אאא

השאלה הראשונה למראה ערימת עיתוני החג המתנשאים לגובה של עיתונאי ממוצע, היא מה נשתנה? כלומר, גם בערבי חג אשתקד, מערכות העיתונים החרדיים אחראים במידה ישירה לכריתתם של כמה מהיערות המפוארים על פני כדור הארץ.

השאלה השני היא, מה????? את כל זה צריך לקרוא בחג אחד???

התשובה היא כן, בעיקר למי שאמור לכתוב את השורות הבאות. האמינו לנו, היינו מוכנים להוסיף עוד עשר כזיתות ועשרים כוסות, אילו רק היינו יכולים לדלג על אינספור הכתבות. אתם יודעים מה, גם ארבעים שנה במדבר, לא יספיקו לנו. אבל דיינו שיש לנו את הזמן לצלול לעומקם של הגיגי העיתונות החרדית ולנסות להבין בעיקר מי נגד מי.

לפני הכל, הקדמה: אין ספק שבמערכות העיתונים החרדיים עמלו קצת יותר מח"י רגעים כדי להוכיח לכולם, מי יספק את עיתון החג העשיר והמרשים ביותר. במערכה הזו, אין מנצחים. בעיקר, מפסידים. ראשית, העיתונאים, שלא ראו שינה בעיניהם וישבו כל אותו הלילה והלילה שלאחריו וגם הלילה שלאחר מכן ורשמו, כתבו, הקלידו, הגיהו, ערכו, עד שהגיעו עורכיהם ואמרו להם חברינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית ועוד לא שלחתם את הכתבה שהתחייבתם לשלוח כבר לפני יומיים.

גם הקוראים, נמנים עם המפסידים. אין אף קורא שיצליח לעבור בשלום את ערימת מוספי החג. אלמלא היינו אמונים ב'כיכר השבת' על הושבת ה'הרכב המנתח' שידלה לנו פנינים מן הגורן ומן היקב, היינו מושיבים מן הסתם כמה גויים שבזמן שהם מתענגים על החמץ שרכשו מאיתנו, שישתדלו על הדרך גם לערוך לנו מיפוי מדויק איזה מהעיתונים שווה את ההשקעה הכספית.

עיתוני החג

מסתבר שלעיתון המודיע יש דסק חוץ. מוסף החג המרכזי (סליחה, תוספת לחג, לא מוסף) של היומון האגודאי הוותיק, מכיל מספר כתבות שבימים כתיקונם הייתם קוראים אותם באגף חדשות החוץ. הסופר הצבאי, ישראל קצובר (א. פאר, אם אתם מתעקשים על שם העט), החליט להמיר ארבעים שנה במדבר סיני בארבעים שעות בדרום סיני, כדי לפגוש במדינת ההפקר שמתנהלת אי שם מאחורי הגבול. קצובר, כיאה לוותיק הסופרים הצבאיים בעיתונות הישראלית, ירד לשטח כדי לחזור עם יותר מארבע קושיות לליל הסדר שהכותרת המרכזית היא: לאן כל זה מוביל. כלומר, איך זה שבכל אהל בדואי בדרום סיני ניתן למצוא נשק? מה עושים שם המוני המסתננים מאפריקה, הוא אפילו מצא שם בדואים שיעים, שבשפת ימינו מדובר בהכלאה בין נציג השומר הצעיר לפעיל האיחוד הלאומי.

כתבה צבאית בעיתון חרדי, לעולם תעסוק בדילמה שבין הדיווח האינפורמטיבי לבין החובה שלא יעבור המסר, אפילו לא העקיף, שהשירות הצבאי הוא משהו שבא בחשבון. קצובר, שנושא על גבו כמה עשרות שנות 'המודיע' עושה זאת בהצלחה לא מבוטלת.

דסק החוץ כולל גם ביקור של מנחם בן ישי (גשייד, בשבילכם), ביפן. שמות עט (פסבדונים בלע"ז) הם נחלתו של כל עיתון. איש איש וסיבותיו. אך מה התועלת בכתבה שחתומה תחת שם העט מנחם בן ישי, כאשר בכתבה עצמה מתנוססת תמונתו של מנחם גשייד עצמו לא פחות משמונה פעמים! לעורך פתרונים.

את הכתבה מכתירים העורכים בכותרת: ביקור ב'ארץ השמש העולה', שזה אפעס, איך לומר, כותרת לא כ"כ חרדית, בהתחשב בעובדה שמקורו של הביטוי נעוץ בכך שהמסורת היפנית גורסת שהשמש היא מקור הידע והכוח בעולם ולפיכך במקדשות המקומיים היו מעלים קורבן עולה לשמש. בלשון הקודש קוראים לזה עובדי אלילים. על פחות מזה, אסרו כאן את הפיאות הנוכריות לפני כך וכך שנים.

כדי ללמד כף זכות, רק נאמר שיש הטוענים שיפן, הנמצאת במזרחו של כדור הארץ היא המדינה הראשונה שבה השמש זורחת. אך עיון בגלובוס מגלה שמדינות נוספות מתחרות על התואר המדינה המזרחית ביקום. לפחות בשביל שהמבקר לא יידרש לתת תשובות, אנחנו נאמץ את התיאוריה הזו.

ועכשיו לשאלה שאף בן לא שאל בליל הסדר: איך אמור עיתון חרדי להתייחס בכתבה בת חמישה עמודים למיזם הטלוויזיוני של 'הידברות'? ובכן, עיתון 'המודיע', בחר לספק לקוראיו הצצה אל מאחורי הקלעים של פעילי ורבני 'הידברות'. מעבר לכתבה, שבה מתראיינים כמה מרבני הארגון, ככל שמדובר בשידורי הטלוויזיה של 'הידברות' הס מלהזכיר. רק ביטוי אחד מופיע במסגרת קטנה הסוקרת את מכלול הפעילות של הארגון, שם באותיות זעירות תוכלו לגלות שארגון הידברות מוסר שיעורי תורה אור-קוליים. ועל זה נאמר: נו, שוין. לא צריך להיות הבן החכם כדי להבין במה דברים אמורים. אבל כיוון שהדברים כבר אמורים, נשאיר לקוראים להחליט מי החכם ומי התם.

עיתון המבשר, משתדל לקרוץ לכל הכיוונים (בהגדרה, העיתון מחלק את התואר 'מרן' מלבד לגדולי האדמו"רים, גם להגר"ע יוסף מאידך, להגר"נ קרליץ מהאידך השני, ולכל מי שתלמידיו מכנים אותו בתואר מרן). אפילו מודעה של הרב אברהם יוסף, רבה הראשי של חולון בדבר מצה עשירה המותרת באכילה ללא פקפוק, מהדרת את העמוד הראשון של כותרת עיתון החג.

אבל למה לעסוק בזוטות אם אפשר לגשת לתוכן. את האבא הפוליטי של 'המבשר' אין צורך להציג. בדרך כלל, בעיתונות מטעם, תקבלו ראיון חג עם האישיות השולטת בעיתון. אם עורך 'יום ליום' (עוד נגיע אליו בהמשך) יודע שבכל עיתון חג עליו לשריין כמה עמודים עם יושב ראש התנועה הקדושה, גם 'המבשר' עושה זאת, רק שהפעם עם התחכמות קלה. כתבי העיתון מאיר ברגר ואשר מדינה הושיבו את הח"כ לשעבר מאיר פרוש עם יו"ר הכנסת רובי ריבלין לראיון משותף על סוגיות דת ומדינה. ניסיון לא רע לעטוף ראיון מטעם באיצטלה אקטואלית.

מילה טובה לעורך המוסף, אשר מדינה, שאולי נעל מעט משולחן הערכה, אך במוסף הזה, מצליח להביא לידי ביטוי גם את כישורי העריכה שלו. לכל אורך המוסף ניכרת טביעת האצבעות של משפחת פרוש במכמני הפוליטיקה והקשרים האינסופיים של המשפחה. זה כולל ראיון עם שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו וכתבת ענק במלאות 100 שנים לאגודת ישראל. בהתחשב בעובדה שארכיון המסמכים והתמונות של אגודת ישראל מצוי בידי המשפחה שכבר שלוש דורות מותירה חותם על העסקונה החרדית, מדובר בעבודה קלה, אך מלוטשת.

קשה לפתוח את עיתון "יום ליום" בחג מבלי לראות ראיון עם יושב ראש התנועה. השר אלי ישי – כמה צפוי – מככב על אחד משערי העיתון. את שיחת החג התורנית בחר העיתון להקדיש לראשון לציון. לא, מנהיגה הרוחני של ש"ס. גם לא הראשל"צ המכהן הגר"ש עמאר. דווקא הגר"א בקשי דורון, זוכה לבמה רחבה ולכותרת הראשית שך העיתון. ימים חדשים בתנועת ש"ס?

בזמן שכולם מוציאים מוספי זיכרון לגדולי ישראל שהלכו לעולמם, בחר עיתון הבית של ש"ס, להגיש לקוראיו מוסף מיוחד שרובו אלבום תמונות מחייו של הגר"ע יוסף. מעיתון שמחזיק בארכיונו אוצר בלתי נדלה של תמונות ומסמכים מחייו של המנהיג הרוחני, היינו מצפים לקצת יותר השקעה מאשר מוסף בן 16 עמודים. מצד שני, ממתי מוציאים מוסף זיכרון למי שעודנו חי ומנהיג ציבור שלם?

מחלקת מוספים

מחלקת המוספים עשתה השנה שדרוג משמעותי. המודיע בחר להתהדר בשני מוספים (שוב סליחה, תוספות) אנ"שיים. האחד לזכרו של בעל האמרי חיים זיע"א במלאות ארבעים שנה להסתלקותו. מסתבר, שעריכתו של המוסף הזה החלה עוד לפני הסתלקותו של האדמו"ר מויז'ניץ בחודש שעבר. ככלות הכל, מוסף בן חמישים עמודים לא נותר ביום אחד.

מאידך, עיון במוסף "אביהם של ישראל", אף הוא מבית 'המודיע', יוצא לאור ככלות השלושים להסתלקותו של האדמו"ר מנדבורנא זצ"ל. גם מוסף זה מתהדר בכחמישים עמודי תוכן. כלומר, לעיתון של היהדות החרדית, יש מספיק כח אדם להעלות עלי דפוס מוסף שלם שעוסק בדמותו של גדול בישראל שהסתלק רק לפני חודש.

ביתד נאמן בחרו לספק לקוראים שני מוספים תחת אותו נושא – זיכרון. האחד תחת הכותרת "זכרו תורת משה", הכולל היבטים תורניים של המושג זיכרון. השני תחת הכותרת "למען תזכור" ובו היבטים היסטוריוניים וכלליים אודות הזיכרון. אין ספק שמדובר בהשקעה ניכרת, ובמכלול כתבות שמי שיצליח לגמוא את כולן, משהו יישאר לו בזיכרון.

רק שביתד נאמן, לא הסתפקו רק במוספי הזיכרון וכדי שלגמרי לא יישאר לכם זמן פנוי, מערכת מוסף שבת קודש של העיתון (המתנהלת כמעין אוטוריטה עצמאית בתוך העיתון) בחרה לספק מוסף עב כרס לדמותו של רב בישראל. לא פחות משלושים כתבות באותו נושא מתפרשים על פני 128 עמודים. שמו של הורך מתנוסס בגאון – הרב ישראל פרידמן. בהתחשב בעובדה ששמות עורכי העיתון נחבאים אל הכלים ואינם מופיעים בשום מקום באופן רשמי, מדובר בחידוש מרענן. מצד שני, עיתון שישראל פרידמן נמנה בין עורכיו יכול רק לטפוח לעצמו על השכם. מבלי לפגוע בזכויותיהם של אחרים, פרידמן נחשב כיום לעורך הטוב ביותר שיש לעיתונות החרדית להציע. שילוב של כתיבה ייחודית וראייה רחבה. טביעות אצבעותיו ניכרות בכל דפי המוסף, שלהערכת המדור מדובר בעבודה בת חצי שנה. תנסו אתם לכתוב שלושים חבורות ולכנס אותם לאכסניה אחת. המדור מסיר את הכובע.

בהמבשר כמו בהמבשר, אוחזים במשקפת חדה שמשקיפה ממערכת העיתון בביתר עילית עד לרחוב יהודה המכבי 5 בירושלים. התחרות הישירה בין קוראי העיתון של היהדות הנאמנה לבין עיתון האם של היהדות החרדית, ניכר גם במוספי החג. גם קוראי המבשר זכו למוסף במלאות השלושים להסתלקותו של האדמו"ר מנדבורנה זצוק"ל.

ואם שאלתם את עצמכם, מדוע הוקדש מוסף לזכרו של האדמו"ר מנדבורנא, אך לא לזכרו של האדמו"ר מויז'ניץ, קיבלו מנויי העיתון את התשובה בערב שביעי של פסח, כאשר מוסף מיוחד לזכרו שהוכן מבעוד חול המועד, צורף למנויים.

את הדגש במוספי החג, השקיעו בהמבשר בשני מוספים עיקריים: הראשון העונה לשם 'צפון', המספר על "חפצי אומנות, כלי אנפוריא, אוצרות גנוזים, ושכיות חמדה שעלו על שולחנם של בני מלכים בחג החירות. כאן צריך לומר מילה או שתיים על כל העניין של מוספי נושא. זה נחמד לקחת נושא ולטפל בו לעומק. אבל מכאן ועד לפרוש נושא ערטילאי משהו בדמות חפצי אומנות, ויהיה סיפורם מרתק ככל שיהיה, על פני 80 עמודי תוכן, הוא משהו שהקורא אינו מסוגל ואינו רוצה לקרוא. זו יכולה להיות כתבה מקיפה ומרתקת בת עשרה עמודים. אין שום הצדקה, על אף ההשקעה הניכרת בפרטים הקטנים ובעיצוב הוויזואלי של המוסף, במוסף עב כרס. עוד 10 כתבות וראיונות חג היו עושים את העבודה לא רע בכלל.

לפחות לגבע המוסף השני "המבשר לבית" צריך לומר יותר ממילה טובה. מדובר בנכס של ממש לכל משפחה. מוסף כרומו עשיר בכריכה קשה בן 116 עמודים מספק חבילה נאה למשפחה החרדית. המוסף עמוס בכתבות, מאמרים, ראיונות, עצות, טיפים, וכן, גם הרבה מאד מודעות רלוונטיות למוסף. מישהו עבד קשה במערכת המבשר בערב החג האחרון.

ובניסיון לקרוץ גם לקוראי יתד נאמן' המאוכזבים, בחר 'המבשר' להקדיש שישה עמודים במוסף התורני מדבריו של "מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א". לא מדובר באימרות קודש. צוות עורכי וסופרי העיתון עלו למעונו של ראש הישיבה כדי לדלות דברי הדרכה בענייני השעה. וכדי שהיומון הליטאי לא ייצא מגדרו, בחרו לנסח את תחילת הכתבה בשורות הבאות: "צוות עורכי וסופרי עיתון 'המבשר' עלו למעונו של ראש הישיבה לקראת חג הפסח להתברך בברכת החג הבעל"ט. תוך כדי הביקור התפתחה שיחה ומתוך השעה הנדירה דלינו דברי הדרכה מפורטים בענייני השעה והתקופה באספקלריא של תורה". ואם זו לא תחרות הוגנת, תגידו לי מה זה כן.

את ההשקעה הניכרת במוספי החג תוכלו למצוא במוסף הנושא את השם "בארץ לא להם", מבית 'משפחה'. אליעזר שולמן, עורך המוסף החרוץ והבלתי נלאה, מוכיח שההשקעה משתלמת. מדובר במוסף נושא על יהדות ארצות הברית, בהיבטים מרתקים ומגוונים. שמונים ושמונה עמודים ששווים את ההשקעה ברכישת העיתון.

האמת, מכל ההשקעה במוספי החג, המוסף "את פתח לו" מבית היוצר של "משפחה", השביע את רעבוננו. אם יש משהו שרוב ככל קוראי העיתונות החרדית זקוקים לו, זוהי מערכת הסברה משומנת. גם אוזני המדור נצלות בכל פעם שדובר מטעם עצמו מסביר 'אותנו' באוזני התקשורת הכללית. הגיע הזמן לדבר על זה. וגם לכתוב על זה. ומוסף ההסברה והתקשורת של משפחה עושה את העבודה בכלל לא רע. ככה זה שעורך העיתון הרב משה גרילק, נמנה עם השורה הראשונים של המסבירנים החרדיים. תצרפו אליו לשולחן את הרב מרדכי נויגרשל, אמן ההסברה החרדית וקיבלתם כתבת פתיחה מפוארת למוסף שיש לו – וסליחה על הקלישאה – ערך מוסף.

היצירתיות הייתה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מהקריירה של הפרשן הפוליטי הוותיק, יעקב ריבלין. מערכת העיתון בחרה להקדיש לו מוסף שלם המבוסס על "אילו". ביד אמן, משרטט ריבלין עשר מהצמתים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית והחרדית, ושואל את השאלה המתבקשת: אילו. המסקנות, הפרשנויות והתהיות, מוגשות במוסף מיוחד ששווה צל"ש.

את המוסף הכלכלי של בקהילה, בחרו עורכי העיתון, להקדיש למערכות הכשרות. האריזה נאה, אבל למדור יש תחושה שחלק ממערכות הכשרות שילמו עבור הכתבות המופיעות במגזין. תקנו אותנו אם אנחנו טועים.

ואי אפשר לו לעיתון חג ללא מוסף נושא. תחת הכותרת "עד שבאו תלמידיהם", מוקדש גיליון הנושא של 'בקהילה' לאנשי הסוד של חצרות האדמו"רים. למראה המוסף, חש המדור דה ז'ה וו חריף לאור העובדה שבשנים עברו כבר התברכנו במוספים דומים העוסקים במשב"קים, ביושבים, ובאנשים היושבים על השיברים המרכזיים בבתי גדולי ישראל. המרואיינים, בחלקם, הם אותם מרואיינים. אותם שמות רק עם תמונות עדכניות המוכיחות ששיער לבן נזרק בהם מאז הפעם האחרונה שהתראיינו לעיתון.

מחלקת סיפורים

גם במחלקת הסיפורת, עיתון המודיע מוכיח עליונות. מוסף בן מאה עמודים ללא אף מודעה (טוב, לא כולל עמוד הגב), הוא בהחלט השקעה ניכרת בקוראים. בהתחשב בעובדה שמחירו של עיתון החג בחנויות עמד על 20 שקלים, ניתן לומר שיש תמורה בעד האגרה.

משום מה, ביומון הליטאי, החליטו שדי בשני מוספי זיכרון עתירי כתבות, כדי להקטין את מוסף הסיפורים. רק תשעה סיפורים מקבלים קוראי 'יתד נאמן' בחג הנוכחי. בהתחשב בעובדה שמדובר ב-48 עמודים מוקטנים (פחות מ-A4), הרי שמדובר בפחות מרבע מהעמודים שהמתחרה הישיר מרחוב יהודה המכבי בחר להעניק לקוראיו.

קוראי המבשר יסתפקו במוסף סיפורים שכולל עשרה סיפורים שנכתבו על ידי עשרה סופרים שונים על עשרה חגי פסח בחייו של צעיר יהודי על פני תקופות שונות בחייו. הקונספט קצת מכביד, בעיקר בהתחשב בעובדה שגיבור הסיפורים העונה לשם 'העניך' מככב בכל עשרת הסיפורים. במילים אחרות, לא מדובר במוסף סיפורים אלא במוסף סיפור עם עשרה פרקים שנכתבו ע"י עשרה כותבים שונים.

ותאמינו או לא, אם מוסף הסיפורים של 'המבשר' נראה לכם כקונספט חדשני, שימו לב איך בחרו בעיתון 'בקהילה' לערוך את מוסף הסיפורים שלהם. הם פשוט ביקשו מחיים גרינבוים (סופר הבית ואחד מטובי הסופרים החרדיים) לכתוב את ה-200 מילים הראשונות של הסיפור, והגישו את רשימתו לכמה מסופרי העיתון שימשיכו לבד את הסיפור. קצת משעשע, אם כי צריך להודות שמדובר ביצירתיות לשמה.

על אף הגירסה המוקטנת, מספק עיתון משפחה מוסף סיפורים עשיר בתוכן. לא פחות מארבעה עשר סיפורים מכונסים במוסף כרומו בגירסת כיס. על הדרך תמצאו כמה פרקי שירה.

ב"קו עיתונות" הפתיעו עם מוסף סיפורים, כמעט נטול מודעות, למעט חסות שניתנה למוסף. מעיתון שמחולק ללא תמורה לקוראים, מדובר בהחלט בהתקדמות משמעותית.

מחלקת ילדים

ביקור במחלקת הילדים של עיתוני החג, מגלה שגם שם ניכרת השקעה לא מעטה, מן הסתם מתוך אמונה שאם אין גדיים אין תיישים. וכל ילד שאוחז בעיתון לצעירים, עשוי להיות בבא העת מנוי של ממש.

עיתון המודיע בחר לספק לילדיו, שני מוספים. מלבד המוסף הרגיל "המודיע הצעיר", צורף לעיתון החג מוסף חגיגי הנושא את השם "בלב שמח", מבית "המודיע הצעיר".

דווקא יתד נאמן, שאולי הקטין את מוסף הסיפורים הכללי, בחר לספק לדור העתיד של מנויי העיתון מוסף סיפורים במקום המוסף "יתד שלנו". ארבעים ושמונה עמודי כרומו, קיבלו זאטוטי היומון הליטאי.

ביומן השלישי, המבשר, הסתפקו במוסף ילדים סטנדרטי, ללא כל השקעה ייחודית בדור הבא של המנויים. אולי מישהו חושב שעד שיגדלו הילדים, העיתון ימוזג עם העיתון המתחרה? ימים יגידו.

השבועון 'משפחה' לא יצא מגדרו לספק את סקרנותם של קוראיו הצעירים. אמנם מוסך הילדים הוגדל ל-48 עמודים, אך מי שעוקב אחרי העיתון יודע שאין בכך כל חידוש, שכן אחת לחודש מוסף הילדים מורחב ומוגדל לפורמט המדובר.

במוסף הילדים של 'בקהילה', אין שום דבר חדש. סטנדרט שבסטנדרט. לא גיליון מורחב. לא פרויקט חג. מוסף ילדים כמו בכל שבוע.

פינת הצל"שים

מאיר אלפסי, נשלח על ידי מערכת בקהילה לסוף העולם במובן הפשוט של המושג. הוא הגיע עד לאנטארקטיקה וחזר עם כתבה מצולמת. אם זכרונו של המדור אינו טועה, מלבד העיתון ידיעות אחרונות, אף עיתון ישראלי לא ביצע משימה כה סבוכה. שאפו.

הכתבה מפגש שמיימי בבית דין של מעלה, תיראה עבור חלק מהקוראים כמשהו ששייך לתעשיית הבאבות, אך קריאה בכתבה מגלה שיחה מרתקת בין אדם שחווה מוות קליני ונפגש עם מי שהצילו בבית דין של מעלה. כתבת חובה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

משום מה, עיתון "שעה טובה" בחר לעטר את שער המגזין בתמונות של הגראי"ל שטיינמן. תחת הכותרת "הבית ברחוב חזון איש 5", מנסה כתב העיתון לשרטט על פני 13 עמודים פרופיל על אחד הבתים המשפיעים כיום על היהדות החרדית. הניסיון צלח בחלקו. גם בגלל שכמעט מחציתה של הכתבה רצופה באינספור תמונות. גם בשל העובדה שלא הרבה דברים התחדשו בכתבה המדוברת. לקורא מן הצד זו נראית כמו עוד כתבת זיכרון.

ההיסטוריה תמיד מעניינת. כשאבי בלום כותב אותה היא מרתקת עוד יותר. כשרפאל פנחסי, אמן הפרטים הקטנים מספר אותה, היא מרתקת שבעתיים. בכתבה רחבה שמתפרשת על פני שישה עמודים במוסף הפוליטי של "קו עיתונות", מצליח בלום לסחוט מפנחסי חמישים שנות פוליטיקה חרדית, שבמרבית הצמתים המרכזיים שבה, פנחסי היה ראשו ורובו בקלחת. כתבה מרתקת. כתיבה מהנה.

נכון, ב"קו עיתונות" לא הלכו על ראיון חג, למעט שיחה עם מוהרא"ש שיק, מרבני חסידות ברסלב. רק שאת הכתבה הפותחת של המגזין "שביעי", בחר העיתון להקדיש לאדמו"ר משומרי אמונים. בדיוק כמו בעיתונים המקבילים – משפחה ובקהילה – שסיפקו הצצה לחייו של האדמו"ר מויז'ניץ שזה עתה עלה על כס האדמו"רות מבלי להתקבל לשיחת חג או ראיון תורני, כך נהגו גם ב'קו עיתונות'. כאחד שמכיר מקרוב את החצר, מצליח העיתונאי חיים לוריא לספק הצצה לאחד מזקני האדמו"רים, שלפחות ע"פ המובא בכתבה, מנהיג את עדתו כבר 65 שנה.

את משימת החוץ שלו, בחר העיתונאי אהרון גרנות (משפחה) להעביר מאזרבייג'ן. כתבה חיננית כשלעצמה, אך הכותרת שניתנה לה, מבטיחה לנו קיני טרור הנמצאים מרחק שעתיים מאיראן. אבל איך לומר, קצת פומפוזיות נזרקה בעורך. לא כל מי שנוסע למדינה שגובלת עם מדינת אויב, מצדיק אמירה כה חדה. גם נסיעה לראש הנקרא מבטיחה לנו מרחק של עשרים דקות מהמהומות בחומס. סיפורה של הקהילה היהודית באזרבייג'ן מצדיקה בהחלט כתבה, אך לא התיאורים המפלצתיים הנלווים אליה.