אאא

ביום חמישי האחרון בשעה 17:00 בערב החלטתי שאני יוצא מהבית שלי בגבעת זאב לעיר אשדוד כדי לנחם את חבר שלי אבשלום כהן על פטירת אביו הגאון הרב שמעון כהן, מפעם לפעם שמעתי את הדיווחים בכלי התקשורת שבשעות הלילה יחל לרדת שלג בירושלים אבל אף אחד מהדיווחים לא אמר מפורשות ולא הכין אותי לקטסטרופה שאותה אני הולך לעבור בחמישים שעות הבאות.

הרמתי טלפון לידידי יוסי בן עטר מהרדיו ושאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף אליי לאשדוד לנחם ניחום אבלים, יוסי הגיע אליי לגבעת זאב ושם הוא השאיר את ריכבו ויחד יצאנו אל העיר אשדוד, סיימנו לנחם בסביבות השעה שמונה בערב ושמנו את דרכינו חזרה לגבעת זאב דרך כביש 443, הדרך היתה חלקה ללא עיכוב מיותר עד כשלושה קילומטרים מהמחסום ליד היציאה מהכביש, שם נעמדנו יחד עם עוד מאות רבות של כלי רכב.

בהתחלה לא נלחצנו כי לא כל כך הבנו איזה לילה מצפה לנו, האזנו לרדיו שם היו בינתיים תוכניות רגילות לגמרי (גם רדיו קול חי, גם רדיו קול ברמה וגם רדיו גלי ישראל) השלג ירד ובעולמה רבה ולא היתה שום תזוזה של מכונית קדימה, לאחר כשעה שבה לא התקדמנו אפילו מטר אחד התחלתי להילחץ והרמתי טלפון למוקד 100 של משטרת ישראל ששם אמרו לי "כמה דקות והכביש ישתחרר", אחרי כחצי שעה שבה התקדמנו כמה מטרים ספורים התקשרתי שוב למוקד 100 ששם אמרו לי תתאזרו בסבלנות תוך כמה דקות הכביש ייפתח.

עברה עוד שעה והתקשרתי עוד פעמיים למוקד המשטרה והתשובה היתה אותו הדבר תוך כמה דקות הכביש ייפתח, תוך כדי כל ההמתנה הארוכה הזו ראיתי שם אנשים שמתחפרים עם כלי הרכב שלהם בשלג, ילדים קטנים שבוכים להורים שלהם מקור אבל ההורים היו חסרי אונים, בכל אותם שעות לא ראיתי ולו ניידת משטרה אחת לרפואה (לא משהו שיכל לעזור אבל בהחלט דבר שיכל להרגיע ולתת לי להבין שמישהו מטפל בעניינים).

השעה היתה כבר 12:30 בלילה פנסי התאורה בכביש כבו והיינו בחושך מוחלט מטרים ספורים לפני המחסום, כשהגעתי למחסום חשבתי שזהו זה עוד כמה דקות אני בבית, אבל כאן התחיל הסיפור הגדול שאולי ממחיש במקצת את המחדל הגדול של הרשויות כאן, עברתי את מחסום 443 ובאתי לקחת ימינה לכיוון גבעת זאב אך השלג שנערם על הכביש לא נתן לי ולעוד עשרות כלי רכב שלידי להתקדם אפילו מטר אחד, ניסינו בכל דרך להתקדם אבל זה לא היה שייך.

הרמתי טלפונים כאזרח מן השורה למוקדים של משטרת ישראל שם עדיין אמרו לי שבתוך כמה דקות יבואו לחלץ אותנו, בעיריית ירושלים אמרו לי שתחום זה אינו תחת שיפוטם, במוקד של גבעת זאב ענו לי ואמרו שזה לא באחריותם ושזה באחריות המשטרה, התקשרתי שוב למוקד 100 שם ענתה לי מוקדנית שהסבירה לי שהיא בכלל בתל אביב ושאני צריך את מחוז שי, ביקשתי ממנה את הטלפון של מחוז שי היא לא רצתה לתת לי את המספר, רק כשהבהרתי לה שאני מתקשר כבר עשר פעם ואני מפחד שהולך לקרות לנו אסון גדול היא הביאה לי את מספר הטלפון של מחוז שי.

 (צילום: רפי מן - ynet)
יוסי בן עטר לצד הרב התקוע של דוד חכם (צילום: באדיבות המצלם)
הגדלה

התקשרתי למחוז שי ושם שאלו אותי באדישות מה המיקום המדוייק שלי הסברתי להם איפה אני נמצא ושם הם אמרו לי שאני בכלל שייך לתחום שיפוטה של משטרת ירושלים, ביקשתי את הטלפון ושם אמרו לי שיש להם שימו לב: "שלושה גיפים, אחד תקוע והשני בפעולה ושהם ינסו שהשלישי יגיע אליי" שאלתי את השוטר אתה בטוח שהגעתי למשטרת ישראל הוא אמר לי שכן וטרק לי את הטלפון.

בנתיים הדלק הלך ואזל לו ברכב ופחדתי שתיכף גם מזגן לחימום לא יהיה, התקשרתי בפעם המי יודע כמה למשטרת ישראל והסברתי להם שאני תקוע באמצע הנתיב הנגדי ושיסבירו לי אם אנחנו במצב חירום והם לא יכולים לחלץ אותי אז לפחות אני ישאיר את הרכב שם ואציג ברגל עד הכניסה לגבעת זאב במשטרת ישראל בשעה 1:00 בלילה התעקשו איתי לא לעזוב את הרכב עד שיגיע חילוץ, התקשרתי עוד כמה פעמים עד השעה 2:00 בלילה וביקשתי אישור להשאיר את הרכב שם וללכת ברגל ובמשטרה עדיין סירבו שאשאיר את הרכב במצע הכביש נטוש.

כן, השר לביטחון פנים תקשיב לי טוב: שוטרי משטרת ישראל בשעה 2:00 בלילה של בין חמישי לשישי עדיין לא קלטו את גודל הארוע, אז תפסיק להתרברב ששוטריך פעלו כראוי כי זה שקר, השיחות הרבות שלי למשטרת ישראל בוודאי שמתועדות, לבסוף לקראת השעה שתיים וחצי בלילה כשראיתי שאו שאנו שומר על החוק ונישמע למשטרה או שאני עלול לאבד את חיי תחת השלג הכבד שירד וכיסה את הרכב או שאני פשוט מצפצף על החוק ושומר על חיי, הישארתי את הרכב שלי נטוש לבשתי את המעיל הים וצעדתי יחד עם יוסי בן עטר לבדוקה של השומר בכניסה לגבעת זאב, שם הרמתי טלפון אל המוקד וביקשתי שיקחו אותי הביתה בג'יפ של המוקד.

במוקד חירום של גבעת זאב הבינו את מצבי אחרי שש שעות של תלאות אבל הסבירו לי באדיבות שאין להם בכלל רכבים של ארבע על ארבע אבל הם ינסו לבדוק, באותו רגע נפל לי סופית האסימון שהרשויות שלנו בקריסה ואין עם מי לדבר זה היה הרגע הראשון שבו עירבתי את קשריי עם אנשים טובים וחברים קרובים.

 (צילום: רפי מן - ynet)
דוד חכם בעמדת השמירה בכניסה ל'גבעת זאב' (צילום: באדיבות המצלם)
הגדלה

אבי רוזן (מנכ"ל רדיו קול חי וחבר קרוב שלי) הבין את המצוקה בה אני נמצא ואמר לי תנוח בבודקה של השומר אני מטפל בך עכשיו ובאמת כך היה תוך מספר דקות התקשר אליי חיים ויינגרטן מאירגון זקא ושאל אותי איפה אני נמצא הסברתי לו ואכן לאחר כעשר דקות הוא הגיע עם טרקטורון קטן ומיוחד ואסף אותי ואת יוסי ועוד אדם שביקש שכשמחלצים אותי שלא נישכח אותו וכך באמת קרה.

השעה 4:00 בבוקר ירדתי שני רחובות מהבית שלי מהטרקטור של חיים ויינגרטן (עד לבית שלי ממש לא היה שייך להגיע) והלכנו ברגל תוך כדי שלג שיורד עלינו בעוצמה רבה צעד אחר צעד ובזהירות כדי שלא נחליק, פתחתי את דלת הבית שלי בתקווה שהכל מאחוריי אבל אז נפח החשמל והילדים התעוררו ובכו (יש לי שלושה ילדים קטנים בבית שיהיו בריאים), הבית היה בחושך מוחלט מיד הדלקתי נרות והתקשרתי לחברת החשמל אמרו שידוע להם ושזה בטיפול... הלכתי לישון בשעה 5:00 בבוקר וקמתי בשעה 8:00 לקול צהלותיהם של ילדיי למראה החצר הלבנה המלאה בשלג.

הילדים שיחקו במשך שעה שלימה עד שכבר נמאס להם, ואז התחלנו את ההכנות לשבת בלי חשמל בלי חלות ובלי מים חמים בבית, נכנסנו אל השבת בחושך מוחלט ובקור עצום וכך גם התעוררנו למחרת בבוקר, הבטחתי לילדיי שסבלו מהקור שהיה בבית שאם עד צאת שבת החשמל לא יחזור אנחנו נצא מהבית שלנו לא משנה לאן.

השבת יצאה הרמתי טלפונים לחבריי ינקי דרעי ודודו עמאר והסברתי להם את המצב והם אכן בזריזות נרתמו לעזור, בא חבר טוב שלי טל וועקנין שגר בגבעת זאב ואמר לי בוא אליי הביתה בנתיים עד שיוציאו אותך מגבעת זאב, אחרי כשעה וחצי הגיע ידידי איש התקשורת אבי מימרן בדרך לא דרך ובמסירות נפש נכנס לגבעת זאב ולקח אותנו לרמות בירושלים שם כבר חיכה לנו אמבולנס של זקא עם בערלה יעקובוביץ שלקח אותנו לעיר בני ברק לבית הוריי.

יש לי כל כך הרבה כעס על הרשויות שלא עזרו לאנשים בכלל ועוד יש להם את החוצפה לבוא ולומר שהמצב בשליטה ושהם מטפלים בהכל ושאנחנו האזרחים סתם מתלוננים במקום שיעלו מול מצלמות הטלוויזיה ויודו שהיה כאן אסון טבע ושהם לא הצליחו להתמודד עם המצב, מה שאני ומשפחתי עברנו זה למרות היותי אדם מקושר אני לא רוצה לחשוב בכלל מה עברו עשרות ומאות אלפי אנשים שאין להם "קשרים".