אאא

דיטהילד הנקה או בקיצור - דידי, נולדה למשפחה פרוטסטנטית שהשתייכה למפלגה הנאצית, בגרמניה של מלחמת העולם השנייה. צעירה מתוך חמישה אחים. האבא, הנס הנקה, היה קצין גרמני ב-SA, "אחד שלא הרג אף אחד" כהגדרתה. 

ביתה של דידי נחשב אמיד, אך היא לא אהבה זאת, "מי שהיה עשיר חי על חשבון אחרים רק למשפחות שהיו קשורות עם הנאצים היה כסף, מישהו אחר לא קיבל את מה שמגיע לו", היא אומרת.

אביה לא דיבר מעולם על העבר, תמיד העלים אותו והשתדל לדבר על העתיד, כך דידי לא ידעה הרבה על קורות המשפחה במלחמת העולם השנייה. אבל השנאה ליהודים הייתה ברקע כל הזמן וצפה על פני השטח מפעם לפעם. היה זה כשדידי קנתה נעלים בחנות יהודית בשם "דוטמן", כשחזרה וסיפרה לאביה היכן קנתה את הנעליים הוא אמר לה "נעלים לא קונים אצל יהודים!".

זו הייתה הפעם הראשונה שדידי שמעה על היהודים, כשהתבגרה והחלה לעבוד כמורה להיסטוריה, החלה שואלת שאלות על התקופה שחלפה, אך לא זכתה לתשובות. אם אביה דיבר על התקופה הוא אמר שדרכו של היטלר הייתה טובה באופן כללי, "אולי נעשו בדרך כמה טעויות".

במהלך לימודי ההיסטוריה שלה, נתקלה דידי בספרה של אנה פרנק, ודרכו היא התוודעה לכל מה שקרה בתקופת השואה. מאז היא החלה לשאול ולשמוע, וגילתה התעניינות מיוחדת לנושא השואה. היא החלה להרהר על העובדה שהנאצים לקחו לעצמם את הרשות לקחת את חייהם של אנשים אחרים, ושאלות כמו "איך הורגים אנשים רק בגלל דתם או בגלל גזעם?" החלו מקננות בראשה.

כרטיס בכיוון אחד

לפני 28 שנה, במהלך שיעור סקי עם התלמידים נפצעה דידי, היה עליה לעזוב את הכל, את כל מה שאהבה - ההוראה, ולצאת לפנסיה מוקדמת. דידי נאבקה בממשלת גרמניה בכדי להמשיך ללמד, אך החוק היבש נותר בתוקפו. משהבינה שאת הקריירה המקצועית שלה  סיימה, הלכה למשרד נסיעות וקנתה כרטיס לכיוון אחד - לישראל.

משפחתה הגיבה בנוקשות למהלך של השתקעות בישראל, ואימה של דידי אף 'מחקה' אותה ממניין ילדיה תוך שהיא נוהגת לספר כי יש לה רק ארבעה ילדים. אחיה הזהירו אותה ואמרו לה שיהודים רעים, תוך שהם מתבססים על "העוולות" שנעשות על ידי היהודים לערבים הפלסטינים.

דידי לא נשברה והחלה לטפל בניצולי שואה, ובכדי לקבל מעמד קבע הייתה צריכה לקבל אישור התנדבות. ב-1989 החלה להתנדב בבית הקפה הישן של יד שרה ברחוב הנביאים. יד שרה שהוקמה על יד אורי לופליאנסקי, הייתה המקום המתאים ביותר להתנדבותה של הנקה, כך מתברר, "כנוצרייה, למדתי מה היא המצווה היהודית לעזור. כמה היא חשובה. כאן הבנתי כי המצווה הזאת אינה מצווה שעוסקת בדיבור - היא מצווה של עשייה". אומרת הנקה. 

כיום דידי בקשר עם ילדיה שבגרמניה, אך היא איננה מתכוונת לחזור, "באתי להיות עם יהודים, וכך זה ישאר".