגוג על סיפון האונייה... התלבטנו מאוד, שכן החילוניים הכריזו שתתקיים מסיבת חג על הסיפון בליווי אקורדיון, אולם אנו החלטנו לעלות ולחגוג בפינה משלנו. ברגע שעלינו אמרו החילונים: הבה נחגוג כולנו יחד, ובעבור זה אנו מוכנים אפילו לבטל את נגינת האקורדיון, ואכן, כך היה. אנחנו ארגנו שם שמחת-חג חסידית אמיתית בשירה ובריקודים, והשמחה הרקיעה שחקים ממש. ואנחנו, וגם הם, שמחנו שמחה כפולה ומכופלת, עם-ישראל, בדרך לארץ-ישראל, מאוחד ושמח בשמחת חג החירות, שמסמל את ניצחון הרוח על-פני החומר".

מוקה לימון אכן זוכר היטב את האירוע הזה. "זו היתה, אכן, שמחה מיוחדת", הוא אומר כשהוא נזכר באותה שמחת-חג שהייתה על סיפון האונייה. למרות זאת, מסתבר כי קיומם על האונייה של קבוצות שונות, ביניהם גם קבוצות של בונדיסטים ואנשי ´השומר הצעיר´, גרם למעט מתח מול הקבוצה החרדית שהייתה על האונייה. על-פני כל הנסיעה המתח לא ניכר כל-כך, אך ר´ חיים ריזל מספר כי בעת ששמעה אותה קבוצה על העובדה שעל האונייה עומד להתקיים סדר-פסח יהודי, כמה מהם נטלו פירורי לחם ובאו וזרקו על השולחן, אך גם ר´ אהרן פרומר וגם ר´ שמואל קאופמן מדגישים בפנינו את העובדה שכל קבוצה הייתה במקומה, וכמעט שלא היה ניתן לזוז על הספינה ממקום למקום, כך שלא התעוררו בעיות מיוחדות בין הקבוצות השונות.

ר´ אהרן פרומר: "הסוכנות ציידה את האונייה במצרכים מכל חלקי תבל: מצות מנישביץ שהגיעו במיוחד מארצות-הברית, שימורי אננס מדרום-אמריקה,

נקניקיות כשרות מבלגיה, שמן צמחי מארץ-ישראל, תפוחי-אדמה, ובצל וביצים מצרפת. אלא שרק לאחר שהתחילה ההפלגה, הבנו שאין מה לעשות עם כל-כך הרבה אוכל. רוב האנשים חלו במחלת-ים ולא היה להם תיאבון, וערימות האוכל, כמו גם האוכל המבושל שהכינו בשני המטבחים השונים, נשאר מיותם.

"כאשר לקראת סוף הנסיעה היה כבר תאבון, לא היוו מים, וכולנו נכנסנו למשטר כבד בצריכת כמות המים שאיכשהו כן נותרה. מסיבה זו בישלנו בעיקר תפוחי-אדמה בקליפתם, מהסיבה הפשוטה, כך הם סופגים פחות מים, וגם ניתן לקחת אותם בידיים. לא הצלחנו להכשיר צלחות עבור כל הנוסעים, אולם לפליטי-שואה רבים היה בתוך הציוד האישי צלחת וכף, זה הלך איתם מן הימים בהם היו באושוויץ, ואת כלים אלו הם גם הכשירו לקראת הפסח.

"אולם דבר אחד שכחו להכין", נזכר ר´ אהרן. "יין לליל הסדר. כשהגיע ליל-הסדר גילינו שאין לנו יין לארבע-כוסות. לא ידענו מה לעשות, כי עם המצות שהיו לנו והאוכל הרב, עדיין עיקר חסר מן הסדר. כאן גילה תושייה אחד מן החברים שלנו, ר´ משה-ישעיה ברקוביץ´, שמצא אצל אחד המלחים הספרדיים קופסה של צימוקים. וכך, בערב הפסח הוא עמד במטבח הכשר והצפוף, השרה את הצימוקים במעט מים שאישרו האחראים, והכין יין לליל הסדר".

ר´ שמואל קאופמן: "את עיקר העבודה במטבח ביצע ברקוביץ´. אני זוכר אותו עומד במטבח מהבוקר עד הערב ונותן לכל אחד את מבוקשו. מדי-פעם היו מצטרפים כל מיני ´טרמפיסטים´ שבאו לעבוד, אבל הוא היה איש עבודה מסור ואמיתי, אף פעם לא ישב בטל. גם אחר כך, בקפריסין, היה ברקוביץ´ אוסף ילדים ולומד איתם, הכוול מתוך התנדבות".

הרב קאופמן שולף מכיס חליפתו גלויה מצהיבה. "יש לי תמונה ממנו", הוא אומר, ומראה לנוכחים את התמונה בה נראה ברקוביץ´ יושב ולומד עם שני ילדים. "מישהו צילם את התמונה הזו בקפריסין, לשם הובלנו לאחר שנתפסנו, ועשה ממנה בהמשך כרטיס ´שנה טובה´. אני שומר זאת למזכרת מהאיש הטוב הזה"...

הקפטן מסביר

מוקה לימון גאה בהזדמנות ראשונה זו להיפגש עם המעפילים ´שלו´, לאחר למעלה משישים שנה בהם לא פגש אף-אחד מהם, והוא מוכן גם לשמוע תלונות על התנהלות האונייה באותם ימים – ואף לנסות ולהסביר חלק מן הגורמים לבעיות שהיו על הספינה.

מוקה: "אם שמתם לב, לאורך כל המסע, נטתה האונייה על צידה בזווית של 15-20 מעלות, ולא ידענו מדוע. רק לקראת סוף הנסיעה, ביום שביעי-של-פסח, התבררה הסיבה.

"בכל אניית משא ישנה תחתית כפולה המחולקת למיכלים. כאשר האונייה ריקה, בטרם תצא לדרך ממלאים את המיכלים במי-ים, כדי שתהיה שקועה במים, מפני שאם לא כן, היא תצוף והפרופלורים יהיו מעל פני-הים. במקרה שלנו, בגלל כמות הנוסעים הרבה, נזקקנו להכין מי שתייה רבים, ולכן מילאנו את המיכלים במי שתייה מתוקים. הבעיה היחידה הייתה שלא דאגנו שיהיה מעבר בין המכלים, באופן שהמים יעברו ממיכל אחד לשני. כך אירע שכאשר החלו להשתמש במים של מיכל אחד, החלה האונייה לנטות על צידה השני שהיה כבד יותר.

"בתחילה חשבנו שהדבר נובע ממשקל האנשים. התחלנו לשנות את המיקום של הנוסעים באזורי האונייה השונים. הייתה אנדרלמוסיה ובלגאן כי אנשים עברו ממקום למקום על הסיפון, כדי לנסות לייצב את האונייה. לבסוף – כאמור, היה זה בשביעי-של-פסח – הבנו שהסיבה לנטייתה של האונייה, היא המים שהיו במיכלי בטן האונייה. העברנו את מי השתייה מלפנים לטנק שמאחור, ומלפנים מלאנו מי ים, והאונייה התיישרה".

"כתוצאה מהתקלה שטה האוניה כל הדרך באיטיות, במהירות של כ-10 ק"מ לשעה", ממשיך מוקה ונזכר. "כך, במקום להגיע ליעדנו אחרי שבוע, נסענו במשך שבועיים. מי השתייה המתוקים הפכו אט-אט לתפלים ומלוחים, תוצאה משהייתם במיכלים שהכילו עד אז מי-ים.

"גם מערכת האוורור של האונייה לא פעלה, והמחנק בבטן האונייה היה גדול. רבים מהנוסעים חלו במחלת הים, והיה הכרח להוציא את הנוסעים אל הסיפון, למרות הסכנה שכתוצאה מכך נחשוף את זהותה של האונייה כספינת מעפילים".

"ואכן, בלילה האחרון של חול-המועד חלפה ליד האונייה אניית מלחמה בריטית ושאלה לזהותנו ולאן פנינו מועדות", ממשיך מוקה לשחזר, ואורחיו מאזינים בשתיקה לסיפורו - שהוא גם סיפורם, אך שעד היום הם לא ידעו עדיין את כל הפרטים בו. "ענינו שאנו ספינת סחר העושה דרכה מאיטליה לפורט-סעיד שבמצרים. למחרת, ליל שביעי-של-פסח, שוב הופיעה בסמוך אלינו אוניית מלחמה בריטית, הקיפה אותנו מספר פעמים, אולם נעלמה בלי לשאול שאלות.

"היינו משוכנעים שהבריטים כבר גילו אותנו, על כן הפסקנו עם העמדת הפנים, והנפנו על גשר הפיקוד את השלט, בעברית ובאנגלית: ´אניית ההגנה תיאודור הרצל´".

הנוכחים נזכרים בצמרמורת בשעות הבאות, שבהן התכוננו המעפילים לקרב אפשרי עם הבריטים, שבוודאי ינסו ליירט את הספינה. האונייה חולקה לגזרות, כאשר על כל גזרה הוצבה תנועת נוער אחרת. הקבוצה הדתית בראשותו של אבי, ר´ שמעון בניש ז"ל קיבלה את ההגנה על חרטום האונייה. אחרי הצבת האנשים לעמדות נערך תמרון ונערכו חזרות יומיות, כך במשך שלושה ימים.

"בסיור שעשיתי בין הגזרות, זכור לי החרטום, ובו הקבוצה הדתית", מעיר מוקה. "היה לה נשק שונה: במקום מקלות גומי הם החזיקו בידם מערוכים... הייתה להם שם גם ´תחמושת´ רבה יותר מאשר לאחרים, קופסאות השימורים שמחוסר תיאבון אף-אחד לא נגע בהם, עמד לרשותם ככלי-נשק אפקטיבי במיוחד".

"הסיבה ברורה", משיב לו הרב פרומר. " זה לא רק בגלל חוסר התיאבון, אלא מסיבה פשוטה. אנחנו לא אוכלים שימורים בפסח, וכך נותרה בידינו רוב הסחורה, ויכולנו לספק ממנה גם לאחרים. אולם את פשר המערוכים איני זוכר".

הסבר אפשרי למערוכים שהיו על האונייה, מצא כותב השורות כמעט באקראי. לפני כשנה ביקרתי את גב´ לנגזם, בבני-ברק. היא ובעלה אברהם ז"ל שהו אחר השואה במחנה שארית הפליטה בלנדסברג, ושם נישאו. שמעתי ורשמתי מפיה זיכרונות על המחנה ועל החיים בו. ואחר כך שאלתי: אולי נותרו לכם תמונות, מסמכים או מזכרת כלשהי מלנדסברג?

גב´ לנגזם הרהרה קצרות ואמרה לי שאכן כן. היא ניגשה אל הוויטרינה שבסלון הוציאה מערוך, וכך סיפרה: "בשנה הראשונה אחר השחרור אפינו במחנה העקורים מצות, בפיקוחו של הרב ליכטנשטיין מקראסנה. בתום האפייה, כאשר ראה הרב את המערוכים מוטלים על השולחנות כאבן שאין לה הופכין, אמר: קחו עימכם מערוכים אלו לסגולה. שמרו עליהם בבתיכם כחפץ של מצווה, כי בהם אפיתם מצות בשנה הראשונה לגאולתכם..."

תאניה ואונייה

´תיאודור הרצל´ היתה אמורה להגיע לחוף הרצליה ביום ראשון, לקראת השעה 10 בלילה, ולנסות להוריד אנשים אל החוף בכוחות עצמה. במשך כל יום ראשון התקדמה לעבר יעדה מבלי שתופרע. המתח על הסיפון היה רב.

בשעה 8:30 בערב, כאשר היא על גבול המים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל, הוטלה על האונייה אלומת-אור מתוך משחתת בריטית. זהותה של האונייה התבררה מיד.

בדיעבד התברר כי האונייה התגלתה על מסכי המכ"ם של המשחתת באקראי. קציני הצי תהו כיצד אניית מעפילים עם כמות כה גדולה של אנשים עליה, הצליחה לחמוק מן המעקב, לחצות את קו הפטרולים של המשחתות ולהגיע סמוך לחופי תל-אביב בלי שיורטה בדרך.

בשל העובדה שהאונייה הייתה מאוכלסת בכמות כה גדולה של מעפילים, החליט מפקד הצי לא להשתהות בתרגילי ריכוך ולתקוף את האונייה מיד. המשחתת סגרה על האונייה וקראה ברמקול אל הקברניט להיכנע ולהתיר את עליית החיילים אל האונייה.

המעפילים שעל הסיפון הגיבו בשירה אדירה שהעבירה את המסר יותר מכל: אנחנו לא מתכוונים להיכנע. עשינו את כל הדרך הזאת, בין מחנות המוות עד העלייה על האונייה, כדי להגיע לארץ-ישראל. אחרי קריאות וניסיונות נוספים מצד הבריטים להביא לכניעה מוסכמת של האנשים על האונייה, החלה ההתקפה. בשעה 10:30 הסתערה המשחתת על האונייה, נגחה בה בדופן שמאל והחלה להמטיר עליה פצצות גז מדמיע. המעפילים הגיבו במטר בקבוקים וקופסאות שימורים, אך בחיפוי סילוני מי ים ופצצות גז מדמיע הצליחו לעלות על הסיפון האחורי שבעה חיילים בריטים.

מוקה לימון עם בן-גוריון

ברגע זה נאלצה המשחתת להינתק מהאונייה בגלל תמרוני האונייה. כך מצאו את עצמם שבעה חיילים בודדים מוקפים באלפי מעפילים זועמים.

תחילה התגוננו החיילים, אולם אחר כך החלו לחשוש שמא יוכרעו על-ידי ההמון, וגורלם יהיה כגורל חבריהם באוניות מעפילים אחרות, שהושלכו אל הים. על כן פתחו באש מנשקם לתוך ההמון. התוצאות היו: שני הרוגים ועוד 24 פצועים, שאחד מהם נפטר כעבור ימים אחדים בבית-חולים.

כשעתיים נמשך הקרב. רק אחרי חצות הלילה השתרר שקט. הפצועים הועברו למשחתת בריטית, והאונייה נגררה באיטיות כל הלילה לנמל חיפה. רק לקראת שחר יום שני, כ"ד בניסן, הגיעה הספינה לחיפה.

"כאשר הגענו לנמל חיפה", מספר ר´ שמואל, "ציפינו לראות המוני יהודים מפגינים הבאים להזדהות עמנו. אך זה לא קרה, הם לא באו. האנגלים הכריזו בחיפה על עוצר, הם חששו להתלהטות הרוחות, ובפרט עקב הקרבנות שנפלו והפצועים הרבים.

"התקיים טקס קצר, אמרו ´קדיש´, כל נוסעי האונייה עמדו דום כאשר הורידו את הקרבנות. בזה הסתכם כל הכבוד שיכלו הנוסעים להעניק לחללי. לפני הטקס שמעתי קול קורא: איפה שמעון מ´פועלי אגודה´? חיפש אותו מפקד ´גורדוניה´, שאיני זוכר את שמו. היתה זו תנועת נוער שהיתה שייכת לתנועת העבודה, ועוד לפני שהאונייה הפליגה, בעת תליית הדגל עליה, אירעה ביניהם תקרית, שנזכרת גם בספרו של יהושע אייבשיץ. כאשר עמדו להניף את הדגל הכחול-לבן על הספינה, ביקש נציג ´גורדוניה´ להניף לצידו גם את הדגל האדום. ר´ שמעון התנגד לכך, באומרו, שהדגל האדום אינו דגל יהודי ואינו מסמל את זהותנו הלאומית. על כך לגלג נציג ´גורדוניה´: ´אז אולי נתלה כדגל את הטלית שלך, היא כן מייצגת אותנו?´

"עכשיו, נציג ´גורדוניה´ חיפש אחריו. כאשר מצא אותו, פנה אליו ישירות ואמר: ´תראה, אחד החללים הוא בן-דודי, אני יודע שרצונו היה שתיערך לו הלוויה דתית, והדגל הזה שבו עטפוהו חבריו אינו הולם רצון זה. לכן, אולי יש לך טלית שנוכל לעטוף אותו...?´ ר´ שמעון לא היסס; הוא שלף מתוך תרמיל הגב שלו את הטלית האישית שלו ונתן אותה לנציג ´גורדוניה´". אכן, התבוננות מעמיקה בתמונות שנותרו מאותו טקס, מגלה כי אחד ההרוגים עטוף בטלית.

אני מקריא בפני המשתתפים עוד קטע אותו כתב אבי ז"ל בזיכרונותיו, ובו הוא מספר על ההגעה לנמל חיפה: "את הספינה גררו כל הלילה. דכדוך שרר בקרב המעפילים, המפלה צרבה, ארץ-ישראל היתה בהישג-יד, ועתה גוררים אותנו, להיכן? ולפתע, לפנות בוקר, ראינו מרחוק את הר הכרמל. היה עוד חשוך, אולם היה כבר אחרי עלות-השחר. כל הנוסעים עלו על סיפון האונייה. וההתרגשות הייתה גדולה. אלפי אנשים עמדו בצפיפות ובכו. הבכי התערב בשירה, והשירה בבכי, לסירוגין. הנה ארץ-ישראל, משאת הדורות, מתקרבת אט-אט. הנה רואים כבר את חיפה. את הבתים, את ארץ-ישראל בבניינה. והנה נכנסים אל תחום הנמל".

ר´ שמואל קאופמן ששמע את הדברים,מבקש את רשות הדיבור, כדי לספר את מה שהוא זוכר. "כל המעפילים עמדו ושרו, התחבקו ובכו, ואני – לבי לא היה עמי. לא לקבלת פנים כזו ציפיתי מארץ-ישראל. לפתע ראיתי על הסיפון העליון עומד ילד כבן עשר - עד היום אינני יודע מיהו - זרועותיו נשואות אל-על, והוא שר בדבקות: "ותחזינה עינינו בשובך לציון"... קולו צלול, עיניו עצומות...

"שירתו המלאכית העבירה רטט בגבי, כמעין זרם חשמל. הזדהיתי עם שירתו, ופתאום חשתי שלא בגפי אני חוזר לארץ-ישראל, אלא אני מייצג את הוריי, את זקניי, את כל הדורות מאז שגלינו מכאן. הם לא זכו, והנה אני נצר יחיד, אוד מוצל מאש, נושא אני את התגלמות התפילות והתקוות. ראשי היה כגלגל. לא יכולתי לשאת את כובד המשא, והתעלפתי.

"כשהתעוררתי, הייתי על-גבי משחתת בריטית שעשתה את דרכה לקפריסין... בתום שעתיים היינו כבר בגלות חדשה, גלות קפריסין".

לאן נעלמתם?

הנוכחים מעלים גם זיכרונות קצרים מהימים בהם שהו במחנה המעצר בקפריסין, כשעתידם לוט בערפל. הם נזכרים שבתחילה שוחררו הילדים והזקנים. "היה איתנו בחור בשם לנדא", נזכר הרב פרומר ומחייך. "הוא היה בחור גבוה, מטר תשעים ומשהו. הוא ניסה לצאת מהמחנה בתור ´ילד´, התכופף וקיווה שאיש לא ישים לב אליו. אבל הניסיון לא הצליח, והבריטים הבחינו בתרמית. כעבור חודש הוא נקט תעלול נגדי: הפעם הוא התחזה לזקן. הוא סידר לו ´גיבנת´ כלשהי על גבו, ואז הוא דווקא הצליח.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

הפגישה רווּית הזיכרונות עם מוקה לימון מתקרבת לסיומה, אולם את ר´ אהרן פרומר מטרידה כבר למעלה משישים שנה השאלה אותה הוא מבקש לברר אצל מוקה. "לאן נעלמתם פתאום? לאן נעלם צוות המלחים הישראלי לאחר שעלו הבריטים על האונייה? לקפריסין לא הגעתם, גם לא נעצרתם על-ידי הבריטים. בקרב המעפילים היתה שמועה כי אנשי ההגנה מבני הארץ שפיקדו על האונייה חמקו בחסות הלילה, כנראה בסירת מנוע שהמתינה להם. עובדה, בקפריסין לא פגשנו אף אחד מהם. לעומת זאת היו בין המגורשים לקפריסין מספר מלחים מתנדבים, חלקם יהודים מארצות הברית, שנלקחו כמעפילים".

מוקה לא מופתע מהשאלה. "ימאות לא היתה אף פעם מקצוע יהודי", הוא מסביר. "ידענו שיעבירו את המעפילים לקפריסין, והסוכנות היתה זקוקה לנו לשם הפעלת ספינות נוספות. לכן הכנו מבעוד מועד בתחתית הספינה מיכל מים אחד, מאלו בהם מילאנו את המים המתוקים בטרם הפליגה האונייה, ריק ממים, שישמש לנו כ´סליק´. הכנסנו בו מזון – מצות ושימורים, ועם תום הקרב ירדנו והסתתרנו בו. זו היתה הוראה.

"אולם אני אספר לך את הסוף", מוסיף מוקה. "הוריתי מראש למכונאי, שמיכל מסוים אחד ישאיר ללא מים, אך הוא טעה ומילא גם אותו. אמנם הוא הספיק להתרוקן, אולם כשבאנו להתחבא בו, היינו חייבים לשבת על המדף העליון שהיה במיכל, כאשר המצות והשימורים צפים על פני המים. בלית-ברירה אכלנו מצות רטובות, ´גיברוקס - שרויה´, וגם קצת שימורי אננס שהיו בכמויות גדולות מאוד על האונייה, עד שלא הייתי יכול יותר לחשוב על לאכול מהם.

"אחרי שפונו המעפילים מהאונייה עלו עליה פועלי נמל, ובהתאם למוסכם, יצאנו מהמחבוא והתערבנו ביניהם, כשאנו יוצאים מנמל חיפה כפועלי נמל. באותו יום חזרתי הביתה לתל-אביב. כאשר הגעתי הביתה, אימא שלי שלא ראתה אותי זמן רב, הכינה לי הפתעה, כדי שאשמח בבואי הביתה. אננס. באותם ימים בארץ-ישראל הוא היה מצרך יוקרה..."

(הכתבה מתפרסמת בכיכר-השבת באדיבות 'שעה טובה')